סמל (במיל') אריק יעקובוביץ' ז"ל עבד בשדה הכותנה במושב נהלל שבעמק יזרעאל, המקום בו גדל, כשקיבל את צו המילואים לו חיכה. אריק, שריונר גאה שתחילה חלם להגיע לקומנדו הימי, לא היסס לרגע. עשרה ימים לפני יום הולדתו ה-23, בעשרה ביוני שנת 1982, נהרג אריק מאש כוחותינו בלבנון, באחד הימים הראשונים למבצע "שלום הגליל". הוא הותיר אחריו הורים ואחות, חיה, לה השאיר סוג של "צוואה אחרונה": להתגייס לחיל הים.
40 שנה לאחר מותו, נפגשנו עם חיהלה - רק כך קראו לה אריק והוריה ששיתפה אותנו בזיכרונות, ודיברנו על הגעגועים והאח שהיה עבורה. "הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים, אבל ההפרש בינינו לא הורגש כהפרש גדול", משתפת חיהלה בראיון ל-mako בזיכרונות מאחיה הגדול.
"היינו מאוד קרובים. מערכת היחסים בינינו הייתה מאוד פתוחה, יכולנו לדבר על הכל, היינו מתייעצים אחד עם השנייה. תמיד הייתה דאגה גדולה מאוד אליו, בעיקר מההורים שלי. הייתה איזושהי תחושה שהוא לא יהיה שם תמיד", היא אומרת בעצב.
"הוא היה מאוד בעניין של צלילה, הכין את עצמו לקומנדו הימי, עבר אימונים מפרכים – שם לו את זה כמטרה", המשיכה וסיפרה על אחיה. "הוא היה מתאמן עם שקי חול רטוב, רץ איתם על גבעות, הייתה לו בחדר מדבקה של העטלף, הסמל של הקומנדו הימי. הוא אפילו עבר קורס גדנ"ע צלילה בהצטיינות, אבל אז נפגע בגב פגיעה קשה ביותר במהלך הטירונות. היו צריכים להעביר אותו לתפקיד פשוט יותר פיזית, הציעו לו להיות תומך לחימה. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן, אמר שיהיה רק בקרבי - והלך לשריון".
את הספר שמרים, אמו, הוציאה לזכרו של אריק ז"ל פותחת חיהלה בעיניים נוצצות. היא מחפשת את העמוד המדויק, בו יש תמונה טובה של אריק עם הטנק. "הטנק שלו היה הכי מדוגם. הוא הכיר כל 'פיפס', הייתה לו אין סוף אהבה והתמסרות למשימה, הבנה טכנית ברמה מאוד גבוהה". תפקידו בכוח היה נהג מ"פ של אבי מזרחי, מי שלימים היה אלוף פיקוד מרכז.
חיהלה ממשיכה לדפדף בספר, ונתקלת בתמונה של אריק במהלך שירותו בבסיס באזור יריחו. "לפני הצבא עבדתי במנפטה איפה שכולם הכירו אותו, כל הזמן סיפרו לי עליו סיפורים. הוא עבד בחקלאות בתחום הפאלחה והתמסר לכך מאוד. במהלך הצבא שירת ליד יריחו, האזור שם היה מדברי. הוא החליט שצריך להפריח שם את השממה, הגיע לנהלל עם עוד כמה חברים מהפלוגה, הביא לשם שתילי דשא ושבעה ברווזים, והחליט שהוא יוצר שם פינת חי של דשא ואגמון קטן. שנים לאחר מכן זה נשאר, היה כמו אגדה, אף אחד לא האמין".
את התקופה שלאחר שחרורו מהשירות העביר בשדות הכותנה והחיטה, כשברקע ההתחממות הביטחונית בצפון בשיאה. "הוא אמר שאם לא יגיע צו המילואים, אז הוא ילך בהתנדבות. הוא תמיד אמר שלא יכול להיות שבקריית שמונה ילדים יישבו במקלטים ונופלות עליהם קטיושות. היה משוכנע בצדקת המבצע הזה. הוא ממש לא חשב שזה מיותר, זה בער בדמו. בסוף למילואים הוא יצא ישר מהשדה, מריסוס הכותנה. הלכנו לשדה להגיד לו שהגיע הזימון. הוא רץ הביתה, התארגן מהר, לא עניין אותו כלום, היה חייב להספיק להגיע להסעה. לפני שהוא עלה על הרכב, הוא אמר לאמא שלי, "תהיי גיבורה". זה היה כמו חץ בלב. זה השאיר אותה וגם אותנו במתח, ישב עלינו כבד. כאילו הייתה לו הרגשה. הוא היה מאור העיניים של כולנו".
הבקשה שהפכה לצוואה האחרונה
שלושה ימים לפני שקיבל את הזימון, אריק ביקש מחיהלה בקשה – שבדיעבד הפכה לצוואתו האחרונה. "ישבנו ודיברנו והוא אמר לי, 'לא משנה מה אומרים לך ואילו תפקידים יציעו לך, את אומרת כל הזמן – אני הולכת לחיל הים'. הייתי ממש לפני הגיוס", היא נזכרת. "'את נשארת בשלך', כך אמר לי, 'אם תתחילי לגמגם, זו תהיה הורדת ידיים רשמית'".
"כשהגיעו מקצין העיר לבשר את הבשורה, זה כבר היה שבוע לאחר שנהרג", היא מספרת, "חבריו לצבא ידעו לפנינו על מותו, ורצו לבוא לנחם אותנו, אבל עצרו אותם משום שההודעה על מותו טרם נמסרה למשפחתנו. לאחר ההלוויה, בתום הקרבות, הצבא ארגן סיור ללבנון, למקום בו התקיים הקרב ונפגע הטנק. אמי אמרה שזה נורא שנהרג, אבל לפחות לא מאש כוחותינו", בשלב הזה עוד לא ידעו בני המשפחה את כל הפרטים.
