מבדיקה שערכנו עולה, כי חלק לא קטן מהעובדים הוותיקים לא מחכים בקוצר רוח ליום בו יפרשו, בין אם מתוך קשיים כלכלים ובין אם מתוך החשש מהיום שבו לא יצטרכו לצאת בבוקר לעבודה ולהוכיח לעצמם ולעולם שהם עוד צעירים ומסוגלים. אלא שמסתבר שהמשק הישראלי גם ככה מתקשה להעסיק עובדים מבוגרים ומעדיף כוח עבודה צעיר וזול יותר. אחוז מבקשי העבודה מעל גיל 45 הוא האחוז הגדול ביותר, ואם ככה מתקשים במדינה למצוא להם פרנסה ראויה, מה יעשו איתם עוד כמה וכמה שנים?
"כשאתה צעיר אתה מחכה לפנסיה ופתאום אתה מגיע לגיל הזה ומגלה שהמציאות שאתה מכיר זה לקום כל בוקר לעבודה", מספרת מורן לוין, מנהלת משאבי האנוש ב"חבר הון אנושי", "אפילו בארגון שלנו יש הרבה אנשים שלא רוצים לצאת לפנסיה, זה נורא מפחיד אותם. ויש את מי שרוצים לעבוד אבל פשוט לא מוצאים, למשל מתוך 7,500 מועמדים מעל גיל 45 שהצענו לעבודות בשנתיים האחרונות– רק 393 מהם הצליחו למצוא עבודה. זה אחוז מאד נמוך יחסית לגילאים אחרים. בגיל פרישה, המצב מחמיר – אז זה כבר יהיה מאד לא פשוט למצוא עבודה".
חווה בארי, בת 62 מכפר יונה, מכירה היטב את הנקודה העגומה על הסקאלה הזאת. "רוב החיים שלי עבדתי בשטח הרפואי, הייתי טכנאית אולטרסאונד, וכל מה שקשור לבדיקות עינים, הייתי גם סייעת בקליניקה פרטית". לפני כמה שנים היא נאלצה לעזוב את התחום פשוט כי לא הייתה בו עבודה לגילה, ולמצוא לעצמה עיסוקים אחרים. היא עבדה בעיקר כעוזרת אישית או מנהלת אדמיניסטרטיבית, עד שלפני חצי שנה חוותה שוב פיטורים: מאז היא לא מצליחה למצוא עבודה: "לפעמים כשמצלצלים אליו אחרי שפניתי לעבודה, אחת השאלות הראשונות היא בת כמה אני, לא אחת שיקרתי. אמרתי שאני בת 52. וגם אז השיחה מסתיימת ברגע שאני אומרת את הגיל שלי. אני רוצה לעבוד ויש לי מה להציע, עבדתי בתפקידים בכירים, אפילו לפעמים אומרים לי 'את מוכשרת מדי לתפקיד הזה' ואני אומרת המטלות הן אותם מטלות, טלפונים, ניהול פגישות, אני מוכנה לעשות מה שאתם צריכים".
"תדאגו שתהיה לנו תעסוקה עד הפנסיה"
נשאלת השאלה מדוע בארי בכלל מחפשת עבודה, שהרי היא הגיעה לגיל הפנסיה, היא יכולה להתרווח על הספה או לטייל בעולם, אך בארי מעוניינת להמשיך לעבוד ולשמור על שגרת חייה: "קודם כל אני צריכה לחיות ממשהו, הפנסיה הממשלתית היא ממש לא משהו שאפר להתקיים איתו. שנית אני עדיין חיה, אני רק בת 60 מה אני אעשה כל יום? אני רוצה פרנסה ואני רוצה להרשות לעצמי דברים. יש לי מוסר עבודה, יכולת וכישורים, יש לי הרבה מה להציע, אין לי ילדים קטנים בבית שצריך לדאוג להם. אבל מקום עבודה שמוכן להעסיק אישה בגילי – אין".
"אני חושבת שלדחות את גיל הפנסיה זה לטובת כולם", היא מוסיפה, "למי שהוא כמוני משתייך למעמד הביניים הפנסיה רחוקה מלהספיק וגם ככה אנחנו צריכים לעבוד. רק המיסים, החשמל, הארנונה וכל ההוצאות החודשיות זה מעבר למה שמקבלים בפנסיה. אנחנו בהחלט מעוניינים לעבוד, עדיף להיות תומך ולא נתמך, זה מה שנותן לנו את החשק לחיות. יש מקום לדחות את הפנסיה כי אורך החיים התארך, אבל מצד שני אנשים מגיעים לגיל 45-50 ויש עליהם סטיגמה כזאת של זקנים ולא מקבלים אותם לעבודה. אין לנו בעיה שיידחו את הפנסיה אבל ריבונו של עולם, תדאגו שתהיה לנו תעסוקה עד גיל הפנסיה בתור התחלה".
62% מהעובדים בגילאי 55 ומעלה פוטרו בשל שינויים ארגוניים
בסקר שערך אתר all jobs בינואר האחרון עלה שכמחצית הנשאלים בני ה- 46 ומעלה חוששים למקום עבודתם ומציינים כי הם מרגישים שהמשרה שלהם לא בטוחה בעוד שרק 9% מהנשאלים בגילאי 55+ מרגישים כך.
בנוסף, 62% מהנשאלים בגילאי 55 ומעלה ציינו שפוטרו בשל שינוי ארגוני במקום עבודתם. מנגד, רק כ-900 משרות בחודש, פטונציאלית לפחות, פונות לחתך הגילאים המדובר באתר.
"אני נורא מפחד ועובד על תכנית חירום", הוא מספר, "אני לא רוצה לגמור את החסכונות של המשפחה, יש לי 3 ילדים בבית. אם לא תהיה ברירה אאלץ לקחת עבודה של 22 שקלים לשעה, שזה מה שמציעים לי. אני מנסה לשמור על אופטימיות ולהיות חזק. אני בכלל עוד לא חושב על הפנסיה, ברור לי שאצטרך לעבוד לכל הפחות עד גיל 67, אני צריך לכלכל משפחה, אני לא יכול להרשות לעצמי לא לעבוד או להתקיים רק על הפנסיה. אני מנסה לא להשבר אבל זה פשע מה שעושים למבוגרים במדינה הזאת. זאת חוצפה, אנחנו אנשי מעמד הביניים מגיעים לגיל מבוגר יותר ולא יכולים להתקיים בכבוד וחיים על מינוסים. הנה מחר אני הולך לביטוח לאומי ומשם לעירייה לבקש הנחה על הארנונה, אין לי איך לשלם חשבונות היום".