המורים ששינו לכם את החיים

במהלך שנות ההתבגרות שלנו, אנחנו מבלים עם המורים שלנו בבית הספר זמן לא מבוטל – לעתים אפילו זמן רב יותר מאשר זה שאנחנו מתראים עם ההורים שלנו. באופן רשמי אנו נפרדים מהמורים שלימדו אותנו בתום השנה או בסיום הלימודים, אבל חלק מהם ממשיכים ללכת איתנו גם שנים אחר כך. ביקשנו מכם לכתוב לנו על המורים ששינו לכם את החיים. הנה כמה סיפורים של תלמידים לשעבר שממשיכים להיות אסיר תודה גם שנים אחרי.

"עודדה לצאת מהמקומות הנוחים שלנו"

"המחנכת שלי בתיכון הייתה המורה הכי טובה שהייתה לי", מספרת עדן בר, בת 18 מפתח תקוה, "היא מורה לספורט, צעירה ואנרגטית. אכפת לה מכל תלמיד ותלמיד ולא רק בקטע הלימודי, אלא גם ואפילו יותר בקטע הרגשי והאישי".

למרות שבילו אתה כמורה רק באולם הספורט, עדן מספרת על יחס אישי לכל תלמיד ותלמיד: "היא הייתה לוקחת אותנו לשיחות אישיות ומעצימות, הייתה מחדירה בנו מוטיבציה ללמוד, להצליח, לצאת מהמקומות הנוחים שלנו ולהעז באופן חיובי. הייתה לכל אחד מאיתנו זכות לדבר, זכות להישמע ולהרגיש שייכים. באופן אישי היא ליוותה אותי במשך שלוש שנים שהיו השנים קשות עבורי, הייתה לצדי והרגשתי בטוחה ושרואים אותי בתוך מערכת החינוך הזו".

"את המחנכת שאכן חינכה"

סיפור מרגש נוסף הוא של אביעד פינטו, בן 25 מבאר שבע: "לפני שבע שנים סיימתי את לימודיי בתיכון רגר. המורה שלא אשכח לעולם היא ענבל ערב. ענבל הייתה המחנכת שלי במשך שלוש שנים ועשתה עבודה מדהימה. היא זיהתה את הפרעות הקשב שהיו לי, אחרי שכל מורה אחרת במשך השנים שללה זאת, היא הבינה בדיוק את הקושי שלי במקצועות מסוימים ונתנה לי כלים להתמודד".

ספרו לנו גם אתם על המורה ששינה לכם את החיים>>

למרות הזמן שעבר, פינטו לא מפסיק להיות אסיר תודה. "לא אשכח את הפרגון והאמונה, את השיעורים הפרטיים שעשתה לי בבית שלה ערב הבגרות במתמטיקה - עשתה הכל כדי שאעבור ואצליח כשהתגמול היחידי שקיבלה היה הסיפוק שאכן אעבור את המבחן. את כל זה היא עשתה כשהיא מעדכנת את הוריי בכל צעד וצעד שאני עושה ודאגה להישאר במעקב, ולא רק אחריי - אחרי כל תלמיד".

התוצאות של תשומת הלב הרבה שהקדישה ערב לא איחרו לבוא: "כיום, יש לי בזכותה בגרות מלאה. אם לא היא, לא הייתי יכול להגיע לאקדמיה ולא הייתי מגיע למקומות העבודה שהגעתי אליהם עד היום. ענבל ערב - תודה רבה. אני חולם על הרגע שאסיים את התואר ואשלח לך צילום של התעודה, ביחד עם מכתב תודה. את המחנכת שאכן חינכה, מאז ועד היום לא אשכח אותך. תודה".

"מתייעץ איתה עד היום"

"למה שמרית שי שינתה את חיי?!", מספר איתי עוזיאל מבת ים, "משום שבלעדיה אני ועוד רבים מכיתתי ומהשכבה שלי לא היו מה שהם ולא היו מגיעים לתוצאות ולהישגים שלהם. למדתי בכיתה עיונית עם המחנכת והרכזת שמרית, הגעתי לתיכון נטול מטרות ומוטיבציה לימודית, כנ"ל לגבי כל הכיתה שלי. שמרית הנחילה בנו דחף למצוינות ולא לשאוף לבינוניות. היה זה תהליך שיכולתי להבחין בו ולהעריך את הדרך שלה רק בסופו, אבל התהליך הצליח הן בפן המקצועי והן בפן החברתי".

עוזיאל מוסיף ומספר על השינויים בכיתה בה למד בעקבות המורה אהובה עליו: "בפן המקצועי ניתן היה לראות אצל כל הכיתה את הציונים ואת העלייה הדרסטית. בזכותה אני הרחבתי שלושה מקצועות בגרות ואני יכול להעיד על עוד כמה כאלה".

עוזיאל זוקף לזכותה של שמרית הישג נוסף, כאשר הצליחה לגרום לכיתה לעניין בתחום אליו לא התחבר קודם לכן: "בזכותה למדתי לאהוב ספרות. 'נלחמנו' בביה"ס בשביל לפתוח הקבץ ספרות מורחב. היא העבירה לנו את החומר בצורה מהנה, טובה ומקצועית שגרמה לאחד המקצועות הקשים והכי פחות אהובים להכי אהוב ומוצלח. היינו מחכים לימי שישי בבוקר ולראשון אחר הצהריים לשעות גדושות מלאות סיפוק והנאה".

גם בפן החברתי נוצר חיבור עם המורה ונוצרה כיתה מגובשת במיוחד. "היינו עושים הכל ביחד. לומדים ביחד מבלים ביחד". התמיכה של שמרית נמשכת עד היום: "אני מפקד בצה"ל וכיש לי איזו התלבטות או דילמה בחיי האישיים וגם בצבא אני צריך מישהו להתייעץ אתו אני יודע שיש לי למי לפנות ושהיא תעזור לי על הצד הטוב ביותר".

"הייתי צריך את הדחיפה הזאת"

הראל בר דוד, בן 21, מספר על המורה שלו, אהוד בק. "בק היה מורה הדרך שלי בתיכון, הוא היה מחנך כיתה ובנוסף מורה להיסטוריה. אני, בתור תלמיד עם חוסר קשב וריכוז וקושי רב ללמוד, יכולתי למצוא את עצמי משלים בגרויות וספק אם מצליח. אהוד לקח אותי כפרויקט שלו ודחף אותי למעלה הכי גבוה שרק אפשר".

בר דוד מספר כיצד בק לא ויתר לו. "בזכות המוטיבציה שלו והדרך שלו לא לוותר לי, לתמוך בי, לעזור לי עם החומר הנלמד ולדאוג שאקבל את החומר הדרוש לפני כל מבחן. הייתי ילד שהיה צריך את הדחיפה הזאת כי רצון להצליח היה  - אבל לבד זה היה קשה נורא. אני חושב שזכיתי להכיר בן אדם משכמו ומעלה. אחד כזה שאני מעריץ".