בארון שמתחת לטלוויזיה אני שומר ספר שגדול מדי עבור הספריה שלי. יש בו את כל עמודי השער של "ידיעות אחרונות", מיום הקמתו ועד לשנת 2000. אני לא פותח הרבה את הארון הזה, אבל שער אחד מתוך הספר, אחד האחרונים שמופיעים בו, צרוב לי בזיכרון.
בשנת 1999 יצא שליח העיתון למסע חשאי בסוריה, על רקע המו"מ המדיני שניהלו אהוד ברק וחאפז אל-אסד, שהיה אמור להסתיים בהסכם שלום ובנסיגה ישראלית מהגולן. הכתב התרשם מהידידה החדשה של ישראל, דיווח על אווירה חופשית יחסית, וציין שהקמפוסים של אוניברסיטת דמשק מזכירים את אלה של תל אביב. הסורים מתלהבים מהמחשבה על שלום, הוא כתב, ומדמיינים איך הישראלים יביאו איתם "כסף ומכוניות יפות".
17 שנה חלפו מאז השער ההוא. 20 שנה עברו מאז שנכנסה לכנסת "הדרך השלישית", מפלגה שעיקר מהותה היתה מחאה נגד נסיגה מהגולן, וסימלה את נקודת השיא של המאבק. הגולן נשאר בידי ישראל. המו"מ עם סוריה קרס. כיום היא מדינה משוסעת ומדממת, שאיבדה יותר מחצי מיליון בני אדם במלחמת אזרחים שמסרבת להסתיים. תושבי הגולן חווים לעתים על בשרם את המלחמה הזאת, שמתחבאת מאחורי ביטויים פסטורליים כמו "זליגה" או "טפטופי ירי", אבל השקט בגבול נשמר רוב הזמן, גם בלי שלום.
על פניו, יש כאן סיפור פשוט: השמאל רצה לסגת, הימין התנגד, הזמן הוכיח שהימין צדק. אלא שצלילה לשנות התשעים, שבהן התנהל המו"מ עם סוריה, ושיחות עם דמויות מרכזיות שתמכו בהסכם או התנגדו לו, חושפות מציאות מורכבת יותר. מתנגדי הנסיגה באו לא רק מימין, אלא מתוך מפלגת העבודה. הביטחוניסטים שבהם ראו לנגד עיניהם את הצבא הסורי, לא את דאע"ש. חלקם דווקא מאמינים בפשרה, גם אם כזו שלא תכלול נסיגה מלאה מהשטח. תומכי ההסכם, מצדם, משוכנעים שסוריה היתה נראית אחרת אילו הוא היה מתממש, מערבית יותר וקרובה פחות לאיראן ולחיזבאללה.
ושליח "ידיעות", שהתלהב ממה שראה מעבר לגבול? היה זה בועז ביסמוט, כיום עורך חדשות החוץ של "ישראל היום". הדברים שכתב אז ייצגו את האווירה הרווחת בישראל של אותן שנים, שהנסיגה היא רק עניין של זמן. בני גילי, שגדלו באותה תקופה, עדיין זוכרים את האווירה בטיולים המשפחתיים והבית ספריים לגולן. את התחושה שזאת ההזדמנות האחרונה לראות את חבל הארץ הזה, לפחות בגרסתו הישראלית.
עכשיו, כשסוריה נמצאת בכאוס מוחלט, וההתיישבות הישראלית ברמת הגולן תחגוג בשנה הבאה יובל להקמתה, זו היתה הזדמנות טובה לצאת לעוד טיול אחד. במקום לטפס על סלעי בזלת ולהתרשם מהנוף, נסעתי הפעם בעקבות הנסיגה שלא היתה, המאבק נגדה, והדרך שבה היא עיצבה – ועדיין מעצבת – את הגולן ואת ישראל. כך ניסיתי להבין מה היה קורה אילו הנסיגה מהגולן היתה מתרחשת, ומה יקרה אם היא תעלה שוב על הפרק בעתיד.
