הטרגדיה של רס"מ ציפי יעקוביאן החלה ב-19 בספטמבר, ב-7:30 בבוקר. היא ירדה מהרכבת הקלה בירושלים וצעדה משער שכם לכיוון שער הפרחים. בתוך מספר דקות היא הייתה אמורה להגיע לעבודתה כרכזת חקירות במשטרה.
תחנת שלם, שבה שירתה יעקוביאן בת ה-39, נושקת למזרח העיר - אזור הנחשב למוקד חיכוך נפיץ. הימים היו ימי אינתיפאדת הסכינים, מה שרק הוסיף לדריכות. "עשיתי את הדרך הזאת כל יום במשך חמש שנים", היא מספרת, "זו התחנה הכי קשה במשטרה, יותר מסוכן פה מהארלם. גל הדקירות גרם לי להיות עוד יותר עירנית, להסתכל לצדדים. יש באזור הזה אבטחה כבדה, הרבה שוטרים ולוחמי מג"ב. ובכל זאת, זה היה אמור להיות עוד יום במשרד".
העירנות והאבטחה לא הצליחו לבלום את איימן אל-כורד, בן 20 משכונת ראס אל-עמוד. הוא עקב אחרי יעקוביאן ושוטר נוסף מהתחנה, ולבסוף שלף סכין ארוכה, הסתער על השניים מאחור ודקר אותם כמה פעמים. יעקוביאן נפגעה בעמוד השדרה ופונתה לבית החולים שערי צדק במצב אנוש. השוטר השני, שנפצע קל עד בינוני, הספיק לשלוף את אקדחו, לירות במחבל ולפצוע אותו.
"התחלתי לחצות את הכביש בדרך לתחנה. פתאום הרגשתי מכה חדה בגב ונפלתי", משחזרת יעקוביאן. "הספקתי עוד לראות בזווית העין את האנשים סביבי, אמרתי לאחד מהם: 'תזעיק מד"א' והתמוטטתי. אחר כך אמרו לי שאיבדתי המון דם, החדירו לי לגוף 16 מנות דם. הייתי מחוסרת הכרה שלושה ימים, עברתי ניתוחים. בדיעבד הרופאים אמרו שזה נס שאני בכלל חיה".
יעקוביאן נחשבה לשוטרת ששרדה את הפציעה הקשה ביותר באינתיפאדת הסכינים, ובמשך כחודש הסכנה לחייה הייתה מוחשית. "הייתי בטוח שהיא לא תחזיק מעמד", אומר אביה, חיים רז, "היא נפגעה בעורק הראשי, לא הרבה אנשים ממשיכים אחרי פציעה כזאת. אלפי אנשים התפללו לשלומה, עטפו אותנו בחום ובאהבה. היא נשארה בחיים, ואז גילינו שהמדינה מתנערת ממנה".
שבעה חודשים אחרי הפיגוע ויעקוביאן, שהפכה למשותקת ונעה בכיסא גלגלים, עדיין שוהה בחדרה במחלקת השיקום של הדסה הר הצופים. היא לא תקועה שם מסיבות רפואיות, אלא כי המדינה לא מצאה לה דירה מתאימה. "אני מרגישה פה אסירה, כמו בכלא", היא אומרת, "במקום להיות בבית עם הילדים שלי, אני לא יכולה לצאת מפה. אגף השיקום של משרד הביטחון לא מוכן לממן לי בית שיתאים לצרכים שלי. אני מרגישה שהפקירו אותי, שזרקו אותי לכלבים. זאת תחושה של בגידה. נלחמתי על החיים שלי וניצחתי ועכשיו אני צריכה להילחם מול משרד הביטחון. אני מרגישה כמו מקבצת נדבות".
הקצינים אמרו לבן הזוג: "סמוך עלינו"
עד לפציעה נחשבה ציפי יעקוביאן לשוטרת מצטיינת ומוערכת. היא החלה את דרכה לפני 21 שנה כשוטרת סיור, הפכה לשוטרת תנועה ומשם התקדמה לחקירות. "היא שוטרת מדהימה עם זיכרון פנומנלי, שמשקיעה את כולה בעבודה", אומר אחד מעמיתיה, "כל מידע שאתה מבקש היא משיגה במהירות. לא כל שוטר יכול לשרת בתחנה כזו מורכבת וקשה".
