בעוד כמה שבועות תשתחרר עדי (שם בדוי) מצה"ל. חבריה למחזור, שיזדכו יחד איתה על הקיטבג, מתכננים בימים אלה את הפרק הבא בחייהם, הפעם כאזרחים: עבודה מועדפת, טיסה לדרום אמריקה, לימודים לתואר ראשון. אלא שעדי (20), תומכת לחימה המשרתת בבסיס בדרום הארץ, נאלצת לאחרונה לחשב מסלול מחדש. את החלומות הגדולים על טיול גדול, קריירה וקצת זמן פנוי לעצמה היא החליפה בערימות של חיתולים, לילות ללא שינה ואחר צהריים בגינה. אם הכל יילך כשורה, היא תאמץ בקרוב את בנו בן השנה של אחיה.
"אני לא מקנאה בחברים שלי, למרות שהתוכניות שלהם נשמעות טוב. לי יש תינוק שמחכה לי בבית והוא צריך אמא במשרה מלאה", היא אומרת. "הלימודים והחופשות יחכו לזמן שלהם, כרגע יש רק אותו והוא חשוב לי יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. כל פעם שאני מבקרת את הילד הזה הוא מחבק ומנשק אותי ואני מבינה שהחיוך שלו יכול להאיר את היקום. אני מביאה לו במבה והוא משתגע משמחה ואני מאושרת. הוא כל החיים שלי, החיוך שלו זו משימת חיי".
החלטתה הדרמטית של שופטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, תמר סנונית-פורר, להורות לרשויות הרווחה לאפשר לעדי לאמץ את התינוק, מעוררת בימים אלה הדים רבים במערכת המשפט הישראלית. רבים הרימו גבה לנוכח הצעד הדרמטי, המטיל את האחריות לגורלו של הפעוט על כתפיה של בחורה כל כך צעירה – אבל עדי, מודעת היטב לנסיבות החיים הטרגיות שאליהן נולד האחיין שלה, נחושה בהחלטתה. "תשובותיה של הדודה הוכיחו, כי היא מבינה את המצב המורכב של האימוץ בו היא חפצה, ערה למורכבות המשפחתית וערה לצרכיו הייחודים של הקטין", כתבה השופטת בפסק הדין. "הדודה ערה ומודעת למאמץ ולוויתורים הנדרשים מצידה לצורך גידולו של הקטין".
"אם היית אומר לי לפני שלוש או ארבע שנים שבגיל 20 אהיה אימא לתינוק הייתי אומרת לך שאתה הוזה", עדי אומרת. "כמו כל אחד אחר בגיל הזה העתיד חשוב לי מאוד: לימודים, עבודה, קריירה. אבל מה לעשות שלפעמים החיים מזמנים לך כל מיני דברים וצריך לדעת להתמודד איתם. עכשיו אני כולי כאן בשבילו, אין לו אף אחד אחר בעולם".
"אמא שלי נלחמה כמו לביאה כדי שלא יוציאו אותו מהמשפחה"
הפרשה שטלטלה את מערכת המשפט בישראל התחילה לפני כשנה וחצי. אז ימית (שם בדוי), צעירה בת 19 ממרכז הארץ המוכרת לרשויות הרווחה, הביאה ילד לעולם. "זו "אישה שחוותה חיים לא קלים ומצוקה קשה מאוד". מסביר גורם המקורב למשפחה, "היא סבלה מאוד בחייה, הייתה במסגרות טיפוליות רבות". ימית גדלה עם אם המכורה לסמים ולאלכוהול, וכשהייתה בת שמונה הוצאה מחזקתה והחלה לנדוד בין פנימיות ומשפחות אומנה. היא הוכרזה כ''קטינה נזקקת", עברה ממסגרת לימודית אחת לשנייה ולא שרדה באף אחת יותר ממספר חודשים. עם השנים הפכה לנרקומנית, התמכרה לאלכוהול, סבלה מבעיות אכילה, בעיות נפשיות והתנהגות אלימה. הוגשו נגדה כתבי אישום בגין עבירות פליליות והיא הרבתה לברוח ממעונות סגורים בהם שהתה בצו בית משפט. באחת הבריחות הכירה את יואב (שם בדוי), שהיה אז בן 27 וסבל מבעיות נפשיות. השניים ניהלו רומן קצר, וימית, שהייתה אז חסרת בית, נכנסה להריון.