מובילי המחאה: "שמאל שמדבר את השפה של ארץ ישראל"
המו"מ בין ישראל וסוריה נמשך כעשור. הוא התחיל בוועידת מדריד ב-1991, כשראש הממשלה היה יצחק שמיר. שנה לאחר מכן, כשרבין עלה לשלטון, המגעים מול אסד האב נכנסו לשלב חדש, רציני בהרבה. אז, לראשונה, עלתה גם האפשרות לנסיגה מהגולן, שהטילה צל על תושבי הרמה לאורך כל שנות התשעים. המגעים נמשכו גם בימי ממשלות נתניהו וברק, עד שנפסקו בשנת 2000. מאז, למרות ניסיונות לחדש את המו"מ בימי אולמרט, החזרת הגולן לא נראתה כאפשרות ריאלית.
אלא שעד קריסת המגעים, השאלה "האם לסגת מהגולן או לא" היתה אחת המרכזיות ביותר בדיון הפוליטי הישראלי. אם המאבק נגד ההתנתקות מעזה היה קודם כל הקרב של הציונות הדתית, וכשלונו היה עבורה שבר גדול, הרי שברמה המצב היה שונה – ולא רק מכיוון שהנסיגה לא בוצעה בסופו של דבר. האוכלוסייה בגולן הטרוגנית הרבה יותר, וחלק מהמוחים הצביעו באותם ימים דווקא לממשלות שמאל. התחושה המורכבת שחוו, שהם צריכים להילחם בממשלה שבה בחרו, צפה ועלתה כמעט בכל שיחה שניהלתי.
אחד היישובים שהיו אמורים לשלם את מחיר הנסיגה הוא קיבוץ כפר חרוב, שהוקם ב-1973, אחרי מלחמת יום כיפור, על חורבותיו של מוצב סורי. זהו אחד המקומות המתוירים ביותר בגולן, שבתוכו פועל "מצפה השלום" – פעם אחד מסמליו הבולטים של המאבק שניהלו תושביו, והיום אתר נופש שליו. הביקור הראשון שלי בקיבוץ היה בנופש משפחתי, לפני יותר מעשור. כשחזרתי לשם החודש, קשה היה שלא להבחין בשינוי: הסוויטות שצופות לכנרת חדשות ומשודרגות, וצמוד אליהן מתחם ספא. שום דבר שמסגיר ארעיות, אפשרות שיום אחד השטח הזה יהיה סורי.
אני פוגש שם את אלי מלכה, כיום ראש המועצה האזורית גולן, ובעבר ראש ועד יישובי הגולן ומנכ"ל מפלגת הדרך השלישית – שתי התנועות שהובילו את המאבק נגד הנסיגה. "האסטרטגיה היתה לקרב את הלבבות של הציבור הישראלי לגולן, והיינו צריכים ללכת באופן מאוחד לתוך העניין הזה, כל יישובי הרמה. זה לא ברור מאליו: מצד אחד יש לך שני קיבוצים של השומר הצעיר, ומהצד השני יישובים של תנועת גוש אמונים, ובאמצע את המושבים והאיכרים. ההחלטה הראשונה שלנו היתה לא להיכנס לנישות פוליטיות".
"זאת היתה הגישה מאחורי הסלוגן 'העם עם הגולן'", מוסיף הרב אביה רוזן. כיום רוזן מתמקד בפרויקט יוצא הדופן שהקים, ישיבת ההסדר במושב נטור שבה לומדים יחד דתיים וחילונים, אבל בימי המחאה הוא נחשב לקומנדו של איש אחד. הוא הציב שלטים נגד הנסיגה, ערך צניחות סנפלינג, ובמקרה אחד אפילו הסיע טנקים סוריים שנותרו בגולן לכביש 1 ("להעברת המסר שאם נסוגים מהגולן זה רלוונטי גם לתל אביב"). "רמת הגולן זאת סוג של שמורת טבע, גם חברתית וגם פוליטית. יש כאן אנשי שמאל שעדיין מדברים את השפה של ארץ ישראל, חיבור בין אנשי מפלגת העבודה לאנשי הבית היהודי. רצינו לגייס את הציבור בעד, לא נגד".
