למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו.
בתחרות סיפורים קצרים, שלח ארנסט המינגווי בעילום שם סיפור בעל שש מילים בלבד.
יכול מאוד להיות שזוהי אגדה אורבנית אמריקאית בלבד, אבל אין ספק שהסיפור הזה הוא של המינגווי; טביעת ידו נמצאת בכל מילה שם.
שש מילים וסיפור מופלא שכל אחד יכול לדמיין ולהבין בו עולם מלא עשיר וטראגי כאחד.
אני פותח בסיפור הזה, כדי להדגיש כמה מעט צריך להגיד לפעמים כדי לתת את כל קשת הרגשות אותה אתה מנסה להעביר.
במהלך הזמן שלי כיוצר אני שואף ומנסה להגיע למקום הזה - מעיין צמצום מושלם, פעימת לב מושלמת שאומרת כל מה שאתה מנסה לומר.
מן הסתם היו יותר פסטיבלים שרצו אותנו והזמינו אותי להיות אורח שלהם, אבל כרגע אני כותב לכם מוורשה, עיר הבירה הפולנית שגם בה הסרט נמצא. ורשה, עם כל הורשאיות שכרוכה בכך.. למשל הסיפור הבא שקרה לי כאן:
כשהגעתי לאזור חדר העיתונות של המקום, קיבל את פניי לוח ענק עם כל הסרטים של הפסטיבל. על הקרנת הסרט שלי, "לא בתל אביב", היה איקס. התאריך המחוק היה יום ראשון ה-21.10 בשעה תשע בערב, תאריך הקרנת הסרט האחרון בפסטיבל. כמו ישראלי (טוב) ניגשתי פנימה והתחלתי לצעוק: "מה זה הדבר הזה?! איך זה יכול להיות?! הזמנתם אותי סתם לפה?!", שכן אחרי הכל, מה שעובד בארץ חייב לעבוד גם פה. לאחר דקה או שתיים הרגיעו אותי; הפולנייה החביבה עליה צעקתי אמרה לי שזה אומר שנמכרו כל הכרטיסים מראש.
ובכן, נעלי התינוק מעולם לא ננעלו. אם הייתי מצמצם קצת את המילים שלי וחושב כמה שניות קדימה, אולי הייתי עושה טוב לכולם ובעיקר לעצמי.
אבל לצערי זה לא מה שקרה.
לא בתל אביב
בראשי לא קיים צמצום והפוטנציאל שבו אני רואה את עצמי בו נמצא רק מקום שני רק לישו ו/או למרי אנטואנט.
אני זוכר שבגילאי העשרה אמרתי שאני רוצה למצוא צבע חדש, צבע שלא קיים. אבל זה לא היה נכון, זה לא באמת עניין אותי - זה היה כדי להרשים את הבנות באינטלקט שלי. אני כן זוכר שרציתי להיות הרקולס או מייקל ג'ורדן.
מה שבאמת רציתי אני מניח זה להיות מפורסם. הפחד הקמאי שלי מהמוות גרם לי לרצות להיות מונצח בדרך כלשהי. כן, זה היה יכול להיות נחמד אם היו משולבים בזה כוחות על.
אבל מכיוון שזה לא המצב והייתי צריך לשלב בין רצון להיות מפורסם, אבל גם בעל אינטלקט ומגניבות כלשהי (פלוס חרמנות בלתי נגמרת לבנות המין השני פלוס חובה להיות מאוהב מעל הראש), נוצר מצב שכל המכלול הזה גרם לי בעיקר להיות מטומטם.
אז החלטתי לוותר.
יש יותר מדי חובות להספיק ופחות מדי זמן.
אני לא רוצה למות, אבל הפסקתי כל כך לפחד, כי החיים הם די תחת.
להיות מפורסם זה נראה לי עדיין מגניב.
אבל אני לא באמת יודע. אני סתם ילדונת בעניין הזה.
אינטלקט ומגניבות יש לי.
אני עדיין חרמן.
מאוהב מעל הראש, הייתי ועודני.
ככה שהבנתי שמצבי לא רע.
ומטומטם כבר שכנעתי אתכם שאני כזה.
נ.ב.
סוף נובמבר 2012 הסרט "לא בתל אביב" ייצא לאקרנים ברחבי הארץ!
וזה חברי היקרים סודו של הצמצום.
יאללה
שלכם מוורשה
עבדכם הנאמן
צ'או
נוני
© כל הזכויות שמורות לנוני גפן