כאן עדי נכנסת לתמונה - היא אחותו הקטנה של יואב, והייתה חיילת צעירה כשהדרמה התחוללה בבית אמה: ימית שקלה בהתחלה לעשות הפלה, אך חזרה בה, והשניים החליטו לעבור לגור בבית אמם של יואב ועדי, שפרשה עליהם את חסותה. בית המשפט לנוער העביר את המשמורת על התינוק לידי הסבתא, והתכנית היתה שהיא תגדל את הילד שיוולד.
"אמא שלי אהבה אותו יותר מכולם, היא הקדישה לו את זמנה", משחזרת עדי. "היא רצתה שהוא יגדל במשפחה, שלא יעבור יותר מדי טלטלות שיגרמו לו טראומה, ושמרה עליו כמו צמר גפן".
אבל היחסים בין ימית ויואב, הוריו של התינוק, התדרדרו במהירות. הם החלו לריב על בסיס יומי, ובאחת הפעמים ימית תקפה באלימות את בני המשפחה. בפעם אחרת עזבה את הבית והשאירה את התינוק לבדו; בהוראת שירותי הרווחה, התינוק הועבר למעון לתינוקות.
אמה של עדי לא ויתרה, ופנתה לבית המשפט בבקשה לאמץ את התינוק. עורכות הדין ליאת וינקלר וליטל קוזקוב ייצגו אותה מטעם האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, המסייע לנזקקים ולאנשים במצוקה שאינם יכולים לממן שכירת עורכי דין פרטיים.
"אמא שלי היא אישה אצילית מאוד, אחת שלא מוותרת גם כשקשה", אומרת עדי. "היא יצאה למלחמה ולא הסכימה שהתינוק יגדל במשפחה אחרת", אומרת עדי. "היא הבינה שזה לא יהיה קל אבל נלחמה כמו לביאה, גיבורה אמיתית. הגיעה לכל הדיונים. לא ויתרה לרגע, גם כשחלתה". כשהתגלה הגידול הסרטני בראשה של האם, הבינה עדי כי עליה להיכנס מתחת לאלונקה ולסייע במאבק המשפחתי.
"היו רגעים שבהם הייתי בטוחה שבית המשפט ימסור אותו למשפחה אחרת"
היומיום הצבאי של עדי התערבב בשגרה מתישה של בתי חולים ובתי משפט. "בכל אותה תקופה הייתי צריכה לתמרן בין הבסיס, המעון של התינוק וגם אמא, שהמצב שלה לא היה טוב. גם כשהיא חלתה היא התמידה וביקרה את התינוק פעמיים בשבוע. היו אנשים מסביבנו שאמרו שהיא מבזבזת את הזמן, שהוא יימסר לאימוץ, אבל היא לא ויתרה. האושר שלה היה להחזיק אותו בידיים, לשחק איתו, לתת לו הרגשה שהוא לא לבד בעולם. במבט לאחור, אני מבינה שירשתי ממנה המון דברים. את האופי הזה שיודע שאסור לוותר בחיים, לא נשבר כשקשה, את ההבנה שכדי שלאחרים יהיה טוב אתה חייב לפעמים להקריב מעצמך. מזל שהמפקדים עזרו לי. אני מניחה שיש אנשים שהיו מרימים ידיים, אבל הבנתי שאסור לי לקרוס".