זהות חלק מהדמויות שהובילו את המאבק נגד הנסיגה מאשרות את דבריו של רוזן. יהודה הראל, מראשי המתנגדים, היה קרוב ליצחק רבין. אורי הייטנר, דובר ועד יישובי הגולן בשנות התשעים, מעיד שגם הוא הצביע לראש הממשלה שנרצח. כל אחד מהפעילים זוכר את העצרת ב-92' שבה אמר רבין, רגע לפני היבחרו לראשות הממשלה: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר את בטחון ישראל". כשאותו רבין התקדם במו"מ עם הסורים, השתמשו הפעילים במשפט הזה בסרט קצר שהכינו נגד הנסיגה, שהוקרן ב"מיצג הגולן" ברחבי הארץ ואפילו בקולנוע, בין פרומואים לפרסומות לחטיפים.
צפייה בסרט ממחישה עד כמה הקפידו ברמת הגולן שלא להיתפס כמי שחותרים תחת השלום. הוא מתמקד בנופים היפים בגולן, ביישוב היהודי בעתיק, בתנינים בחמת גדר, בחקלאות וביינות. גם כשהטיעון הביטחוני עולה, בדמות הטענה ששליטה בגולן תמנע פלישה סורית עתידית, משתמשים היוצרים בסיסמה שהיום נראית עדינה להפליא: "הגולן הוא קו הביטחון של ישראל. ביטחון הוא תנאי הכרחי לשלום".
העמדה הזאת, שבאה לידי ביטוי גם בבחירת השם "מצפה השלום", ניכרת בדברי הפעילים גם כיום. אין בדבריהם התנגדות עקרונית לנורמליזציה מול סוריה, שנאת ערבים, ולרוב גם לא קשר דתי למקום שבו הם גרים. אלא שמבחינתם, אילו הסורים היו מגיעים לשפת הכנרת והם היו נדחקים לקו הגבול הצפוני החדש, הם היו נמצאים תחת מתקפה ואיום מוחשיים. התקדים של החזרת סיני בהסכם עם מצרים לא משכנע אותם: סיני, הם מסבירים, מהווה שטח של מאות ק"מ, כך שאם הפירוז בו מופר – למדינה יש זמן להתכונן. בגולן זה פשוט לא המצב.
המומחים: "אסד לא חייך, הסורים לא יתפשרו בעתיד"
מי שגדלו מעט אחרי הדור שלי, בתקופה שבה הנסיגה מהגולן כבר לא עמדה על הפרק, יתקשו אולי להבין את הרוח ששררה בשנות התשעים והובילה את ישראל וסוריה לנהל משא ומתן. רוב הישראלים כנראה יקשרו את הרוח הזאת לעלייתה של ממשלת רבין, אבל פרופ' אייל זיסר, סגן הרקטור באוניברסיטת תל אביב ומומחה לשלטון משפחת אסד, מזכיר שיש לסיפור הזה עוד צד.
"היה אז שינוי בלתי נתפס – ברית המועצות קרסה. זאת לא היתה רק קריסה של מעצמה פוליטית, אלא של תפיסת עולם שהמשטר הסורי היה חלק ממנה. הדבר הוביל לשינוי עמדות רחב בעולם הערבי, ולכך שהסורים אמרו לעצמם: 'צריך לעלות על דרך חדשה'. כלומר להתקרב לארה"ב, להגיע להישגים כלכליים, ואולי גם לזכות בהזדמנות לקבל את הטריטוריה בחזרה".
זיסר מספק שני הסברים לכך שההסכם לא נחתם בסופו של דבר, שעשויים לנבא גם את סיכוייו של מו"מ עתידי, אם המצב בסוריה יתייצב. "ראשית, היתה את הדרישה הסורית לנסיגה לשפת הכנרת. הם רצו להיות שוב היכן שהיו עד 67', ובעיני ישראל זה היה יותר מדי. אבל מעבר לכך, בדרך כלל הסדר שלום עובד כך: הערבים מחייכים ואנחנו נותנים טריטוריה. ככה זה עבד עם סאדאת, למשל. חאפז אל-אסד לא חייך. הוא לא בא לירושלים. הוא לא בנה אמון כלפי הציבור הישראלי, וזאת התוצאה".
