התשובה היא לא. אף אחד לא נכנס אף פעם למשרד של אל"מ קרן גינת עם קופסת גפרורים מלאה בנמלים ואמר "אני לא מתגייס בלי החברים הקטנים שלי". אף אחד גם לא עלה על השולחן והודיע לה שהוא הולך להיות הכי קרבי שיש – לא צנחנים, לא סיירת, לא שייטת – פאואר ריינג'ר.
החיילים קוראים לקב"ן "הקוסם".
"גם המפקדים", היא צוחקת. "כי הוא עושה 'פוף' והחייל נעלם".
בטח העלו מולך הפקות מדהימות.
"כן. היה מישהו, לפני המון שנים, שביים פסיכוזה. הוא התחיל משפט ועבר למשפט אחר, רץ ממקום למקום, היה חוסר היגיון, הזיות. אלה דברים שנורא קשה לשחק אותם. הוא היה גאון".
ומה חשבת?
"חשבתי שהוא פסיכוטי. שחררתי אותו. היה לי מדריך שהיה מנהל מחלקה בשלוותה וגם הוא השתכנע. אחר כך התגלה שהוא לא. אני מתה לדעת אם הוא לא פיתח אחר כך מחלה".
זה קצת ציני, לא?
"לא, אני מאוד מקווה ומאחלת לו שהוא לא חלה! הוא ניסה לעבוד עליי, הצליח, שאפו. זה בסדר, אלה חוקי המשחק. אני לא חוקרת מצ"ח, אני מטפלת. ברור שעבדו עליי. אבל אני חושבת שמי שיודע לביים מצב פסיכוטי, יש כמה אפשרויות – או שהוא שחקן נורא טוב, או שהוא ראה את זה מאוד מקרוב, או שהוא באמת מכיר את התחושה. יש לו הפרעה בדרגה 5 והוא העצים אותה לדרגה 7. אנשים לא עושים הצגות כי כיף להם. אני יכולה להגיד לו, שמע, אני מבינה שאתה לא פסיכי, אבל אם עשית את כל המאמץ הזה משהו קשה לך. בוא, דבר איתי, תגיד לי מה באמת קשה. ב-99 אחוז מהמקרים כל הקליפה מתקלפת והאדם מדבר ישירות, ומתגלה שהוא באמת במצוקה".
יש לא יכול, יש גם לא רוצה
מאחורי האגדות והצ'יזבטים על הקב"ן עומד תפקיד רציני להחריד. מאחורי התפקיד הרציני להחריד עומדת קרן גינת. בגיל 45 היא האישה הראשונה שמכהנת כראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, ולפיכך התואר המלא שלה הוא אל"מ ד"ר רמ"ח ברה"ן. שלא ייחסרו ראשי תיבות. תחת אחריותה כ-300 קב"נים בשירות סדיר, רובם עובדים סוציאלים עם הכשרה קלינית, אחרים פסיכולוגים קלינים ופסיכיאטרים, ובנוסף אליהם אנשי מילואים. "זה אחד התפקידים היפים שיש במדינת ישראל", היא אומרת. "זה התפקיד שרציתי כל חיי".
גינת נושאת על כתפיה סתירה פנימית בין המערכת לבין מה שאוהבים לכנות בצבא "הפרט" - האדם. בואו נודה באמת, החוויה של הגיוס לצבא הייתה בשביל רבים מאיתנו לא מאוד רחוקה מחטיפה על ידי חייזרים. במצב המשונה והקשה הזה, בו אתה חטוף על ידי חייזרים, וקרוביך וחבריך מוסרים לך מן החלל החיצון משפטים חסרי פשר כמו "אל תוותר לעצמך", הקב"ן יכול להיות אות צלולה של חיים מכוכב הלכת ארץ. הוא יכול להיות החבר היחיד שלך. אבל זה חבר חשוד תמידית, וכל מי שנכנס למשרד שלו אי פעם מכיר את החשד הזה: בסופו של דבר, הוא קצין בצבא. על התואר של קרן גינת רובץ באופן טבעי ענן של תהיה: חלק מהתפקיד שלה הוא להשאיר אנשים במערכת.
