לא משנה כמה שמח היה היום שלך, כמה מוצלח הוא היה ומה הספקת לעשות בו. את גורל היום הזה תכריע רק התשובה לשאלה: כמה זמן ייקח לך להשכיב את הילד לישון?
בערב רגיל אתה תנסה להרדים אותו על הידיים תוך כדי ריקוד אינדיאני מסורתי. בערב אחר אתה עלול להתחרות באליפות העולם בקפיצות על כדור פילאטיס ובערבים ממש מיוחדים עוד תמצא את עצמך בפאתי שכם, כי "בסלקל הוא ישן כמו תינוק". במצבך, אתה תנהג עד דמשק, רק שיירדם!
ואם הוא יירדם, אתה תהיה כל כך מאושר שלא תדע מה לעשות עם עצמך, לגיטימי לחלוטין להירדם בזמן שאתה חושב מה לעשות עם עצמך. זה אושר.
כי העייפות הופכת להיות חלק ממך. כשמתחילה התוכנית שאתה אוהב, כשמתחיל המשחק שחיכית לו כל היום. זוכר איך אבא שלך היה חוזר מהעבודה ונרדם עוד לפני שהגוף שלו היה פוגש במלואו את הספה? אז הפכת להיות הוא.
אם שואלים אותי, מדובר בקונספירציה של כל התינוקות בעולם, למה לבכות כשאבא ער? בוא נחכה לשנייה המדויקת שהוא יירדם ואז נתחיל לצרוח, אם אפשר כל הלילה. אומרים שיש המון סוגי בכי ושעם הזמן אתה לומד לזהות מה כל בכי אומר. בשלוש ועשרים לפנות בוקר, לבכי יש נטייה להגיד: "קום קום אבאל'ה, נגמר הלילה".
רגע, יכול להיות ש...
במקרים נדירים, נדמה שזהו, הצלחת, אתה מניח אותו בעריסה בעדינות של מנתח מוח וחוזר חזרה למיטה על קצות האצבעות.
כמה דקות אחרי ששוב תירדם, יעיר אותך מרפק: "מאמי קום, הוא בוכה". כשאשתך מעירה אותך באמצע הלילה לילד זה ממש כמו השכמות בצבא, כשהיו מעירים אותך לשמירה. בלי לשים לב יצאו ממך כל אותם פזמונים חוזרים ומוכרים: "מה השעה? למה אני? אני שמרתי אתמול! מתי השכמה? טוב, יש לי עוד כמה דקות". זה לא יעזור, המשמרת שלך הגיעה. במשמרת שלה הכל היה שקט, במשמרת שלך? הגזרה בוערת.
צריך להחליף חיתול, ואז הבגד התחתון מתלכלך, זה שמעליו יש 12 שכבות. אתה מחליף את כולן ומבין שהלבשת הכל הפוך. אתה מסדר את זה ושומע קולות שמבשרים לך שאתה צריך להחליף עוד חיתול. 3,000 מטליות לחות אחר כך, אתה מחמיא לעצמך שעד לפני רגע היית צריך זרועות של שני תמנונים כדי להתמודד עם ההחלפות האלה והיום אתה עושה את זה מתוך שינה. אם היית ישן, זאת אומרת. מבעד לתריסים, השחר עולה, אתה פונה בקריאה נרגשת אל הצאצא שלך: "תהיה בן אדם, אני ויתרתי על חיי הוללות, על ערבי פלייסטיישן עם החבר'ה, על אשתי. תוותר על השעה הקרובה". הוא מסתכל עליך במבט חמוד ועוצם את העיניים.
אולי הפעם?
אתה לא מאמין שזה קורה, אתה שוב מניח אותו בעריסה בעדינות של סופר סת"ם ומזדחל חזרה אל המיטה. בדיוק כשאתה מוצא את התנוחה המושלמת ועוצם עיניים בחיוך, השעון המעורר שלך מצלצל. בעבודה אתה גמור מעייפות, מסתובב עם עיניים עצומות, וזוכה למבטים מבינים מכל עבר. אתה אומר לעצמך- איזה יופי שמבינים אותי, אחרי הכול, גם הם הורים, גם להם היה לילה קשה, אתמול, שלשום או לפני שנתיים. עד שאתה שם לב שהמבטים שלהם קצת מרחמים מדי- ואתה מבין שכבר חצי שעה אתה מנענע תוך כדי שיר ערש, את המגרסה המשרדית. עניין של הרגל. לילה טוב.