"אסד הרגיש שהוא צריך להשיג את כל הגולן, את מה שהוא והמדינה שלו הפסידו ב-67', ולהראות הישג אסטרטגי. היה לו חשוב לקבל תמיכה ציבורית", אומר פרופ' משה מעוז, מומחה למזרח התיכון שייעץ לממשלות ישראל בשנות ה-90, ונכנס לתמונת המגעים עם סוריה בסוף אותו עשור. אם נתניהו ניהל עם דמשק מגעים חשאיים בעזרת איש העסקים רון לאודר, הרי שממשלת ברק העלתה הילוך במו"מ, כשמעוז עובד מול הצוותים הישראליים שנשלחו לשם.
על סמך ניסיונו, מעריך מעוז שאף משטר סורי בעתיד לא יוותר על הדרישה להשבת הרמה. "אם משטר חדש ודמוקרטי יקום שם, מה שאני חולם עליו, הוא לא יוותר על הגולן. זה עניין לאומי אסטרטגי, ויש גם את תקדים מצרים. אפשר לחשוב על סידורי ביטחון, אבל הבעיה האמיתית היא שזה נתפס כמשחק סכום אפס – אחד הצדדים ירוויח והאחר יפסיד. מה שאנחנו צריכים הוא לחפש נוסחה שתהיה Win-Win. זה נכון גם לגבי הפלסטינים ואפילו לגבי חמאס".
מעוז מגלה מעט מאוד סנטימטים כלפי הנימוקים הביטחוניים להשארת הגולן בידיים ישראליות: הוא מתקשה לראות תרחיש ריאלי של פלישה סורית או ג'יהאדיסטית לאחר הסכם, ורואה בו אסטרטגי חשוב בהרבה. "תמיד מתלהמים ושוטפים את המוח של הציבור", הוא אומר, "אבל אנחנו המעצמה החזקה יותר באזור. צריך לזכור שברמה הבינלאומית, עד היום אף מדינה – כולל ארה"ב – לא מכירה בסיפוח. אף אחד לא מכיר בגולן!".
הפוליטיקאים: "החמצה כואבת" או "זה היה טירוף"
כמו מעוז, גם הפוליטיקאים שתמכו בנסיגה מהגולן בהכרח לא מרגישים שטעו. המלחמה בסוריה, ההשפעה האיראנית על אסד, עליית החיזבאללה – מבחינת יו"ר מרצ זהבה גלאון, כל אלה דווקא מוכיחים שקריסת המגעים מול סוריה היתה החמצה היסטורית. "תומכי הנוסחה 'שטחים תמורת שלום' ניסו לחלץ את סוריה מהציר שבין טהרן לחיזבאללה", היא אומרת, "האירועים כיום מבהירים עד כמה זה יכול היה להיות צעד מכונן ברמה האזורית כולה".
זו הסיבה שגם כיום גלאון עדיין משוכנעת שנסיגה מהגולן היא אמנם צעד כואב, שעליו להתבצע באופן הדרגתי וזהיר, אך גם הכרחי. "אני חושבת שמי שלא תמך אז בערוץ המדיני מכיר כיום בכך שאנחנו ראינו בצורה מפוכחת ומדויקת יותר לאן המגמות באזור יובילו. היתה אז הזדמנות מדינית חשובה שהיתה יכולה להחליש את איראן ולהקטין את הסיכוי שג'יהאדיסטים מכל מיני סוגים יירו על ישראל מדרום סוריה. אבל אנחנו לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אל נוכח המאורעות האיומים ומרחץ הדמים בסוריה היום, ההחמצה הזו כואבת במיוחד".
את המילים היפות של מובילי המחאה נגד הנסיגה, שלפיהם הקמפיין היה חיובי ומקרב לבבות, גלאון מבטלת כלאחר יד. "זה היה קמפיין מתוקשר וממומן היטב, ששם לנגד עיניו אינטרסים צרים ולא ראייה רחבה וכוללת. כמו הקמפיין נגד סיום הכיבוש בגדה, הקמפיין התבסס על טיפוח פחדים והעלמת העובדה שיש לישראל צבא חזק שניצח בכל המלחמות נגד סוריה".