"כן. יש שני כובעים", היא אומרת. "יש מחויבות למערכת ויש מחויבות לפרט. אבל כשיש התלבטות, אין התלבטות. אני קודם כל רופאה. רק אחר כך אני חיילת וקצינה. וגם אם מישהו התנדב לסיירת הכי מובחרת, אני לקחתי אותו מהבית, הודעתי לו שהוא חייב בשירות שלוש שנים – זה מטורף, זה לא קיים בשום מקום – אמרתי לו מה ללבוש, מתי לקום בבוקר, איך להיראות, איך יקראו לו, איך להסתפר. שללתי ממנו המון זכויות אזרח. אז אנחנו כמטפלים מחוייבים לחיילים עוד יותר מאשר בכל מקום אחר".
אז בואי ניקח את התיאוריה ונהפוך אותה למקרה ספציפי שקורה כל יום – חייל נכנס לקב"ן ואומר לו, 'אני לא יכול יותר. אני לא יכול להיות פה, אני חייב להשתחרר'.
"אם מישהו בא אליי ואומר את זה אני בודקת קודם כל את הצמידות בין 'יש לי בעיה' לבין 'אני יודע כבר מה הפתרון, והפתרון הוא טוטלי'. יש מרחק בין 'קשה לי להיות פה' לבין 'אני לא יכול להיות פה בכלל'. אולי אני יכול להיות חמישים דקות ולנוח עשר? אולי אני יכול בתנאים מסוימים? הקב"ן מבחינתי הוא דמות שאמורה כמה שיותר לטפל".
הרבה מאוד חיילים סובלים בצבא. מתי הסבל גדול מכדי להמשיך? איך מבחינים בין שביזות לדיכאון?
"כולם עוברים משבר הסתגלותי. כולם חוטפים הלם בעת הגיוס. אבל יש הבדל בין מי שמרגיש שהוא לא יכול לבין מי שמתמודד נפשית. השאלה היא איפה שמים את הקו. מי שמאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ושומע קולות אפילו לא יצטרך להגיע ללשכת הגיוס. מי שמופיעה לו מחלת נפש קשה בזמן השירות, גם, אין ויכוח. בנוסף, בכל מקום עבודה, גם בעסק כלכלי, או רפואי, יש פחת. יש אנשים שאין להם מחלת נפש ובכל זאת לא יכולים להסתדר בשירות הצבאי, לא יעזור. אם אני אקבע את הקו בצד אחד יהיו כאלה שישתחררו סתם. אם אני אקבע את הקו בצד השני יהיו כאלה שיסבלו סתם. כך או כך יהיו טעויות. ובמתח הזה אני מעדיפה לשחרר מישהו לשווא".
"יש בצבא מאות לוחמים על ציפרלקס"
גינת היא לא ממש מה שמצפים לראות כשחושבים על אישה בדרגת אלוף משנה, שמשרתת בצבא ברצף מיום גיוסה, אז הייתה רופאה עתודאית בת 26. יש לה חיוך ביישני, קול רך ועדין, מבוכה גדולה מדיבור בגוף ראשון ונטייה להתנצל, תכונות שאפשר אולי להסביר חלקית בכך שגדלה בניו יורק. היא נולדה לאב אמריקאי ולאם ישראלית, ועלתה לארץ בגיל 15, לבד, כדי לא להשאיר לבד את סבתה שחיה כאן והתאלמנה. ההורים שלה הצטרפו שנה מאוחר יותר. אופיה, כך אומרים עליה, הפוך מהקול שלה. "אני חושבת שאפשר להיות עדין ולדבר בשקט ולהיות מקור סמכות באותה מידה, ולפעמים אף יותר. יש איזו דרגה של בכירות שיש בה גם הורדת הילוך. אני כבר לא צריכה להוכיח לכולם כל רגע נתון".
