תחילת השנה היא זמן טוב לבחון את אירועי השנה החולפת ולבדוק אלו פעולות שננקטו הועילו ומהם הדברים הדורשים שיפור. כמובן, ניתוח זה נעשה מנקודת המבט של מכון המחקר NGO monitor שאני נמנה על חוקריו, ולו תפקיד מכריע בחשיפת הנתונים, העובדות והמימון שמאחורי הארגונים המעורבים במישרין ובעקיפין בקמפיינים נגד ישראל. כידוע, מטרתם האסטרטגית של הקמפיינים האנטי-ישראליים היא "ביטול רעיון המדינה היהודית... והקמתה של פלסטין ההיסטורית", ואת זה אסור לשכוח. לא מדובר בתנועות ששואפות להגיע לשלום, לפתרון מדיני או להסכם כלשהו, אלא לערער ולבטל את זכות קיומה של ישראל.
לשיפור
שמנו לב שהדיון הציבורי לא תמיד היה מושכל ומבוסס נתונים. נבחרי ציבור, עיתונאים, פעילים ואחרים, מתוך כוונה טובה ורצון לסייע לישראל, השתמשו לעיתים בנתונים חלקיים, מעוותים ומוטעים. גם אם מחוסר ידיעה, נדרשת משנה זהירות כאשר זורקים מספרים. קיימת חשיבות עליונה להשתמש בנתונים מדויקים ומבוססים, גם אם הם לא תואמים להנחה הראשונית שלנו.
עוד נקודה בה עלינו להיות להשתפר היא הפעילות השקטה והלא מסוקרת. נדמה כי מרבית העוסקים במאבק מבקשים להוציא אותו החוצה אל הציבור הרחב, אך דוגמה טובה לפרסום מיותר הייתה סיקור ההחלטה של משרדי הממשלה לפעול כנגד פעילי BDS הנשלחים לישראל על ידי ארגונים שונים תוך ניצול ויזת התייר שלהם. החלטה נבונה זו, עדיף הייתה שתתקבל ותיושם בשקט, ללא פרסום תקשורתי רב, כיוון שהיא הובנה באופן שגוי בכלי התקשורת – והביקורת הציבורית שהתבססה על מידע שגוי, נטרלה את המהות האמיתית של הפעולה.
לשימור
לפי הנתונים שבידנו ולאחר מחקר שערכנו בנושא, בשנה שחלפה השאלה "האם חובה להחרים את ישראל?" לא צברה תמיכה רבה, והיינו אנו עדים לתהיות על מוסריותן של תנועות החרם. בהתאם לכך ראינו אף יוזמות חרם, בין בהתהוות או לאחר שיצאו לפועל, שנתקלו בכתף קרה שכללה התעלמות והחלטה מודעת שלא לתמוך בקמפיין. בארצות הברית למשל מספר המדינות שמעבירות חקיקה נגד חרמות על מוצרים ישראלים הולך וגדל, והפרלמנט של קנדה כמו גם מדינות אחרות, הגיב בחריפות לפעילות ה-BDS.
השנה הדיאלוג הישראלי עם המדינות המממנות את התנועות האנטי-ישראליות התרחב והתמקד בבניית קווים מנחים לגבי תופעת המימון. חברי כנסת מכל המפלגות הציוניות, ימין ושמאל, כמו גם שרים ופקידים בכירים במשרדי הממשלה, החלו להעלות את הנושא בכל פורום משותף עם מקביליהם באירופה. העיקרון המנחה הוא שמצד אחד אין רצון להפוך את הממשלות והתאגידים השונים לאויבים, ומצד שני יש להבהיר לממשלות הזרות שהונו אותן, ואם הן בוחרות "להתיישר" עם דרישות הפעילים האנטי-ישראלים, הן הופכות להיות חלק בלתי נפרד מקמפיין השנאה. ההשלכות הן שהיחס הישראלי אליהן יהיה בהתאם. מתוך הפעולות האלה, זכינו לראות בפעם הראשונה דיונים בפרלמנטים של מדינות כמו שוויץ, הולנד ובריטניה בהם התקיים שיח על סוגיית ניצול הכסף באופן רשמי.
התפתחות חיובית נוספת מהשנה האחרונה הייתה השיפור המשמעותי בממשק בין משרדי הממשלה לארגוני החברה האזרחית שפועלים נגד קמפיין הדה-לגיטימציה. לשנה הבאה, על הצדדים להעמיק את שיתוף הפעולה, לשים את האגו בצד, ולחשוב כיצד ממקסמים את המשאבים. חשוב לזכור שיש דברים רבים שהממשלה לא יכולה לעשות והחברה האזרחית יכולה, ולהפך.
מבט פנימה
חשבון הנפש צריך גם להיעשות מצדן של מספר עמותות העוסקות בזכויות האדם. הנתונים שלנו מראים כי בין אם בכוונה או לא בכוונה, חלק מהארגונים מזינים את קמפיין הדה-לגיטימציה. אם הם אכן מתנגדים לקמפיינים אלו, עליהם לשאול את עצמם מתי פעילותם תורמת לזכויות אדם, שלום ודו-קיום ומתי היא מתדלקת קמפיינים של חרם ושנאה? מדוע הם מאבדים כמעט לחלוטין חלקים נרחבים בציבור הישראלי? ומתי בדיוק צה"ל והמדינה הפכו לאויב?
אסיים בחוויה אישית: בתחילת ספטמבר, נכחתי בכנס נאט"ו בספרד. אחד המשתתפים מאחת המדינות המוסלמיות והאנטי-ישראליות, כתב לי בסוף הכנס: ״המדינה שלי אולי לא מכירה במדינה שלך, אבל אני בהחלט מכיר בזה שהישראלי הראשון שפגשתי יודע לעמוד על צדקת דרכו, להראות מצב מורכב ובו זמנית לכבד אחרים, ועל זה אני שמח". אני מאמין שלא משנה מה – עלינו להיות נוכחים. עצם ההימצאות באירועים שעוסקים בעתידנו באזור, לכאורה, היא כבר ניצחון. חתימה טובה לכולנו.
איתי ראובני הוא חוקר בכיר במכון המחקר NGO monitor שעוסק בחקר תפקידם של ארגונים לא-ממשלתיים במסגרת הסכסוך הערבי-ישראלי