עד ששאלת הגולן תעלה שוב על השולחן, אם זה בכלל יקרה, גלאון דווקא רואה במלחמת האזרחים בסוריה הזדמנות עבור ישראל לקדם את יוזמת השלום הערבית. מכיוון שהמצב הנוכחי מעבר לגבול לא מאפשר כך או כך את החזרת הרמה, הדבר מהווה בעיניה בסיס טוב להגיע לנורמליזציה עם הפלסטינים ועם מדינות ערב, מבלי שזו תהיה כרוכה בנסיגה מהרמה ובמחלוקת הציבורית שזו תעורר.
כשאביגדור קהלני שומע את העמדות שמציגים גלאון ומעוז, הוא מתעצבן. "יצאנו מלבנון – זה הוציא את לבנון מציר הרשע? יצאנו מרצועת עזה – זה הרחיק אותה מציר הרשע? יצאנו מסיני – אז עכשיו הצבא המצרי שולט בסיני ולא הדאעשים? יצאנו מכל מקום שבו היה תקווה לשלום, וקיבלנו שלום? לא קיבלנו שלום! אני משתגע מזה, לאן אתם הולכים? מה אתם רוצים? הטירוף הזה, של לסלק אותנו – זה טירוף שאנחנו סובלים ממנו כל הזמן".
קהלני מוכר כיום לצעירים בעיקר כלוחם האמיץ שמספר לתלמידי תיכון על הקרב בעמק הבכא במלחמת יום כיפור, או מנסה להחדיר בהם מוטיבציה לשירות בצה"ל. בשנות התשעים הוא המיר את הקריירה הצבאית בפוליטית, זכה במקום ה-15 בפריימריז של העבודה לקראת בחירות 92' ונכנס לכנסת. המחלוקת סביב הגולן גרמה לו להתפלג מהעבודה, להקים את "הדרך השלישית" שהוגדרה כתנועת מרכז והתמקדה בהתנגדות לנסיגה, ולזכות איתה בארבעה מנדטים בבחירות 96'.
"כשהצטרפתי לעבודה קיוו שאהיה האיש שיביא אליה את מאוכזבי הליכוד. רבין ביקש ממני להצטלם בבקעת הירדן ולהגיד שמכאן לא יחצה אף אחד, ואז עליתי לגולן כשהוא אמר שלא נרד משם, וכן הלאה", נזכר קהלני. "אני הסכמתי עם התפיסה של מצע מפלגת העבודה, שצריך להיפרד מהערבים אבל לשמור על גבולות ביטחון. תהליך אוסלו מימש את זה בהתחלה לפי דעתי, למשל בפרידה מהערים הפלסטיניות הגדולות. אבל אז פתאום גיליתי שיש מו"מ על הגולן. ביקשו ממני להוביל את השדולה למען הגולן בכנסת, והתחלתי לפעול, לעלות לשם, לסייר. התווכחתי בטלוויזיה וברדיו – תמיד עם בני מפלגתי, כמו יוסי ביילין, לא עם הליכוד. פעם אחת נסעתי עם ביבי באותו ג'יפ, וכל המפלגה רצתה לאכול אותי".
קהלני התעמת עם רבין שוב ושוב בישיבות הסיעה, עד שהעניינים התפוצצו: "החלטנו להפסיק להיות תנועת נוער. הפעילים אמרו שהם רוצים לשים בכל המדינה את השלטים 'עד כאן, לא את הגולן', וזאת היתה ההתחלה של הדרך השלישית". ימיה של המפלגה היו קצרים: ב-1999 היא כבר לא עברה את אחוז החסימה, ואחרי פיצוץ המו"מ היא הפסיקה להיות רלוונטית. קהלני, שכבר לא יכול היה לחזור לעבודה, ניסה להתמודד ברשימת הליכוד אך לא נכנס לכנסת. הוא חזר לחיק המערכת הצבאית, ושימש עד לאחרונה כיו"ר האגודה למען החייל.
