בימים האחרונים, שלמה יקותיאל, איש עסקים יהודי יליד אפגניסטן שחי בקנדה, מנסה להתקשר לזבולון סימן טוב, היהודי האחרון בקאבול, אך הטלפון הנייד של האחרון סגור. עד לא מזמן, יקותיאל היה מקפיד לדבר איתו בחגים, שיחות קצרות של איחולים ודרישות שלום. אבל כעת, דממה. יקותיאל לא מודאג.
"הוא בסדר. אני מדבר עם חברים אפגנים, בהתחלה הם פחדו לענות לי, אבל עבר להם. לפני יומיים דיברתי עם חבר ושאלתי אותו על סימן טוב. הוא אמר שפגש אותו, הם דיברו. העקשן אמר שגם עכשיו אין לו שום כוונה לעזוב את אפגניסטן או לעלות לישראל".
לפני ארבעה חודשים פורסם שהוא דווקא התכוון.
"על זה תמיד אמרתי שאני אאמין לזה, רק אחרי שאראה אותו על מטוס".
אתה חושש לחייו?
"לא. הטאליבן לא עד כדי כך משוגעים, כמו שחושבים. הם לא יפגעו בו. הם כבר כבשו לא מעט, האנשים פחדו בהתחלה, חששו לדבר איתי, אבל בינתיים הם מספרים לי שהחיים חזרו למסלולם, החנויות נפתחו מחדש, הביזנס רץ ואין בעיות. סיפרו לי שהטליבאן זה לא מה שהיה פעם. אני מאמין שסימן טוב לא עונה, כי תמיד יש שם בעיות קליטה, עכשיו בטח יותר מתמיד".
ב-15 באוגוסט השלים צבא ארה"ב את נסיגתו מאפגניסטן ומאז כל העולם צופה בכוחות האופל, בדמות גברים מגוחכים עם עיניים חצי מתות או משוגעות, משתלטים על המדינה.
הם רוקדים עם נשק אמריקאי שהותיר הצבא האפגני שלא התנגד בכלל, צובעים פרסומות עם פני נשים, משתלטים על ארמון הנשיאות ובעוד שהנשיא נמלט עם משפחתו לאמירויות, אזרחי ארצו נתלים על המטוסים הנוטשים אותם ונושרים מהם אל מותם.
איימת הטאליבן - ארגון איסלמי שאוהב לסקול נשים, אוסר עליהן ללמוד או לצאת החוצה ללא ליווי קרוב משפחה גבר, מוציא להורג גברים המתנגדים לו ומנחיל את חוקי השריעה כחוק הרשמי והבלעדי - חזר אחרי 20 שנה לארץ שנדמה כי אף פעם לא ידעה ימי שלום, זורע פחד ואימה.
השורד האחרון
כארבע וחצי מיליון תושבים חיים היום בקאבול, עיר הבירה, וביניהם סימן טוב, השריד האחרון שנותר מקהילה יהודית שמעולם לא הייתה גדולה. עד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים חיו כאן כעשרת אלפים יהודים, שרובם עלו לישראל.
סימן טוב, 61, לא תמיד היה היהודי האחרון כאן. עד שנת 2005 הוא התגורר בשכנות "רעה" עם היהודי האחרון השני, יצחק לוי היה שמו, שהיה מבוגר מסימן טוב בעשרים שנה.
"לוי עסק בכישוף ומזה התפרנס. היו באים אליו עם בעיות בריאות או בעיות אישיות", מספר שלמה יקותיאל, "לסימן טוב היו כל מיני עיסוקים. הוא היה שוכר ענתיקות, היתה לו סוג של מסעדת קבבים, שכר בשטיחים ועוד כל מיני. בגדול הוא התפרנס מעיתונאים וחיילים יהודים אמריקאים וגם מתרומות שנשלחו אליו מיהודי אפגניסטן בחו"ל".
בספרו "כתב חזית" בהוצאת ידיעות אחרונות, באחד הפרקים, מתאר העיתונאי רון בן ישי את הביקור אצל שני היהודים האחרונים של קאבול, לפני כעשרים שנה.
"כפי שעשה כמה פעמים בעבר ועשרות פעמים אחרי כן, סימן טוב התראיין בשמחה, בתשלום כמובן. היה לו, מסתבר, תעריף: 500 דולרים שגבה מכתבים של הרשתות האמריקאיות הגדולות ומאה דולרים בלבד שגבה מעיתונאים עם גב פיננסי רחב פחות שעמדו איתו על המיקוח".
לוי וסימן טוב חיו במתחם בית הכנסת האחרון שנותר בקאבול והיו ידועים בעולם על הריב המר והבלתי ניתן לפשרה ביניהם, בין היתר סביב שאלת הבעלות על ספר תורה עתיק.
הניו יורק טיימס פרסם כי היחסים הרעועים שלהם הגיעו לשיא השפל, כשב-1998 לוי שלח מכתב למשרד הפנים של טליבאן, בו האשים את סימן טוב בגניבה וריגול ואילו סימן טוב, האשים את לוי שהוא משכיר חדרים לזונות.
אחר כך ספר התורה נעלם ושניהם הגישו תלונות לטאליבן על גניבתו. שניהם נעצרו, נכלאו, חטפו מכות קשות ובסופו של דבר שוחררו.
