הכל התחיל לפני שלוש שנים. הייתי בסיומו של טיול בן שבועיים בקובה ובדרך ליעד הבא, כשבעלת הבית אצלה התארחתי שאלה אותי אם אני מעוניין לחלוק מונית לשדה התעופה עם משפחה קנדית ובכך להוזיל את עלות הנסיעה. אמרתי לה שבתור ישראלי כמובן שאני בפנים. חסכן, לא קמצן.

יצאנו מוקדם בבוקר ובדרך אספנו את המשפחה הקנדית. אני ישבתי ליד הנהג ושלושת בני המשפחה הצטרפו מאחור. "מה שמך ומאיפה אתה?" שאל האב. "שמי רותם ואני מישראל" עניתי. שתיקה השתררה ברכב. הבטתי במראה למושב האחורי וראיתי חיוך קטן, זדוני ואדום מאודם כהה נפרש על שפתיה של האם. היא, שעוד לא הספיקה להתמקם במכונית כבר זרקה לאוויר: "הפלסטינים הם העם הכי נחמד שפגשתי בחיי".

"גם הרומנים נחמדים", עניתי. "מה הקשר לרומנים?" היא שאלה. "לא יודע. מה הקשר לפלסטינים?" עניתי בחיוך. היא התרווחה בכיסאה וסיפרה בהתמוגגות: "פשוט התנדבתי שם. הייתי חצי שנה בגדה המערבית והם היו כל כך נדיבים. את המעט שהיה להם הם חלקו איתי ואירחו אותי כל כך יפה. האוכל שלהם היה ממש טעים, שפשוט הייתי חייבת להגיד לך את זה".

הסיטואציה הזו קרתה לי לא מעט פעמים במהלך הטיול הגדול. אנשים חביבים בסך הכל שמעוניינים לשוחח על ישראל והסכסוך. זה יכול להיות אדם נחמד שנקרה בדרכי, ששמע כל כך הרבה דברים על אזור המלחמה הזה במזרח התיכון וסוף סוף יכול לשמוע ממקור ראשון מה קורה שם באמת. זה גם יכול להיות מישהו שבא עם מידע שאני לא מכיר ולא יודע, ורוצה לצאת צודק, לא משנה מה.

אני יכול להבין את זה, זה מה שרואים בעולם. התקשורת הבינלאומית מדווחת באופן חסר פרופורציה על ישראל ולעיתים מאשימה אותנו בשקרים של ממש. מדינתנו מושווית לגרמניה הנאצית, שוללים את זכותה להתקיים ולא מכירים בהיסטוריה היהודית שלנו באזור. האם כשמישהו יגיד לכם דברים כאלו תדעו מה לענות לו?

בפעם הראשונה שנתקלתי בסיטואציה כזאת זה היה בארצות הברית. האדם שמולי שאל אותי הרבה שאלות שבלבלו אותי, אז גמגמתי, חירטטתי ובעיקר נחלצתי מהמצב המביך אליו נקלעתי. כשהסתיימה השיחה הלא נעימה, שאלתי את עצמי - אולי הוא צודק? איך אני לא יודע לענות תשובות טובות לטענות שלו? ואולי הגיע הזמן שאלמד את ההיסטוריה לעומק?

כך התחיל מסע הלמידה שלי. גם במהלך הטיול ובעיקר כשחזרתי לארץ, צללתי למשך תקופה ארוכה לעומקם של ספרי ההיסטוריה. כשזה לא הספיק, יצרתי קשר עם ההיסטוריונים שכתבו אותם. הופתעתי לגלות כמה ההיסטוריה שלנו מרתקת. קראתי את עמדות השמאל והימין בנוגע לסכסוך, שוחחתי עם עיתונאים וחברות וחברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית.

כך קרה שלשיחה באותה מכונית קובנית, באתי מוכן. הרגשתי שאם המשפחה רוצה לדבר על הסכסוך ולכן קידמתי אותה. "לפי תיאור האנשים והאירוח גם אני הייתי רוצה להתנדב שם", המשכתי לענות לה, "אבל אני נזכר פתאום בלינץ' שתושבי רמאללה ביצעו בשני מילואימניקים שנכנסו לשם בטעות בשנת 2000. זה היה מראה מחריד. המוני אנשים מכים ורוצחים שני ישראלים שלא יכולים להגן על עצמם".

היא סובבה את ידית החלון כדי להתאוורר מגל החום שפקד אותה והביטה בי דרך המראה הצידית שהתנדנדה. "אולי אתה לא בקיא בסכסוך ביניכם, אבל חלק מהמעשים שלהם אני יכולה להבין. אתם היהודים הגעתם לשטח שלא שלכם וכבשתם אותו. הפלסטינים היו בפלסטין לפניכם ואתם הגעתם לפני מאה שנה בעיקר בגלל השואה".