"לעם קרה משהו מאז שנות התשעים", הוא אומר, "הוא הבין את חוקי המשחק של הג'ונגל שנקרא המזרח התיכון. וחוקי המשחק הם שחזק חי, ומי שלא איננו כאן. לכן לדעתי אי אפשר כיום לקבל את ההחלטות שהיה אפשר לקבל ב-92' או 93'. העם מפוכח, שואל שאלות ופוחד לקחת סיכונים. כל עיוור רואה מה קורה בעיראק, באיראן, וגם בסוריה".
העמדה הציבורית: "הגולן לא נתקל בתקשורת עוינת"
השינוי בעמדת העם שקהלני מציין קריטי בהתחשב במעמדו החוקי של הגולן. בשנת 1999 רשמו מתנגדי הנסיגה את אחד מהישגיהם הבולטים, שלפיה ויתור על שטח ממדינת ישראל ידרוש את קיומו של משאל עם – החלטה שקיבלה תוקף רק ב-2014 עם חקיקתו של חוק יסוד משאל עם. קהלני עצמו סבור שבשנות ה-90 היתה נכונות רחבה יחסית לנסיגה מהגולן ומחלקים מארץ ישראל בכלל, בעוד שדווקא פרופ' מעוז חושב שרוב הציבור בישראל התנגד לנסיגה לכל אורך התקופה, בניגוד להנהגה.
הפער הזה, בין הממשלה לבוחרים, בא לידי ביטוי גם בדברים שאומר אלי מלכה. "כשהגענו לכנסת ב-96' עם הדרך השלישית, למדנו איך מתנהלת ממשלה והאם לשרים יש או אין השפעה - ולמדנו שאין להם, ממש לא. אם ביבי ניהל מו"מ מאחורי הקלעים כשקהלני יושב לידו, זה מלמד שאף אחד לא ידע מה קורה (קהלני עצמו מעיד ששר החוץ שרון דווקא יידע אותו על המהלכים, אך סבר שהם לא יבשילו). הבנו שכוח פוליטי זה חשוב, אבל שצריך להציף את התמיכה הציבורית. חוק הגולן הבטיח שכל עוד נשמור עליה, נשמור על הגולן".
"עשינו מבצעים לוגיסטיים ענקיים בתקופת ממשלת ברק", משחזר שרון יבזורי, כיום האחראי על התיירות בקיבוץ כפר חרוב ואז מאנשי המאבק. "העלינו לגולן כמה שיותר אנשים מרחבי מדינת ישראל, זה הסתכם במאות אלפים. הקיבוץ היה משויך למפלגת העבודה, אבל לחצתי שנצא קצת מהניטרליות ונקצה שטח ב'מצפה השלום' לאוהל המאבק, שאויש בחבר'ה טובים שגרו בו יום ולילה. היו קולות מינוריים בקיבוץ שהתנגדו לנו, אפילו הייתי מגדיר אותם כהזויים, אבל בכל מקום תמצא כאלה".
"כל הזמן בדקנו את העמדות של הציבור, והיתה הקפדה מאוד גדולה לא לעשות משהו מרגיז", אומר סמי בר-לב, מהמתיישבים הראשונים בגולן ומי שהיה אז ראש מועצת קצרין. "אני דווקא דגלתי בקו יותר מיליטנטי. אלי (מלכה) שמר לא להשתגע, לשמור על ממלכתיות, אבל פעם אחת היתה הפגנה בצומת גולני שבה התפרצתי לכביש וחסמתי אותו. זה היה נגד המדיניות, אבל לא יכולתי כבר. המשטרה באה וגררה אותי, וישבתי כמה שעות במעצר. הרגשתי שכל כך קשה לי, שחייבים לעשות יותר. אבל בסופו של דבר, כשאתה עושה דבר כזה אתה פוגע בנהגים ומרגיז אותם. בדיעבד, הדרך שבה אלי פעל היתה חכמה".