כך כותב בן ישי את התרשמותו מסיפור הגניבה: "בעיני, גרסתו של לוי בעניין ספר התורה היתה אמינה יותר מזו של סימן טוב. בכל תקופת שלטונם כיבדו הטליבאן את מתחם בית הכנסת היהודי היחיד שנותר בקאבול ולא נגעו בו או בדייריו. לכן סביר שאת ספר התורה הקדוש, שלא נמצא עד היום, גנבו מי שידעו שהוא שם וגם ידעו את ערכו בשוק".
עיתונאים רבים ביקרו אותם, ראיינו וצילמו אותם. סיפורם הטראגי-קומי עניין את כולם. כשלוי נפטר, סימן טוב הוכתר כיהודי האחרון באפגניסטן ומשך אליו עיתונאים לא פחות מבעבר. לכולם סיפר שלא יזוז ממקומו, שקאבול היא ביתו ואילו ייעודו בחיים לשמור על בית הכנסת, שלא ייפול לידיהם של הגויים.
"ביקרתי אצל סימן טוב כשלוש שנים אחרי מותו של לוי", נזכר שלמה יקותיאל. "סימן טוב הכניס אותי לדירה של לוי וערכתי רשימה של התכולה. היה נראה שמישהו כבר ביקר שם והפך את הכל. לא היה שם שום דבר בעל ערך מלבד מאות בקבוקים, פחים וארגזים, נעלים ישנות, בגדי גברים, סירי אלומיניום, כמה כלי נחושת ושטיחים מלאי חורים. ניסיתי לפייס ביניהם, אבל אני חושב שבסופו של דבר הריב ביניהם היה יותר בשביל התקשורת, כדי לייצר עניין ולמשוך עיתונאים".
"עשו לו גלוריפיקציה"
כעת, כולם בארץ מחפשים את סימן טוב, דואגים לגורלו של היהודי האחרון ומה יהיה עליו עם חזרתם של הקיצוניים. בפרסומים שונים כאן בארץ אודות גורלו של סימן טוב דווח, כי הרב מנדי חיטריק, יו"ר איגוד רבני האסלאם, נמצא בקשר עם סימן טוב דרך גורם שלישי וכי הוא וארגונו נמצאים בקשר עם גורמים דיפלומטים שונים, כולל ממשלת טורקיה וארצות הברית, כדי לחלץ את סימן טוב מקאבול, אם ירצה בכך.
"היהודי האחרון מאפגניסטן עלה לארץ לפני שלושים שנה. הוא פשוט ברח חזרה לאפגניסטן ומאז יושב שם. העיתונות עשתה לו גלוריפיקציה, אבל הוא מניפולטור לא קטן", אומר זאב יקותיאל, ישראלי יליד אפגניסטן, מי שהקים את האתר למורשת יהדות אפגניסטן בארץ ובתפוצות. הוא גם אחיינו של יקותיאל הקנדי.
אשתו לשעבר ושתי בנותיו של סימן טוב חיות בישראל. "בחדר שלו תלויות תמונות של הבנות שלו", מספר שלמה יקותיאל שביקר מספר פעמים את סימן טוב, עוד בתקופה שלוי היה בחיים במטרה לפייס ביניהם.
לעיתונאים סימן טוב תמיד סיפר שהיה בארץ לביקור בלבד, לא מזכיר את העובדה שלמעשה עלה לישראל וחי כאן מספר שנים, כשההסבר לחזרתו לקאבול הוא אותו ייעוד, לשמור על הגחלת היהודית האחרונה בדמות בית הכנסת, השריד האחרון ליהדות אפגניסטן.
"הוא לא רצה לתת גט לאשתו", נותן זאב יקותיאל את ההסבר שלו, "ניסו להגיע אליו, לשכנע אותו לתת לה גט, אבל ללא הצלחה עד כמה שידוע לי. אחר כך הוא ניסה למצוא לו אישה בבוכרה, אבל זה לא הצליח".
גם בן ישי מתייחס לסיפור עלייתו של סימן טוב: "מה שסוחר השטיחים הערמומי הסתיר זו העובדה שבשעתו הוא עלה עם משפחתו לישראל. לא היה לי ברור מתי בדיוק אבל הוא קיבל סל קליטה נדיב וגר בחולון במשך כמה שנים. אחר כך הסתכסך עם אשתו. היא דרשה גט ובית הדין הרבני נענה לבקשתה. סימן טוב סירב לתת את הגט או לשלם מזונות ולכן ברח מישראל וחזר לקאבול. ליצחק לוי היה סיפור דומה. גם הוא הסתיר ממני את העובדה שעלה לארץ עם משפחתו מאפגניסטן", מתאר בן ישי.
"בסופו של דבר זהו סיפור עצוב על מישהו שלא מצא את מקומו בישראל. אני חושב שבין היתר, מלבד אישיותו, היה לו גם "הלם תרבות" שגמר אותו, כמו שקורה לעולים רבים", אומר זאב יקותיאל, "הוא לא הצליח להיות ישראלי, אבל גם לא היה ממש אפגני ובסופו של דבר חזר למה שמוכר לו. אני מקווה מאד שהוא ייצא מזה בשלום".