הקנדית פתחה את החלון ובריזה מרעננת חדרה פנימה. שיערה התבדר ברוח ונראה שהסירה אבן מעל ליבה. "תני לי רגע ואראה לך משהו יפה" אמרתי. הזזתי מעט את רגלי וחילצתי את תיק הגב שלי. זה חייב להיות פה חשבתי. פשפשתי בתחתית התיק בין עטיפות אוכל ומסטיקים שהתפזרו, עד שמצאתי. "תראי, אני מרגיש די נדיב כי אני הולך לתת לך מתנה גדולה. קחי שקל ישראלי!" הכרזתי בחגיגיות. "אוקיי... למה אתה נותן לי שקל?" שאלה במבט מבולבל. "תסתכלי בבקשה על השקל משני צדדיו. הוא זהה למטבע שנקרא לפני 2,600 שנה 'יהוד מדינתא', שעליו מוטבעת המילה י.ה.ד בעברית קדומה. משמעות המילה היא כמובן – יהודי".

השקל הישן, המילה י.ה.ד מסומנת באדום:

השקל החדש, המילה י.ה.ד נשארה:

הסתכלתי עליה, והמשכתי: "הימצאות המטבע העתיק מעידה על זיקתנו ההיסטורית למקום. ההוכחות הן אין סופיות. יש בארץ ישראל בתי כנסת, בתי קברות, מטבעות ועוד ועוד. רק תטיילי בארץ ותיווכחי בקשר של היהודים למקום. האם כך את מעוניינת למחוק מורשת שלמה של עם עתיק כאילו כלום?"

לשמחתי הרבה במהלך טיוליי גיליתי שעם ידע המבוסס על עובדות היסטוריות אפשר להציג לאנשים צד שהם לא מכירים בישראל, להראות להם שהמצב הוא לא שחור ולבן, ובמקרים מסוימים אפילו לשנות את דעתם. החוויה הזו היא רק אחת מיני רבות שעברתי בשלוש השנים האחרונות.

הפעם הראשונה שכתבתי הייתה במהלך הטיול. חוויתי דברים הזויים שפשוט הרגשתי שאני חייב לתעד. זה היה כשחיכיתי יחד עם חברי התימני יובי בשולי כביש ארגנטינאי לטרמפ. כן, אני יודע שצקצקתם אבל זה חשוב להזכיר שהוא תימני. כדי להפיג את השעמום לקחתי מחברת ופשוט כתבתי את המתרחש.

רותם ברזילי בטיול (צילום: באדיבות המצולם)
רותם ויובי (משמאל)|צילום: באדיבות המצולם

את התוצאה העליתי לפייסבוק ולשמחתי התגובות היו מפרגנות. זה חיזק אותי והמשכתי לכתוב, ולאחר מספר חודשים של תיעוד והעלאת קטעים לפרופיל האישי שלי, התחלתי לקבל הודעות גם מאנשים שאיני מכיר. אז הבנתי שבאמת יש כאן משהו ואנשים נהנים מהכתיבה. כך, לאט לאט, התגלגל הרעיון של הספר, שקראתי לו "אתם השגרירים".

את האישור המלא להוצאתו קיבלתי כאשר אנשים מימנו את הספר בקמפיין גיוס המונים שעלה לרשת לפני קצת יותר מחצי שנה. זה כמובן המקום להודות לכם שבזכות תמיכתכם הספר יצא לאור! הספר כתוב בצורה קלילה והומוריסטית ואפילו קיבלתי ליווי מהסופר אילן הייטנר שכתב את "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" ואת "קציצות". בקרוב הוא יתורגם לאנגלית ואני באמת מקווה שהוא יוכל לסייע לכם להתמודד עם טענות שהן לא תמיד נכונות – פשוט אנחנו צריכים לדעת את העובדות.

***

ולסיום, מפרגנים לכם בקטע קצר מהפרק הראשון של הספר:

"כמו כל ישראלי המכבד את עצמו ואת מסורת בני עמו, החלפתי במהרה את הקיטבג הצבאי במוצ'ילה מאובזרת ויצאתי לתור את העולם. מסעי הראשון החל במחנה קיץ יהודי, לימדתי ילדים אמריקאים לשחק טניס. המשימה הייתה מאתגרת, בעודי מסביר להם את טכניקת המשחק, הסתירו הילדים את פיותיהם בניסיון למנוע פרצי צחוק. במהרה הפכתי למדריך מבוקש לא בגלל כישורי ההדרכה, אלא בגלל המבטא הישראלי הכבד שלי. המדריכים הגיעו מכל רחבי העולם ויצרו מעין קיבוץ גלויות לתקופה קצרה. תחילה לא הכרנו האחד את השני וכל הערכתנו התבססה על "הסטיגמה המדינית" שאנשים הדביקו למדינות המוצא:

שוודים - אנשים יפים וקרי מזג.
ברזיל - תחת יפה וביקיני.
טורקים - לא מומלץ להפיל לידם סבון.
רוסים - ודקה, שחמט וריח של נקניק ישן.
קולומביאנים - קוקאין.
ישראלים - מדבר, גמלים ומלחמות.

