בטקס סיום הלימודים, כשנקרא לקבל את תעודת הגמר של כיתה י"ב, אלכס הצליח להצניע את ההתרגשות היטב. הוא חייך את החיוך הרחב שלו, זה שהיה לסימן ההיכר שלו, זינק על הבמה בזריזות ולא היסס לחבק בזרועותיו הענקיות את המורות ואת המנהלת, שמנגד עמדו על קצות האצבעות - מנסות לשווא להגיע אליו בחזרה.
מי שלא הכיר אותו בטח לא הבין מי האנשים האלו בקהל, שמעודדים אותו בהתלהבות ולא מצליחים לחנוק את דמעות השמחה והאושר. איך את הגבר החסון, הבלונדיני עם העיניים הכחולות, עולה חדש מאוקראינה, מעודד מהיציע אב מזרחי גאה.
"אנחנו גמדים כולנו", צוחק אחיו גל בשיחת ועידה שקיימתי עם המשפחה השבוע, "במיוחד אנחנו, ההורים", מדגיש מאיר האבא, שהיה גם הוא על הקו ביחד עם האמא ציפי. "בהספד שלו אני הגדרתי אותו כמו צמח קטן שקיבלנו, שהפך להיות קודם כל לשתיל ובהמשך גדל וצמח להיות עץ תמיר וענק. זאת הייתה ההגדרה הכי מתאימה לו".
הוא נולד ב-31 באוקטובר 1984 בקייב שבאוקראינה, בשם אלכס יגושין. משפחתו הייתה במצב מורכב וכשמלאו לו 6 שנים בלבד הועלה לארץ על ידי רבני כפר חב"ד, שם שהה 4 שנים וחצי עד שאימו הועלתה לארץ גם כן. בשל נסיבות שונות, נבצר מאמו לגדל אותו וכשהיה בן כמעט 11 הועבר אלכס לשירותי הרווחה בכרמיאל – אז השתנו חייו.
"הוגדרנו על ידי הרווחה כמשפחת חירום", מסביר לי מאיר, "זה אומר שאם קרה משהו שבגינו חייבים להוציא את הילד מהבית באופן מידי, היו מביאים אותו אלינו. היו מקרים שזה קרה גם באישון לילה".
במשך 30 שנים עברו בבית המשפחה קרוב ל-20 ילדים. חלקם התארחו לתקופה קצרה עד שנמצא להם פתרון קבע, חלקם נשארו לשנים ארוכות ושומרים על קשר עד היום.
בנוסף לילדי האומנה, לציפי ולמאיר ארבעה ילדים ביולוגים - תומר, צביקה גל ושמרית – שראו בילדים שהוריהם פתחו להם את הבית, כאחים שווים להם.
אתם זוכרים את היום הראשון שהביאו אליכם את אלכס?
"אני לא אשכח את המראה שלו. התמונה לא יוצאת לי מהראש. הוא היה ילד במצב לא הכי הכי, פוזל, רזה, לבש בגדים מרופטים, רעב, חלש, ביישן", מונה מאיר בלי להחמיץ אף פרט.
"הוא היה מאוד סגור לאנשים – השינוי בא אחר כך", מוסיף גל, "מבחינתנו קיבלנו אותו באהבה ובשמחה. עוד אח הגיע לבית. הוא היה כמה שנים מתחתיי, לא רחוק ממני בגיל וישר ראיתי אותו כחבר. לאורך השנים האחים הגדולים עזבו את הבית, אני ואחותי נשארנו איתו והיינו בקשר הדוק מאוד. את יודעת, קשר של אחים".
אלכס השתלב בבית הספר היסודי אלון בעיר כרמיאל. שם גם אני פגשתי בו לראשונה, למדנו באותה הכיתה ביסודי וכשעלינו לחטיבה העליונה בתיכון מגדים שוב הצטלבנו דרכנו יחד באותה הכיתה - עד סיום י"ב.
למדנו במגמה שנקראה "מדעי הסביבה", חבורה נאיבית שדיברה על אקולוגיה ופינטזה על עתיד ירוק. אלכס תמיד חלם גם על ירוק מסוג אחר - ירוק זית. הוא רק רצה להתגייס ולתרום מעצמו למדינה.
מהרגע שהתאפשר לו ביקש להתנדב למשמר האזרחי והמשיך להתנדב שם גם כשחזר בשבתות מהצבא. אלכס היה נחוש לעשות שירות משמעותי ושאף להמשיך גם לאחר מכן לקריירה ביטחונית.