אימה של עדי נפטרה בעיצומם של ההליכים המשפטיים על גורל התינוק. היה לה ברור כי היא זו שצריכה להוביל את המאבק ולשאת באחריות. "זו הייתה מכה קשה מאוד לכל המשפחה, היא הייתה עמוד השדרה של כולנו", היא אומרת. "בכלל לא היה לי ספק שאני נכנסת לנעליים שלה והולכת לאמץ את התינוק, גם במחיר של ויתור על החיים האישיים שלי. לא הייתה לי שום התלבטות. זו מבחינתי הייתה הצוואה שלה: לשמור את התינוק הזה בתוך המשפחה".
בזמן שעורכות הדין ווינקלר וקוזקוב פנו לבית המשפט בבקשה להכיר בעדי כאם מאמצת, החיילת בת ה-19 כבר תפקדה כאמא לכל דבר. "לקחתי את האחריות על עצמי, וכמובן שבני משפחה אחרים עזרו, וגם החבר שלי", היא אומרת. "נכון, זו משימה לא קלה, אבל ידעתי בדיוק לאן אני נכנסת - הרי הילד הזה הכיר אותי, הוא חלק מהחיים שלי. אני מאמינה שאמא שם למעלה גאה בי, וזה מה שהחזיק אותי כשהתחלתי במלחמה הזאת".
עמדת נציג היועמ"ש הייתה חד משמעית: לא לאפשר לעדי לאמץ את התינוק. עמדתו הייתה כי טובתו של הילד שיועבר למשפחה מאמצת, שם עדי תוכל לבקרו, ולטענתו אין כלל טעם לשמוע את החיילת ולתת לה מעמד משפטי בהליך. השופטת דחתה עמדה זאת, אך עדי עדיין נאלצה לעבוד קשה כדי להוכיח שהיא ראויה להכרה. "היו רגעים שבהם הייתי בטוחה שבית המשפט ייתן את התינוק למשפחה אחרת", היא אומרת. "זה לא היה מובן מאליו שיאפשרו לי לאמץ אותו, לא היה מובן מאליו שזה יצליח. טענו שאני לא בשלה, אמרו עליי שאין לי יכולות אימהיות".
השופטת מינתה מומחה מטעם מכון "שלם" אשר בדק את יכולותיה ההוריות של עדי ובחן האם המשך גידולו במשפחתו הביולוגית ייטיב עמו. אחיה של עדי, אבי התינוק, טען כי היא מהווה דמות משמעותית בחייו – אך האם הביולוגית, ימית התנגדה למהלך. היא טענה כי מדובר בחיילת חסרת ניסיון וכי משפחת אומנה תהיה עדיפה. בסופו של דבר, חוות דעת המומחה קבעה נחרצות כי האב והאם חסרי מסוגלות הורית ואינם מסוגלים לדאוג לצרכיו, והגדיר את עדי כדמות חיובית, בעלת כוחות התמודדות יוצאי דופן, שבהתחשב בגילה ובנסיבות חייה המורכבות היא בעלת פוטנציאל אמיתי לשמש כאם עבור התינוק.
"בדיקתה של הדודה מעלה תמונה מרשימה של צעירה נבונה, חרוצה, רצינית ובעלת מחויבות גבוהה למשפחתה", נכתב במסמך שהגיש לבית המשפט. "יחסית לגילה הצעיר עומדים לרשותה משאבי התמודדות טובים... נראה על סמך הממצאים כי הדודה צפויה להתפתח לאדם בוגר ואחראי ובבוא היום לאם מסורה לילדיה".
עדי מצידה, הצהירה בבית המשפט כי היא מוכנת לעשות ויתורים גדולים למען גידול הילד. "אני מסוגלת לטפל בו, אך כמובן שאצטרך עזרה", הסבירה, "אני מלווה אותו מגיל קטן, יש קשר מאוד חזק ביני לבינו. בכל פעם לפני שאנחנו נפרדים הוא תופס אותי ממש חזק, אומר לי אל תעזבי. עוצמת החיבוקים אומרת הכול".