אם האפשרות להסדר מול סוריה תעלה שוב, לא רק הציבור יצטרך לגבש עמדה – אלא גם התקשורת. את אורי הייטנר אני פוגש במסעדת קצבים בצומת ווסט, שכמו מקומות רבים אחרים בגולן היתה מוצב סורי פעיל. "לא עבדנו מול תקשורת עוינת", הוא מעיד, אך לא משוכנע שאילו הנסיגה מהגולן תעלה שוב על הפרק המצב יהיה דומה.
"התקשורת אז היתה יותר קרובה לתנועת העבודה, לא היום כמו עיתון 'הארץ' עם הפוסט ציונות. היינו בשר מבשרם. את חברינו ביו"ש, שניהלו באותו זמן מאבק נגד אוסלו, התקשורת עיינה בצורה קיצונית. במקרה שלנו, גם תומכי הנסיגה לא היו נגדנו, אלא נתנו לנו סיקור הוגן. יכול להיות שלחלק מהכותבים היה נוח לא להצטייר כשמאלנים אוטומטיים, ולהראות שפה הם נגד הנסיגה. אולי אופי הסיקור גם הושפע מזה שאנחנו לא דתיים".
ניצחון הסטטוס קוו
העברתי יום עמוס בגולן לצורך הכנת הכתבה, כשהדוברת החרוצה של המועצה האזורית, דליה עמוס, שופכת באוזניי אינספור פרטים על השינוי שהרמה עברה ב-15 השנים האחרונות. בתי ספר חדשים נפתחו, פרויקטים לקידום התיירות הושקו, קווי אוטובוס חדשים הופעלו, ומספר התושבים רק הלך וגדל, ועומד כיום על יותר מ-15 אלף איש. הביקור נערך בחול המועד, בין שלל המשפחות שנסעו במשך שעות כדי להגיע לריאה ירוקה נדירה במדינה שהופכת עירונית יותר ויותר. במידה רבה, הגולן הפך לאזור הנופש האהוב בישראל, למרות החששות הביטחוניים.
במצב כזה, קשה לשכוח שהגולן עמד אי פעם בצלה של מחלוקת. המתנחלים ביו"ש, שהשטח שבו הם גרים אפילו לא סופח רשמית לישראל, יכולים רק לחלום על סיטואציה כזו. נראה שבעיני רוב הציבור וההנהגה הישראלית, הגולן חדל מלעמוד בסימן שאלה. העובדה שמדינות העולם לא מכירות בגולן כחלק מישראל היא תזכורת לסימן השאלה הזה, אך לא כזו שמשפיעה על חיי היומיום.
רבים מהתושבים ששוחחתי איתם מאמינים שזה יהיה המצב גם בעשרות השנים הקרובות, ורואים בכישלון המו"מ נס של ממש, על סף ההתערבות האלוהית. "המצב בגולן מוכיח שלפעמים לשמור על סטטוס קוו זה לא דבר כל כך גרוע", אומר יהודה הראל, מראשוני המתיישבים ברמה וממקימי הדרך השלישית, "היום מאשימים את הממשלה שהיא לא עושה כלום. אז הנה – זה מקרה שבו סטטוס קוו הצליח".
ובכל זאת, מי שסבור שישראל לעולם לא תידרש לדון שוב במעמדו של הגולן, צריך לראות את הדברים בפרספקטיבה קצת יותר רחבה. הרמה אמנם נמצאת בידי ישראל כבר קרוב ל-50 שנה, אבל היו אלה 50 שנה סוערות ברובן. כמה מהקרבות המרים ביותר במלחמת יום כיפור, ב-73', התרחשו בגולן. השטח סופח רשמית לישראל רק ב-81', אחרי 14 שנות ממשל צבאי. במשך עשור מעמדו לא עלה לדיון, ואז – במשך עשור נוסף – נראה היה שהנסיגה היא עניין של זמן. אחר כך הגיע הסטטוס קוו, שגם הוא עורער בשיחות השלום של 2008. כל מה שנראה בטוח ויציב עכשיו, ב-2016, עשוי בעוד כמה שנים להשתנות לחלוטין. תשאלו את השכנים שמעבר לגבול.