היא התגוררה בגוש אדומים, נשואה לבני ("אנחנו חברים מגיל 18", הוא מספר) ואם לשני ילדים, גל בן ה-12 וים בת ה-10. כשביקרנו שם הם עמדו לידה, חיבקו אותה, ביקשו שתחזור הביתה ואמרו "יאללה, אימא, תתחילי כבר ללכת". בן זוגה מתאר אותה כ"עמוד השדרה של הבית, אשת חיל במלוא מובן המילה. היא נתנה את כל כולה למשטרה, אבל גם מצאה זמן לבשל ולטפל בילדים".
בני, שהחזיק בחנות בגדים בשוק מחנה יהודה, קיבל את הידיעה על הפיגוע כשנסע להביא סחורה מתל אביב. "פתאום בתחנת הדלק בלטרון קיבלתי טלפון משוטר שמשרת איתה. נפלתי על מתקן הממתקים בחנות בתחנת הדלק, הרגשתי שהשמיים נופלים עלי והייתי חצי מעורפל. חשבתי על הגרוע מכל, אבל בתוכי ידעתי שציפי היא אישה חזקה ובריאה, שאוהבת את החיים ולא תוותר עליהם כל כך מהר.
"התקשרתי לאבא של ציפי וטסתי לבית החולים. כשהגעתי לשם ראיתי הרבה קצינים, והם אמרו לי: 'אין לך מה לדאוג. סמוך עלינו, נעזור לך'. עניתי להם בציניות: 'נראה אתכם בעוד שלושה חודשים'. הבנתי מהר מאוד שאנחנו נישאר לבד, ולא טעיתי. עזבתי את העסק והפכתי לאבא ואימא במקביל".
בחודש הראשון ישן בני ליד אשתו 24 שעות ביממה, סעד אותה, עזר לצחצח שיניים ולהחליף בגדים. "אף פעם לא איבדתי תקווה. הרופאים אפשרו לי לישון צמוד אליה, למרות שזאת מחלקת טיפול נמרץ נשימתי וזה לא מקובל. המון שוטרים הגיעו לבקר אותנו ונשארו לעזור. כשהיא התעוררה זה היה נס, אבל ידעתי שזה רק צעד אחד קטן לקראת עתיד קשה ומורכב".
ציפי עצמה זוכרת מעט מאוד מהרגע שפקחה את עיניה. "לא הבנתי מה קרה בכלל. אני זוכרת שאחות או רופאה נתנה לי איזה מכשיר ואמרה לי לכתוב משהו, הקלדתי מה שביקשה. לקח לי כמה ימים להתחיל לזהות את המשפחה והחברים. הרופאים חששו שאני לא אצליח להרים לעולם את הידיים, ושיצטרכו לעשות לי חור בגרון כדי שאוכל לנשום. למזלי זה לא קרה".
אחרי חודשיים בשערי צדק הועברה יעקוביאן למחלקת השיקום בהדסה הר הצופים. "עשו לי פיזיותרפיה ותרגילים בריפוי ועיסוק כדי שאוכל להשתקם ולצאת מפה. הצלחתי להזיז קצת את הידיים ולהרים אותן, עם יד שמאל עדיין קשה לי, ועד לפני שבועיים היו מקלחים אותי כשאני שוכבת על אלונקה. זה תהליך ממושך מאוד ולא קל, וקשה לי עם זה שאני לא יכולה לחבק את הילדים ושהם רואים אותי בכיסא גלגלים. אני כל כך רוצה ללכת שוב על הרגליים ולשחות".
"הציעו לנו בתים קטנים שמצאו בגוגל"
במקביל לתהליך ההתאוששות והשיקום, החלו בני הזוג יעקוביאן להבין שמשרד הביטחון פשוט מסרב לבוא לקראתם. "הביורוקרטיה הזאת התחילה עוד כשציפי הייתה בשערי צדק", משחזר בני, "המשטרה שכרה מלונית למשפחה כדי שנהיה קרובים אליה. ציפי הייתה אז בין חיים למוות, ומה שהדאיג את אגף השיקום זה מי ישלם על המלונית. זה הזוי. הוא דאג שנצא ממנה ונעבור למלון מרוחק מבית החולים. בסופו של דבר המשטרה טיפלה בזה מולם".
