דורון מיינרט, 55, שפרש מצה"ל לפני ארבע שנים אחרי שירות של 25 שנה, הוא אחד המבקרים החריפים אך גם הענייניים של מערכת הביטחון. מיינרט הוא בשר מבשרו של צה"ל, ולכן הביקורת שלו מכאיבה במיוחד לצבא, אך מכאן גם חשיבותה — היא באה מבפנים.
בשיחת טלפון עמו ולפי פוסטים שפירסם בפייסבוק, מיינרט סבור כי ההתנפלות הפומבית של אנשי הצבא ומשרד הביטחון מצד מי שהיו חברים בהם בעבר (האלופים במילואים יוחנן לוקר ועמי שפרן), היא לא פחות מביזיון. "ראיתי את האנשים האלה בהרבה מצבים קשים שבהם שמרו על קור רוח. אני סבור שלא מדובר כאן בכעס שיצא משליטה, אלא במהלך מתוכנן שמטרתו להבאיש את ריחו של מי שחרג מהשורה, העז לחשוב בעצמו והביע דעה עצמאית. צריך לקרוא לכרמלה מנשה שתסביר למה 'זובור' זה לא חוקי", כתב מיינרט בעמוד הפייסבוק שלו. בין תפקידיו, מיינרט היה מפקד חטיבה בשריון, ראש מחלקת תכנון מבצעים במטכ"ל וראש מנהלת תרגילים.
לדברי מיינרט, לחלוק על לוקר ולבקר את התנהלותו זה לגיטימי, "אבל לסרב להיפגש איתו כאילו הוא מצורע, להפוך אותו לאויב שיורה לצה"ל בין העיניים?". לדבריו, כחלק מהדה־לגיטימציה נטען שלוקר ושפרן מעולם לא עסקו בענייני תקציב ובניין הכוח. "נו באמת. לוקר היה רמ"ט חיל האוויר — מי שמטפל בתקציב ובבניין הכוח של חיל האוויר — הנתח הגדול ביותר מתקציב צה"ל, כולל מרבית תקציב הסיוע האמריקאי. שפרן היה ראש אגף התקשוב, שעוסק בעיקר בבניין הכוח. שניהם גם היו בתפקידי עוזרים לרמטכ"ל, לשר הביטחון ולראש הממשלה, ונכחו במאות דיוני תקציב".
מיינרט הוסיף: "אני מצדיע ללוקר ושפרן. דרוש אומץ אזרחי רב כדי להסיר את מסכות ה'גילדה' ולסכן חברויות וקשרים רבי שנים. לוקר ושפרן אמרו בקול ברור וצלול את דעתם, אף שידעו בוודאות שתעורר את זעמם של חבריהם בהווה ובעבר, ושל רבים אחרים המזהים את טובתם האישית וטובת מקורביהם עם טובת המדינה. שניהם הבינו שהשאלה שהונחה לפתחם חשובה יותר ממעמדם, ושלאמירתם יש השפעה מרחיקת לכת על עתיד המדינה. הלוואי שכל משרתי הציבור שלנו, בעיקר הבכירים שבהם, יאמצו ערכים אלה".
מיינרט תוקף את הטענה שצה"ל יכול לקצץ בעצמו בלי שייכנסו לו לקרביים: "זה מה שהמליץ ברודט. לצמצם את מספר אנשי הקבע ואת ההוצאה על כוח אדם, והממשלה אף אימצה את המלצותיו. אלא שבפועל, נוספו מאז 14% למצבת אנשי הקבע, ושיעור ההוצאה לכוח אדם כחלק מהתקציב בקו עלייה מתמיד, על חשבון בניין הכוח והמוכנות. הנתון הזה הוא בעיני לא פחות ממדהים. הוא סותם את הפה לכל אלה שאומרים שאפשר להשאיר את העניין בידי מערכת הביטחון. צה"ל ביצע בשנים האלה כמה תוכניות התייעלות, ביטל יחידות לוחמות ופיטר אנשים, אבל נראה שגם הניתוח נכשל וגם מצבו של החולה החמיר. הצבא נעשה קרבי פחות ועורפי יותר. תפסיקו לנפנף לי בכל תוכניות הקיצוץ שבמסגרתן פיטרתם אלפי אנשי קבע, יד ימין שחררה ויד שמאל גייסה יותר ותקננה יותר תקנים", הוא אומר.
לקצץ למי שכבר פרש
מיד אחרי פרסום דו"ח לוקר, טענו בצה"ל שהתוכנית שלהם, בשם גדעון, הרבה יותר טובה. מיינרט אומר: "אפשר לקרוא אותה בבקשה? אה, היא סודית, מ.ש.ל". עוד נתון מדהים בעיני מיינרט הוא דרישת מערכת הביטחון לתוספת של 100 מיליארד שקל בחמש שנים. "מישהו חייב לבצע בקרה על הניתוח הזה", הוא אומר.