באחד הימים, כפעילות ערב לילדים, הדלקנו מדורה על שפת האגם. הכוכבים זהרו כמו פנסים והשתקפותם במים הגבירה את הניצוץ שלהם. אחד המדריכים הוציא גיטרה, הילדים שרו שירי צופים סביב המדורה תוך כדי צליית מרשמלו ושוקולד על האש. המקום היה אפוף יתושים צמאי דם, שכנראה אהבו את הדם הישראלי שלי. משום מה אף לא יתוש אחד עקץ את חברי האירופאי שהיה שרוע ומרווח בכיסא-נוח. תחת אור הכוכבים, הוא החליט לפרוס בפניי את משנתו הפוליטית. הוא קירב את הכיסא-נוח שלו לשלי, הניח את ידו על כתפי ושאל: "תגיד רותם, למה אתם שונאים כל כך את הפלסטינים?" נשענתי לאחור בנוחות ועניתי: "אני לא שונא אף אחד אחי". הוא אחז בידו הימנית את סנטרו בעדינות, וישב בצורה כזו כאילו הוא הולך להגיד דברי חוכמה: "תשמע, למדתי לא מעט דברים על ישראל, וזה מדהים אותי, איך עם שחווה כזו גזענות ושנאה, יכול להתנהג בצורה דומה לעם אחר? אתם חוויתם זאת בגרמניה, איך אתם מעזים להתנהג כך לעם אחר?" וריד כחלחל התנפח במצחו, הצלחתי להבחין בכך למרות שהיה חשוך. 

רכנתי מעט קדימה, שיוריד ממני את היד, ושאלתי: "מתנהגים בצורה דומה?! מה שהעם היהודי עבר בזמן השלטון הנאצי לא ניתן להשוואה בכלל! לאיזו התנהגות אתה מתכוון? תסביר לי", הפצרתי בו. ידיו החלו להתרומם וקולו התגבר מעט: "ראיתי הרבה סרטונים של חיילים מכים פלסטינים ואפילו יורים עליהם. ראיתי תמונות מזעזעות, אחת מהן לא יוצאת מראשי, תמונה של חייל דורך על ילדה קטנה בדרך לבית הספר ומצמיד אותה לרצפה באמצעות נשק. התעללות כזאת אני לא יכול לשכוח! "גבותיי התרוממו בפליאה, הגברתי את קולי: "אתה בטוח? חייל דורך על ילדה? יש אלימות והתנגשויות בין חיילים ואזרחים, יש גם לא מעט הרוגים, משני הצדדים. אבל בטח הייתי נחשף בתקשורת לתמונות שאתה מתאר, אין סיבה שחייל ידרוך ויכוון נשק על ילדה..."

הוא אגרף את אצבעותיו, מלבד האצבע המורה שהופנתה אליי בהאשמה, ודיבר במהירות כשנתזי רוק מתעופפים מפיו: "התנגשות?! זה שחייל דורך על ילדה ומכוון עליה נשק, זו לא התנגשות בין חיילים! כשחייל מרביץ לאישה זו אלימות ברוטלית! אני ראיתי את הדברים האלה, אתה לא תנסה לבלבל פה את השכל! הם זורקים עליכם אבנים ואתם מפוצצים להם בתי חולים ובתי ספר. היית בצבא אז כנראה שאתה מתכחש לדברים שאתם עושים, אבל זו שנאה טהורה וגזענות חולנית! אתם השתלטתם על שטח לא שלכם ועשיתם טיהור אתני לשבע מאות וחמישים אלף פלסטינים, אתם מסמלים את הרוע בעולם הזה! זו התנהגות שטנית". 

הייתי בהלם. בתחילת השיחה הוא שאל: "מדוע אתם שונאים כך את הפלסטינים?" ונראה שבעצם הוא זה ששונא את הישראלים. הרגשתי שאני נמצא במעמד בו אני צריך לגונן ולהסביר את פעולותיה של ישראל. זו הפעם הראשונה שאני משוחח על ישראל מחוץ לגבולותיה ונחשף לעוינות וביקורת כה חריפה על מדינתנו. זה הרגע בו חשתי שעליי להסביר את עמדתנו ופעולותינו ובכך להיות במעמד של "שגריר ישראלי" שנלחם על הצגת האמת שלנו בעולם. זה לא היה פשוט להתמודד עם האשמות כאלה ובמיוחד שהכעס גורם לו לרסס אותי ברוק ובחתיכות מרשמלו צלויות. לפני שעניתי לו נשמתי עמוק וניגבתי את פניי מהרסיסים". 

עיצוב הטיפים של רותם: סטודיו mako

ערוץ LOVE ISRAEL הינו שיתוף פעולה של אתר mako וקבוצת אלדד פרי, בו אנו מבקשים לספר לעולם את האמת על ישראל. הצטרפו אלינו בפייסבוק לעוד תכנים באנגלית, שתוכלו לשתף עם חבריכם בחו"ל.