כעבור כמה ימים נדהם בני לקבל לקבלת טפסים ממשרד הביטחון, שבו הוא נדרש להצהיר על הכנסות והוצאות המשפחה - אוכל, בגדים, חומרי ניקיון, חוגים, דלק וסלולרי. "לא הבנתי למה חשוב לאגף השיקום לדעת על ההוצאות שלנו, ומה זה קשור לפציעה של אשתי ולזכויות שמגיעות לנו כחוק. מה הם מחטטים לנו בכיסים? נעלבתי מאוד, התביישתי. הכריחו אותנו למלא את הטפסים אחרת אשתי לא תקבל כלום".
השלב הבא היה מציאת בית שיתאים לצרכיה של ציפי, כלומר בית עם חנייה צמודה והנגשה לנכים. כמי שמוגדרת נכה מאה אחוז פלוס (משותקת בכל ארבע הגפיים) היא זכאית לדירה כזאת, אבל לדברי בני הזוג אגף השיקום מטרטר אותם כבר חודשים ארוכים.
"אמרו לי לחפש בתים שיתאימו לאשתי, שקרובים לבית של הוריה שעוזרים לנו ולבית החולים, כי היא תצטרך עוד טיפולים רבים", אומר בני יעקוביאן, "מצאתי בית במושב עמינדב ועוד בית קרקע בירושלים. כשמסרתי את הנתונים לאגף השיקום הם אמרו לי שזה יקר להם, שהם עשו גוגל ומצאו בתים זולים יותר. אבל הבתים שהם הציעו קטנים מאוד ולא מתאימים לצרכים שלנו".
לפני כחודש, כשבני הזוג ראו שנושא הדירה תקוע, הם גייסו לעזרתם את בית החולים. במכתב ששיגרה למשרד הביטחון ד"ר אפרת סוראקי, מומחית לרפואה פיזיקלית, היא פירטה את מאפייני הדירה שציפי זקוקה לה ("רחבה, מותאמת לתנועה על כיסא גלגלים, במפלס אחד בקומת קרקע, עם שני מטפלים"), והוסיפה: "אני רואים חשיבות רפואית קריטית לשחרור (ציפי) לבית אשר מונגש לצרכיה".
לדברי סוראקי, מצבה הנפשי של יעקוביאן מצביע על סימני דיכאון ותסכול. "הפגיעה במצב רוחה של החולה וקריסת בני משפחתה תחת הנטל הרגשי והפיזי מקשה מאוד על החזקת המסגרת סביבה לשם תמיכה רגשית מהודקת וחיונית", היא הזהירה. במשפחת יעקוביאן קיוו שהמכתב יוביל לסיומה המהיר של הסאגה, אבל התבדו.
"מתעללים בי ובמשפחה שלי, נפשית ופיזית"
מי שניסה לפתור את המשבר הוא מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך. לפני כשלושה שבועות הוא נפגש עם בני המשפחה, והציע מתווה שאמור היה לספק את כל הצדדים. התכנית שלו הייתה שמשרד הביטחון ירכוש בית שמותאם לצרכיה של ציפי, משפחת יעקוביאן תעבור להתגורר בו ובמרוצת השנים תוכל לרכוש אותו. אלא שבאגף השיקום הסכימו למתווה רק בתנאי שמשפחת יעקוביאן תשלם במלואם את דמי השכירות - 14-12 אלף שקל בחודש.
"הם אמרו לנו שהמפכ"ל לא קובע להם ושהם לא עובדים אצלו", אומר בני, "ההצעה החלופית שלהם הייתה לגור בקומה ה-11, בבניין שלא מונגש לנכים". אופציה נוספת שהעלה האגף היה לתקצב 1.9 מיליון שקל מעלות הבית בעמינדב, כ-6 מיליון שקל. משפחת יעקוביאן תמכור את ביתה הנוכחי ב-1.8 מיליון שקל, ותצטרך לגייס בכוחות עצמה את 2.3 מיליון השקלים החסרים. איך? לא ברור.
ואם המחלוקת סביב הדירה לא מספיקה, במשפחת יעקוביאן זועמים על כך שאגף השיקום לא טרח להצמיד פסיכולוג לשני ילדיהם. "הם חוסכים עלינו כסף", אומר בני, "הבן שלי לא מתפקד בבית הספר, הוא כבר הושעה פעם אחת מהלימודים. לא קל לו עם מה שאימא שלו עוברת. אנחנו עוברים פה גיהנום ומרגישים שכולנו אסירים בחדר השיקום של הדסה, לא רק ציפי".
