ערב יורד על פארק הירקון. זו השעה של חילופי משמרות: הורים עם עגלות וילדים משחקים בכדור הולכים הביתה, ומפנים את מקומם לרצים בגופיות, לרוכבי האופניים בבגדים הצבעוניים ההדוקים ולצועדים הנמרצים עם בקבוקי המים ביד. ביניהם מסתמנים יותר ויותר כאלה שמצייתים לקוד לבוש אחר, בעיקר בגווני שחור ולבן לגברים וחצאיות ארוכות לנשים. גם הם צועדים בנעלי ספורט ועם בקבוק המים ביד, ובשעה הזו המרחק בין שתי הקבוצות נראה קטן מאי פעם.
מה שבעבר היה גורם להרמת גבה, הפך זה מכבר למראה שגרתי לגמרי. יותר ויותר חרדים צועדים צעידה ספורטיבית ומתאמנים בחדרי כושר נפרדים ואפילו במסגרות ללימוד אומנויות לחימה. נשים חרדיות משתתפות בשיעורי אירובי וריקודי בטן. תלמידי ישיבה משחקים כדורסל עם החבר'ה ומוכנים להודות בפומבי שהם מקדישים זמן לספורט, דבר שעד לפני שנים נעשה בסתר ונחשב כהשחתת זמן לריק.
בבני-ברק מספרים שיש אפילו רבנים בין הצועדים. כך, למשל, פוסק ההלכה החשוב הרב נסים קרליץ, בשנות ה-80 המאוחרות שלו, שנוהג לצאת מדי יום להליכה מלווה בתלמידיו, הרב חיים קנייבסקי, הרב שלמה וולבה והרב יואל שוורץ ואחרים.
ברוב הישיבות בארץ אין מתקני ספורט, לא מתקיימים שיעורי ספורט ולא מוקצה זמן לפעילות גופנית כלשהי, מתוך אמונה שאין להתמסר ל"תרבות הגוף" הידועה לשמצה. בשנים האחרונות, כאמור, החלו לצוץ סימנים של שינוי ואלה הולכים ומתחזקים. כיום פעילות גופנית מצומצמת זוכה לגיבוי.
האנתרופולוג יוחאי חקק, מרצה בכיר למדעי הבריאות ולעבודה סוציאלית באוניברסיטת פורטסמות' באנגליה, חקר את התופעה, וכתב מאמר בשם "'איזהו הגיבור, הכובש את יצרו' פוגש גוף גברי חילוני". "למרות הסתייגות מצד חלק מהרבנים", אומר חקק, "ענפי ספורט שונים הופכים בהדרגה למקובלים יותר, ומספר תלמידי הישיבה העוסקים בספורט גדל והלך. ולראיה - מספרם ההולך וגדל של חדרי כושר ומרכזי בריאות שנפתחים בריכוזים חרדיים, וזוכים לפופולריות. כמו בתחומים אחרים, חלק מסוכני השינוי הם חרדים שהגיעו מחו"ל וחוזרים בתשובה.
"יש פער גדול בין איך שהחרדיות מציגה את עצמה כאלטרנטיבה לסביבה החילונית, לבין העובדה שהיא חברת מיעוט המוקפת בחברת רוב ומושפעת ממנה", הוא אומר. "כדי למנוע את הפזילה החוצה, מביאה ההנהגה החרדית את החוץ פנימה, כמו למשל הכשרת מוזיקה לועזית, והטענתה במילים עבריות ובמשמעות יהודית-אמונית. הפער הוא בין הרטוריקה של הם חושך ואנחנו אור, הם פרוצים ואנחנו לא השתנינו מימי אברהם אבינו, לבין מה שקורה בפועל".
השינוי ביחס לספורט, מוסיף חקק, ניכר אפילו בניואנסים בצורת הלבוש; כך למשל צצות אצל נשים יותר ויותר נעלי ספורט, במקום נעלי ה"סירה".
ההנאה היא לא תמריץ
מ"סקר הפעילות הגופנית בחברה הישראלית לשנת 2011" של איגוד הספורט העממי, עולה כי הצעידה היא הספורט הפופולרי ביותר בקרב דתיים וחרדים, כשנשים צועדות יותר מגברים, בעיקר מטעמים של בריאות וירידה במשקל, כשהנאה, שמהווה חלק חשוב בתמריצים של המגזר החילוני להזיז את הגוף, מקבלת שם משקל נמוך מאוד.
גם הפתיחות לשיעורי ספורט קבוצתיים בקרב נשים דתיות וחרדיות תופסת תאוצה, ואיתה האימונים בחדרי כושר, שתופסים נתח נאה בפעילות הגופנית שבה עוסקים גברים דתיים וחרדים בגילאי 39-30. האבזור דומה לכל חדר כושר, אבל בולטים בהיעדרם מכשירי הטלוויזיה, העיתונים וכל מה שעלול להיחשד כלא צנוע.
ד"ר חקק מצא במחקרו, שאחד העיסוקים הפופולריים ביותר בקרב בחורי הישיבות הוא אומנויות לחימה למיניהן. דווקא הענף הזה מעורר את חמתם של הרבנים, הרואים בו התמסרות לתרבות הגוף. בנוסף, האימונים דורשים השתתפות בכמה שיעורים בשבוע, מה שלתפיסתם מחדיר שגרה של ביטול תורה. "אנחנו מחנכים את התלמידים שלנו לבטוח בשם", אמר אחד מרבני הישיבות לד"ר חקק, "אם ייקלעו לסכנה, רק הוא יכול באמת להגן".
פרופ' תמר אלאור, אנתרופולוגית באוניברסיטה העברית וחוקרת של החברה החרדית בעשרים השנים האחרונות, התחילה את המחקר שלה על קהילת גור, בבריכה בשכונת נווה שרת בתל אביב. "יש נשים שבאות לשם לשיעורי שחייה גם בחורף ויש קהילות שבהן הרבנים מעודדים לימוד שחייה תחת הכותרת 'ונשמרתם לנפשותיכם', בגלל מקרי הטביעה הרבים במגזר החרדי. הכושר נכנס לשם בעקבות חכמים שלימדו זכות על שמירה על הכושר, כמו הרמב"ם, אבל גם בתוך עולם תזזיתי של לידות וטיפול בילדים מתעורר רצון לשמור על מראה בריא וצעיר".
אין קושי עם פעילות ספורטיבית של נשים לבדן מחוץ לבית?
"אין הלכה נגד זה. האם זה מקובל? תלוי איפה ומי החלוץ. בנווה שרת, של חסידי גור, כמה נשים התחילו לצעוד בלילות כקבוצה אחרי שהילדים היו נרדמים, בעשר בלילה, לבושות בחלוק בית, נעלי ספורט וכיסוי ראש, לא פאה, וזה נחשב ללגיטימי. החרדים מאוד יקנו נעלי ספורט שחורות, בדיוק כמו שגברים חרדים לא ילכו עם תרמיל או תיק, אלא יסתובבו עם שקיות ניילון, כדי לבדל את עצמם מהחילונים".