בשיחה עם בני המשפחה נזכרתי איך אלכס רצה מהר מאוד להחליף לשם המשפחה שלהם - אסף. "כבר מהשבוע הראשון שהיה אצלנו הוא ביקש לקרוא לנו אבא ואמא, וכמובן שהסכמנו", משחזר מאיר, "אמרנו לו: 'תעשה מה שאתה מרגיש'. הקפדנו כל הזמן לומר לו 'אנחנו מרגישים שאתה כמו אחד מאיתנו. הבית שלנו הוא הבית שלך ואתה יכול להיות מה שתרצה בבית הזה'".
כשהיה בן 16 וקיבל את ההודעה שהוא מוזמן להנפיק את תעודת הזהות שלו, אלכס ביקש ממאיר ומציפי להחליף את שם המשפחה לאסף, אבל מאיר ביקש ממנו שיחכה עוד קצת.
"אמרתי לו שהוא יכול לכתוב את השם בסוגריים, וכמו תמיד הוא קיבל את הבקשה שלי בכבוד רב. רציתי שהוא יהיה בוגר יותר ויקבל החלטה שקולה. אמרנו לו שכשהוא יהיה בגיר אנחנו נלך איתו לעשות את זה. ובאמת, בבוקר יום הולדת ה-18 שלו, הוא הלך למשרד הפנים ושינה את שם המשפחה באופן רשמי".
איך הגבתם למחווה?
"איזו שאלה? בשמחה כמובן. הוא הילד שלנו לכל דבר. גדל פה, חי פה, זה היה הבית שלו. על הנייר, משפחת אומנה זה עד גיל 18, אבל אצלנו אלכס היה שלנו גם אחרי, הוא גר איתנו בבית עד שנפל בגיל 22. זה היה בשבילנו קשר שונה מכל הילדים שהיו לנו עד אז, והוא נשאר איתנו בלב כמובן גם היום".
ביולי 2004, פחות מחודש אחרי אותו טקס סיום הלימודים איתו פתחנו את הכתבה, התגייס אלכס לגדוד "רותם" בחטיבת גבעתי והחל את מסלול הכשרתו כלוחם בחטיבה. את הטירונות והמסלול סיים כחייל מצטיין, המשיך לקורס מפקדים והיה למפקד אהוב ונערץ על פקודיו.
אלכס נפל בקרב ב-23 באוגוסט 2006, תשעה ימים אחרי שהוכרזה הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה. הגדוד בו שירת ערך סריקות בגזרה המזרחית של לבנון, למרגלות רכס רמים. אלכס נהרג כתוצאה מהתפוצצות מוקש שהטמין צה"ל בעבר בצד הלבנוני. בעת האירוע נפצעו עוד שלושה חיילים.
משפחת אסף הוכרה כמשפחה שכולה, על אף שמעולם לא אומץ על ידם כחוק. לדברי מאיר זאת הייתה פרוצדורה מול בצה"ל והם היוו תקדים במשרד הביטחון.
"אנחנו כבר בשנה ה-15 לנפילתו, וזה מרגיש כאילו זה קרה אתמול. כאילו אנחנו עדיין באותו השבוע שבו הוא נהרג. כל יום אותו הדבר. החוסר מורגש כל הזמן ואי אפשר למלא אותו. גם בזיכרונות, בכל מבט שאנחנו נותנים בסביבה. הוא תמיד שם".
אלכס היה ילד האומנה האחרון שגדל אצלכם?
"אחרי הנפילה הפסקנו להיות משפחת אומנה", אומר מאיר תוך שהוא לוקח נשימה ארוכה וכבדה, "היה לנו קשה מאוד להמשיך אחר כך, נפער לנו בור ענק בלב כשאלכס נקטף, ידענו שלא נצליח למלא אותו".
בשלב הזה, ממש רגע לפני שאני מנתקת את השיחה עם המשפחה הכל כך מרשימה הזאת, ציפי לוקחת את הטלפון. בעידן הקורונה ראיונות כאלו נאלצים להתקיים מבעד לאמצעים טכנולוגיים, אבל גם בלי לראות אותה פנים מול פנים אפשר לשמוע את עומק הצער בקולה. צער של אמא ששכלה בן. בן שהיה לו עתיד מבטיח והיא לא זכתה לראות איך הוא מתממש.
"הוא מאוד מאוד חסר לנו. ההתמודדות שלנו היומיומית היא די קשה", היא אומרת בקול רועד, "הקושי הוא בעיקר בחגים. בכל סעודת חג, רגע לפני שיושבים לאכול, אנחנו עומדים כל המשפחה דקת דומיה לזכרו. אף חג לא שלם בלעדיו".