מיינרט מבקר את הסיפור שסופר בתקשורת בימים האחרונים, בין היתר על ידי "נשות אנשי קבע", על "הבעל שבא הביתה פעם בשבועיים וישן כל לילה רק שלוש שעות בג'יפ". לדבריו זה סיפור נחמד, אך אינו קשור למציאות, שכן לוקר דווקא ממליץ לשפר את התנאים של הקרביים. בנוסף, הוא מציין שמרבית האנשים ירוצו למקום עבודה שבו יוכלו לפרוש בגיל 45 ולקבל מיליון שקל כמענק פרישה.
"אלה תנאים מצוינים, ועצם העובדה שהם עולים פחות לאוצר המדינה מהתנאים הנוכחיים רק מדגים למה פנסיית הגישור חייבת להתבטל. לא תהיה עזיבה המונית של אנשי הקבע, זה איום סרק", אמר.
לדבריו, הרעיון של ביטול פנסיית הגישור והשארתה ללוחמים בלבד, נכון — אבל הוא חושב שגם מה שמשולם ללוחמים (ממג"ד ומעלה) הוא מוגזם: "יכול להיות שצריך להמשיך לגביהם במודל הקיים, אבל לשלם להם פחות". לדבריו, לבכירים במיוחד — מעל סגן אלוף — יש לקצץ גם בפנסיה של מי שכבר פרש, ובנוסף הוא ממליץ להשליך את המסקנות לגבי פנסיית הגישור שנהוגה בשב"כ ובמוסד (הוא כולל גם את עצמו כמי שמגיע לו לעבור קיצוץ בזכויות).
היו רבים שטענו שאנשים שיפרשו לא ימצאו עבודה. "אני לא מקבל את האמירה שיש בעיה תעסוקתית למי שמשתחרר מצה"ל בגיל 45–50. לדעתי רובם יכולים למצוא עבודה, ורוב מי שרוצה מוצא", הוא אומר. הוא מוסיף המלצה מעניינת — להעלות דווקא את גיל הפרישה לחלק מהאנשים. לטענתו, יש לעודד קצינים זוטרים יחסית ונגדים להישאר בצבא עד גיל הפנסיה, או קרוב לכך. "יש הרבה מקצועות ואנשים שרק משתבחים עם הזמן, ולא 'מתעייפים' או 'מזדקנים', בטח לא אם יהיה להם כדאי להישאר והיו נאבקים על כך".
הגברת השקיפות — לכנסת ולכלל הציבור
לדברי מיינרט, החלק העוסק בתכנון ובניהול הוא החשוב ביותר, וגם אם רק חלק מזה ייושם — מצבנו יהיה טוב בהרבה. "הוועדה קוראת לשקיפות מלאה של תקציב הביטחון כלפי משרד ראש הממשלה, משרד האוצר והמועצה לביטחון לאומי (מל"ל). חסרים לי שני נדבכים בחלק זה. האחד הגברת השקיפות גם לכלל הציבור — נכון שלא הכל יכול להיות גלוי, אבל אפשר להגדיל באופן משמעותי את החלק הגלוי לציבור. חלק גדול מדי מהתקציב חסוי, באמתלה של ביטחון המדינה. הנדבך השני הוא תפקידה של הכנסת. השקיפות המלאה שהוועדה דורשת בעבור האוצר והמל"ל צריך להינתן גם לחברי הכנסת הרלוונטיים — ועדת המשנה המשותפת לועדת החוץ והביטחון וועדת הכספים. לוועדה זו צריך להיות גם חלק חשוב ומשמעותי יותר בגיבוש התקציב ובפיקוח על מימושו".
מיינרט מזכיר שהמלצות דומות מאד לאלה של לוקר המליץ גם ברודט (בדו"ח מ–2007) — אך הן לא יושמו. "מערכת הביטחון תעמוד על רגליה האחוריות ותתנגד במלוא כוחה. היריות הראשות כבר נורו, אבל הן רק הארטילריה המקדימה להסתערות". הוא רומז שראש הממשלה בנימין נתניהו אינו רוצה להעביר את הדו"ח — "רק אדם אחד יכול לנצח בקרב הזה אם ירצה, ולהערכתי הוא לא רוצה".
לוקר מבקר לא רק את נתניהו אלא גם את המחנה הציוני, שחבריו לא הוציאו אף מילה רצינית על הדו"ח מצד השורה הראשונה. "הידד — הצלחתם לחדור לוועדה למינוי דיינים, והצלחתם להעביר בקריאה ראשונה איזה חוק שולי באמצעות 'קונץ' פרלמנטרי. הרבה יותר חשוב מטיפול בנתח הכי גדול בתקציב המדינה. הרצוג, יחימוביץ', לבני, פרץ — דממה. בשורות האחוריות — עמר בר לב אומר בשקט כמה דברים נכונים מאוד, אבל אייל בן ראובן (ח"כ חדש) מצטרף לעמדת משרד הביטחון — תיקו".
