בגיל 16 הפכתי את התחביב למקצוע - כשהתחלתי לעבוד בחצי משרה בחברה לבניית אתרים. חמש שנים לאחר מכן, עם שחרורי מהצבא הקמתי את WEBSEM- חברה לבניית ושיווק אתרי אינטרנט - אליה הצטרף בתוך שנה מיקי לרנר שהפך לשותף שלי.
בשנים הראשונות של WEBSEM, התרוצצתי מבוקר עד ערב בין הלקוחות, ראיינתי עובדים חדשים לחברה שהלכה וגדלה בהדרגה ואת מעט הזמן הפנוי שנותר לי חילקתי בין ליאור (תותי) אהובתי, לבין העבודות הסמינריוניות באוניברסיטה. בכנות, ודווקא מתוך נקודת המבט העכשווית הרגשתי אז נפלא, לא חשבתי שחסר לי אלמנט נוסף. משהו שישדרג את חיי ויכניס להם תעצומת נפש, שיקח אותי רחוק כל כך.
איך אפשר לחשוב כשבקושי אפשר לנשום?
המאמר ריתק אותי. אני זוכר שבאחד הראיונות אמר אחד המרואיינים כי הריצה בבוקר מהווה את תחילת יום עבודתו. לא הבנתי כיצד אחרי ריצה של 20 קילומטר אפשר להתחיל יום עבודה, במקום להיכנס למיטה לנוח. הייתי סקרן ובעיקר רציתי לדעת איך אפשר לחשוב כשבקושי אפשר לנשום.
כמו כל דבר שמעניין אותי החלטתי לקחת את הריצה כ"פרויקט". כאתגר. מהריצה הראשונה אני זוכר בעיקר את עניין הנשימה. מאוחר יותר דימיתי את זה לילד הלומד ללכת. למדתי איך לנשום נכון כדי להתמודד עם המאמץ הממושך, הקשיים, המהמורות שיגיעו בהמשך.
מריצה לריצה נהניתי יותר. גילתי את היתרונות האדירים בריצה בשטח הפתוח. פעם ראשונה שהייתי חופשי מהמכשיר הסלולרי - רק אני עם עצמי. גיליתי זמן איכות להרצת רעיונות חדשים לעסק. אף אחד לא קטע לי את חוט המחשבה באמצע רעיון. את מרבית הרעיונות הטובים ביותר לפיתוח העסק מצאתי תוך כדי הריצה. יותר מזה, אני משוכנע שללא הריצה, העסק היה נותר בממדים צנועים בהרבה.
בריצה כמו בעסקים: החכמה היא לא לוותר
ניתן לבצע אנלוגיה בין לא מעט מצבים קשים בהם נתקלתי בעבודה.
בסופו של עניין ואולי בתחילתו. הריצה היא המשל לחיים: מאטפוארית, מסלול הריצה הלא נגמר הוא החיים עצמם על הקשיים המהמורות הסיזיפיות שלהם - ובריצה כמו בעסקים החוכמה היא לא לוותר. להמשיך קדימה עד המטרה.