כשפרטי התקרית בה נהרג עדיין לא ידועים להם במלואם, חצי שנה בלבד אחרי מותו התגייסה חיהלה. "הקושי היה להשאיר את ההורים לבד. הייתה נקודת מפנה, שמשני ילדים את הופכת להיות אחת – את מבינה שאת צריכה למלא חלל קשה וכואב. הגענו ללשכת הגיוס ואני מבקשת כל הזמן אותו הדבר, כמו שאריק אמר לי. רק חיל הים – ובסוף גם נותנים לי את מבוקשי. אני מתגייסת, ובטירונות אומרים לנו שאנחנו לא יוצאים שבת, ואז קוראים לי ואומרים שאני כן יוצאת בגלל שאני ממשפחה שכולה טרייה, ושכך ראו לנכון. זה נשמע לי הגיוני אבל היה מוזר", היא נזכרת.
"אני מגיעה הביתה ואני מוצאת את ההורים שלי שבורים. כל התקופה הזו הייתה אי וודאות, עד לביקור של רפול (הרמטכ"ל דאז רפאל איתן) יום קודם לכן, שהודיע להם שאח שלי נהרג מאש כוחותינו. כל הצוות נהרג, פגיעה ישירה בטנק של אחי. הרגשנו כאילו הוא נהרג בפעם השנייה. לא ידענו שזה המצב, הגילוי היה נורא ואיום".
ההורים שלך הצליחו להתמודד עם הגיוס שלך לצבא?
"ההורים היו מדהימים. לא נתנו לי לראות אותם מרוסקים. אמא שלי איבדה את אח שלה בשואה, זכרה שמאותו רגע לא הייתה מוזיקה ולבשו שחורים בבית. היא הבינה שיש לה ילדה עם חיים לפניה. אבל מה שלא עשינו, היה להם בן בעל טוב לב נדיר שגרם להם המון גאווה, למכה כזו אתה לא מוכן אף פעם".
חיהלה שירתה בלשכת מפקד מספנות חיל הים בחיפה. "כולם ידעו על אריק, החברות והמפקדים שלי ידעו, אבל הכל היה לגמרי רגיל. היה לי שירות נהדר, הייתי עם אנשים ברמה גבוהה. לא היו לי שם חבר'ה בגילי, מי שעבדתי איתם היו אלופי משנה, סא"לים, אנשים עם ילדים בגילי. זה אנשים שמעניין לך איתם, עובר דרכך חומר מאוד מעניין. היה לי קשה להשתחרר. הים מאוד הזכיר לי את אריק".
חיהלה ממשיכה לדפדף בספר, בו מוצגות תמונות שלו ושירים לזכרו, ונזכרת: "הוא נהרג עשרה ימים לפני יום הולדתו בעשרים ביוני. זו תמיד הייתה מסיבה גדולה כי זה תחילת החופש הגדול, הוא היה אדם מאוד אהוב, הוא נכנס ללב של המון אנשים. לימודים לא היו הדבר המועדף עליו, בראש מעייניו היו הכותנה, הפלחה, הקומביין. הוא אהב את האדמה, היה מסור לעבודה".
איך היה יום הזיכרון הראשון אחרי שנהרג?
"יום הזיכרון הראשון דווקא החזיר אותי ליום הזיכרון שלפניו, שהיה חודש לפני שנהרג. בית הקברות בנהלל צופה על כל העמק. הוא אמר לי, 'איזה טירוף זה שיש פה בית קברות. פה היו צריכות להיות וילות. מה יותר יפה מזה?' ובסוף זו הווילה שלו. זה נעשה רק קשה יותר כל שנה. הרבה יותר קשה". היא מבהירה, "יש משפט, 'הזמן עושה את שלו', לא יודעת מי המציא אותו. אולי זה נכון כשזה בדרך טבע. במקרים שכאלה, הפוך – ממש הפוך. הזמן מחדד את הכאב ואת האובדן, מחדד את ההבנה אלו אדוות עוד יש לדבר הזה. ידעתי שאסבול מזה כל חיי, אבל לא דמיינתי כמה צער גורם לילדים שאתה מביא לעולם ופספסו כזה דוד, הרגישו את הצער של הוריי ושלי. הם לא זכו להכיר אותו, והוא לא זכה להקים משפחה. כך בעצם ענף משפחתי שלם נגדע".
כשאני שואלת את חיהלה על זיכרון חזק שנשאר לה ממנו, היא מספרת: "הוא לימד אותי לזהות מכוניות. בדרך כלל זה לא בדיוק קטע של בנות, אבל אנחנו היינו נוסעים יחד, והוא היה בוחן אותי כל הזמן. 'איזה אוטו זה?' איך הדגמים האלה שונים?' הבנתי עם השנים שאני המשכתי את זה, המשכתי להתעדכן במכוניות. הוא הכיר כל רכב. זה היה הקטע שלנו, ואני ממשיכה את המשחק המשותף שלנו, עד היום – כל רכב חדש שיוצא לשוק, אני מעדכנת את אריק".
לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נפתחה ביד יצחק בן צבי בירושלים תערוכת אמנות לקהל הרחב, מיזם של עמותת "האחים שלנו", עמותה למען אחים ואחיות שכולים במשפחת השכול הישראלית. במסגרת התערוכה, אמנים מתנדבים פוגשים אחים שכולים, חיהלה ביניהם, במטרה להנציח את החיבור המיוחד של האחים והאחיות, ברגעים הקטנים והמאושרים של ילדות.