בתחילת החודש הבא אמור בני יעקוביאן להיפגש עם השר לביטחון פנים גלעד ארדן, בתקווה שיפעל להקל עליהם. "אני לא מוכן לשתוק יותר", הוא אומר, "אם הייתי פוגש את המחבל שדקר את אשתי לא הייתי נוגע בו, אבל לנציג אגף השיקום הייתי נותן אגרוף. הם מנהלים נגדנו מלחמת התשה, מחמירים את מצבה של אשתי ומסכנים את חייה. כל יום באגף השיקום מכניס אותה לדיכאון עמוק יותר. אם צריך אני אזעזע את המדינה ואשבות רעב מול הבית של שר הביטחון".
עו"ד אייל פלטק, המייצג בהתנדבות את בני הזוג, אומר כי אם לא יימצא פתרון בזמן הקרוב הוא יעתור לבית המשפט. "חייה וחיי משפחתה של שוטרת תלויים בכסף שמגיע להם בדין, ומעוכב בגלל עניינים ביורוקרטיים", הוא אומר, "אני מצפה מארדן ומשר הביטחון ליברמן למצוא עבורה פתרון מהיר".
ציפי יעקוביאן עצמה מותשת מהמאבקים האלה. דיבורה שקט ואיטי. "הייתי צריכה להיות מזמן בבית", היא אומרת, "מתעללים בי ובמשפחה שלי, נפשית ופיזית. זה סבל נוראי, והיום בדיעבד אני מצטערת שהתגייסתי למשטרה. כשאחי רצה להתגייס שכנעתי אותו שלא יעז, כי אם הוא ייפצע אף אחד לא ידאג לו. אני לא מבינה איך למישהו אמורה להיות מוטיבציה להיות שוטר כשרואים מה אני עוברת. המחבל כמעט רצח אותי, אבל אגף השיקום רוצה לגרום לי למות לאט לאט".
תגובת משרד הביטחון
"משרד הביטחון מטפל בגב' ציפי יעקוביאן במסירות ובאינטנסיביות מאז פציעתה, כולל במעורבות של הדרגים הבכירים ביותר במשרד ובמשטרת ישראל, מתוך מחויבות עמוקה ובלתי מתפשרת לסייע לה בכל אופן וככל הניתן. גב' יעקוביאן מקבלת טיפול רפואי, תגמול כספי מלא וזכויות נוספות מאגף שיקום נכים - הכל בהתאם לכללים המחייבים את האגף.
יודגש כי על פי החוק והוראות משרד הביטחון רק נכים בדרגת נכות מיוחדת (100%+), מחוסרי דיור, זכאים לסיוע ברכישת דירה. נכה בדרגת נכות זו שהייתה בבעלותו דירה מלפני הפציעה זכאי רק לסיוע בהתאמת בית המגורים שבו התגורר עד לפגיעה, ולא לסיוע ברכישת דיור.
לאור מצבה הרפואי ובהתייחס לנתונים האישיים והמשפחתיים שלה, בדק המשרד את האפשרות למתן סיוע חריג ביותר, שלפיו יינתן מענק הדיור המלא, בסכום הניתן לנכה שאין לו פתרון דיור כלל (כ-1.9 מיליון שקל) , לטובת רכישת בית מותאם לצרכיה של ציפי על ידי המשפחה. בנוסף הוצע למשפחה, כאפשרות חלופית, כי משרד הביטחון ירכוש בית מותאם ויאפשר לבני המשפחה להתגורר שם.
הצעות אלה הן מפליגות וחריגות בכל קנה מידה. הן הוצעו לאחר התייעצות עם ועדה לפנים משורת הדין הפועלת במשרד הביטחון, ועדיין טעונות אישור לאחר קבלת הסכמת המשפחה. לא מוכר לנו מקרה אחר שקיבל הצעות סיוע בסדרי גודל כאלה, לא ממשרד הביטחון ולא מגורם מדינתי אחר כלשהו. לצערנו, המשפחה לא קיבלה את ההצעות ומנסה לקבל סיוע מוגדל מעבר לכך בסכומים ניכרים. אנו עומדים לצד גב' יעקוביאן ומשפחתה, ונוסיף לסייע לה בכל דרך - בכפוף לדין, ואף לפנים משורת הדין.