תשלום לחיילי סדיר
היבט חסר בדו"ח לוקר, לדעת מיינרט, הוא ניתוח ההשפעה של השינויים האסטרטגיים על היקף ההוצאה לביטחון לאומי, או לפחות הצבעה על הדרך שבה יש לנהל דיון זה. מבחינתו ההימנעות מניתוח זה הופכת חלקים מהדו"ח ללא מנומקים מספיק.
"נכון שמדובר בדיון מורכב ומסובך, אבל בדיוק בשביל זה, לטעמי, מושיבים אנשים חכמים במשך שנה שלמה. אם לא תעסוק בכך ועדה כזאת — מי יעשה זאת? יותר מכך — בכתב המינוי של הוועדה כתוב במפורש כי 'הרכבו הרצוי של תקציב הביטחון לנוכח תרחישי הייחוס והמענה המבצעי הנגזר מהם'. לצערי, אין בתחום זה כל עיסוק. קיימת אמנם המלצה כללית על הצורך בעדכון תפישת הביטחון, אבל זה נשמע כמו יציאה ידי חובה. מחדל זה משאיר את העיסוק המהותי הזה לצבא עצמו — שעושה זאת היטב, אבל אסור שהתחום יהיה מונופול".
לדברי מיינרט, יש לקבל את ההמלצה על הקיצוץ הנדרש במפקדות, בהסתייגות אחת — חלק ממה שנקרא "מפקדה" הוא למעשה מנגנונים שעניינם ייצור מודיעין ומטרות ותקיפתן. אנשים אלה אמנם יושבים בחדרים ממוזגים בעורף, אבל העבודה שהם עושים היא קרבית ומחוייבת לאור תפישת ההפעלה הנוכחית של צה"ל. לדבריו, זהו חלק מההסבר של הגידול שחל במפקדות.
ביקורת נוספת שלו היא על ההמלצה לקצר את שירות החובה לשנתיים, שכן לדעתו זו המלצה לא מנומקת. לדבריו, מי שפועל מעבר לקווי האויב הוא בעיקר הצבא הסדיר, ובצדק. "יתכן שהפתרון יהיה השארת הלוחמים לתקופה ארוכה יותר — בתשלום". לדברי מיינרט, בחלק של כוח האדם הלך לוקר רחוק, היה החלטי יותר מברודט ואמר אמירות אמיצות מאוד. "ברודט אמנם דיבר על צמצום בעלויות כוח אדם, אבל השאיר את אופן היישום למערכת הביטחון — שכמובן עשתה את ההפך. לוקר מצביע על דרכים ליישום — נקווה שחלקם ימומש".
לגבי החלק של גודל התקציב, אומר מיינרט שמכיוון שלא התקיים עיסוק בתרחיש הייחוס ובמענה המבצעי, הסכום שנזרק אינו נשען על ניתוח מקצועי, אלא הוא מעין פשרה בין רצונות האוצר ודרישות מערכת הביטחון. לדבריו, הרעיון של תקציב קבוע שהכל כלול בו הוא נכון, וכך גם הצורך לשריין סכום למו"פ ולאימונים. "אבל לגבי הסכום", הוא אומר, "אין לי וגם לוועדה שום נימוק או קנה מידה". לדבריו, ניתוח מקצועי היה מצביע על שני וקטורים מנוגדים — מחד ירידה משמעותית באיומים ובחומרת התרחישים ביחס לעבר, ומאידך עלייה בעלות הביטחון הנובעת מתפישת השמדת המטרות המחייבת מודיעין נקודתי ונשק מדויק ויקר, בנוסף להגנה האקטיבית (כיפת ברזל ואחיותיה) — שגם היא יקרה.
השאלה "כמה זה מספיק" היא שאלה מסובכת, אבל לא בלתי־ניתנת לדיון. להערכתו של מיינרט, לו קיימו את הדיון הזה, היו מגיעים למסקנה שנכון לרדת בהדרגה בחלקו של תקציב הביטחון ביחס להוצאה הלאומית. כמובן אל מול צורכי המשק האחרים — שאף הם חלק מהביטחון הלאומי (חינוך, יוקר מחיה, מו"פ, שיטור ועוד). "הפרק האחרון הוא המלצות לאופן היישום", הוא אומר, "בעיקר פיקוח על כך שהמערכת תעמוד במימוש ההמלצות — אלה שיתקבלו. הפרק חשוב מאוד, אבל הוא ימומש, כמו כל הדו"ח, רק כנגד העוצמה האדירה של מערכת הביטחון ורק אם המלך ירצה, ולהערכתי — הוא לא".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
לכתבות נוספות:
"צה"ל מחביא יתרות של 2-1.5 מיליארד שקל לפחות"
הלחץ על מערכת הביטחון מתהדק: האוצר לוחץ ליישם את דו"ח לוקר בחוק ההסדרים