לשאלה מה משמעות האימוץ עבורה, השיבה בביטחון: "להיות אימא שלו לכל דבר, לתת לו את כל הצרכים ולתת לו אהבה ולדאוג לו אחרי כל מה שהוא עבר". לטענתה, בן זוגה, היום בן 23, הביע את הסכמתו לשמש בבוא העת כאביו של התינוק, אבל נכון לעכשיו כל האחריות מבחינתה מוטלת על כתפיה בלבד. "כרגע יש לו מחויבות אליי ולא לתינוק, זה תיק שאני לוקחת על עצמי", אמרה. "אני רוצה לשים אותו בגן לפני שאני מגיעה לבסיס. לחזור מהבסיס ולקחת אותו מהגן, לקלח אותו, להאכיל אותו ולשחק איתו. אני מבינה את גודל האחריות".
"ההחלטה שלה מצביעה על אצילות רוח"
בסופו של דבר, שוכנעה השופטת כי טובת התינוק הוא שיאומץ על ידי דודתו, במהלך הדרגתי, והכריזה על עדי כאימו המאמצת. בפסק דין שנחשב לפורץ דרך במערכת המשפט בישראל בתחום האימוץ, היא הורתה להרחיב את הסדרי הראייה של עדי וציינה שעליה להשתתף בהדרכה הורית שתכשיר אותה לתהליך. בשלב הראשון כמות הביקורים של עדי במרכז הקשר בו הוא שוהה יהיו רבים יותר, עד שלוש פעמים בשבוע, כולל לינה פעם בשבוע יחד עם התינוק, הכל תחת פיקוח של רשויות הרווחה. בשלב השני, שיחל בחודש מאי הקרוב, יעבור התינוק לשהות מלאה בביתה של עדי. נציג היועמ"ש החליט שלא להגיש ערעור על פסק הדין – והחיילת עצמה פרצה בבכי.
"כל הגוף שלי היה צמרמורת", היא אומרת. "מיד חשבתי איך אמא שלי הייתה מגיבה. הוא מזהה אותי מיד כשאני נכנסת למרכז הקשר לבקר אותו, מפסיק לבכות בשנייה כי הוא יודע שהוא בידיים טובות".
בינתיים היא פוגשת אותו פעמיים בשבוע במרכז הקשר, כל פעם לשעה וחצי בלבד. "הוא אוהב לשחק במכוניות, סקרן מאוד. ילד מדהים שאוהב לרקוד ולשמוע מוסיקה, מת על חיבוקים ונשיקות. אני מביאה לו מתנות, כל מיני צעצועים ודברים שהוא אוהב, וכשאני מסיימת את הביקור והולכת הוא נעצב. אני מבינה את המשמעות והאחריות להיות אימא. הוא לעולם לא יהיה לבד. הוא תמיד איתי".
עורכות הדין קוזקוב ווינקלר טוענות כי פסק הדין הוא צעד חשוב ביותר בתחום האימוץ אשר מאפשר למשפחה המורחבת הביולוגית של הילד להיות צד בהליך משפטי ולאפשר לה לאמץ אותו. "ההחלטה של עדי לאמץ את התינוק כשהיא מוותרת על חייה האישים מצביעה על אצילות רוח. היא בחורה מאוד מיוחדת, לוחמת אמיתית", הן אומרות. גם הממונה על האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, עו"ד גלעד סממה, הדגיש כי מדובר בפסק דין חשוב אשר שומר על זכויותיו של הקטין, המצוי בנקודה קריטית בחייו על זכויותיו של הקטין זאת במטרה אחת להגיע לחקר האמת בתיק בטרם תתקבל החלטה הרת גורל. עדי מברכת על כל ההישגים המשפטיים, אבל כרגע מתעסקת בעיקר בשלב הבא, מוכנה להפוך רשמית לאמו. חדר חדש עבור התינוק בבית ילדותה כבר יש. "הכל כבר מוכן: מיטה, צעצועים, כל דבר שתינוק צריך", היא מחייכת. "אני אפצה אותו על הכל, את כל האהבה שבעולם הוא יקבל ממני".