היא פסיכיאטרית בהכשרתה, שהתמחתה בהפרעות חרדה במחלקה העוסקת בהפרעות טורדניות וכפייתיות. אם לשלושה ילדים, נשואה לעידן, איש מכירות, וחיה עם משפחתה בקיסריה ("ההורים שלי קנו אדמה בזול בשנות השבעים"). התפקיד הקודם שלה היה ראש הענף הקליני, בו ניהלה את המערך הפסיכיאטרי בצבא, ויחד עם עמיתיה שינתה את תפיסת המיון של חיילים ואת מבנה הפרופיל. "היה מישהו שרצה לשרת באמבולנס כחובש, והייתה לו הפרעה כפייתית", היא נזכרת. "הוא שטף ידיים בכפייתיות וחרד ממחלות. החלטתי שהוא לא יוכל להיות חובש. יום אחד הוא נכנס אליי למשרד, התיישב ואמר – אותי פסלת מלהיות חובש. פתחתי בנאום ידעני, הסברתי לו מה עושה חובש, מה עושים באמבולנס, מה זו הפרעה טורדנית כפייתית, איך הם לא מתחברים ביניהם, אחוזים, סטטיסטיקות. ואז הוא הוציא תעודת הוקרה ממד"א על כך שהוא שירת באמבולנס ארבע שנים באינתיפאדה. זה היה אחד השיעורים הגדולים שלמדתי בענווה, כי אני באתי, כולי ידענית, ושכחתי פשוט להקשיב לו. והוא צדק. ברור שאישרתי אותו באותו רגע".
איך הוא השיג פגישה איתך?
"הוא לא, הוא פשוט נכנס. ואז התחלתי לחשוב על כל אלה שלא נכנסו. בעקבות המקרה הזה שינינו את הפרופיל כך שמה שקובע זו לא ההפרעה, אלא התפקוד. זה אומר שמצבים נפשיים לא פוסלים יותר מקצועות. אין סיבה שמישהו שיש לו הפרעת חרדה לא יוכל להיות בסייבר. אם המחלה מאפשרת והמצב הוא תפקודי, מה הבעיה? פעם, למשל, הפרעת קשב הייתה מורידה פרופיל. היום אם אתה לוקח קונצרטה ומתפקד מעולה, בכיף. הייתי פסיכיאטרית בחיל האוויר והיו אנשים שנבחנו לטיס והם היו על תרופות נגד דיכאון. אין סיבה שלא".
מה עם לוחם על ציפרלקס?
"אין שום בעיה. לאורך השנים האחרונות היו מאות כאלה. כמובן שזו החלטה לא פשוטה, היא לא תהיה בהינף יד, אלא אחרי הרבה מאד בדיקה".
במהלך הקריירה שלה ראתה מקרוב גם אסונות מסוג אחר. היא סייעה לאנשי החילוץ שנסעו לנפאל ולפיליפינים באסונות הטבע שהתרחשו שם, ותדרכה את המטפלים שהעניקו עזרה נפשית למטיילים שחולצו מסופת השלג באנאפורנה באוקטובר. היא גם נסעה עם משלחת חיל הרפואה להאיטי אחרי רעידת האדמה הגדולה, לתת עזרה נפשית לכוחות החילוץ הישראלים שהקימו בית חולים בשטח. "היו שם רופאים וחובשים שהיו שבורים לגמרי. הם זחלו בתעלות מלאות בגופות. היו מקרים שאנשים גוססים באו לבית החולים והיה צריך להגיד להם ללכת, כי הם יתפסו את חדר הניתוח לעשרים שעות, ובזמן הזה אפשר להציל עשרה פצועים. אבל קורה דבר מדהים כשאתה נמצא בתוך האזור של הטראומה: אפשר לשנות את הנרטיב תוך כדי, וזה יכול למנוע תגובה קשה של הלם פוסט טראומטי".
איך עושים את זה?
"המפתח הוא להעניק משמעות למה שקורה לך. אחד הדברים שמאוד השפיעו הוא ההרגשה שאנחנו רק טיפה בים, שטיפלנו רק באלף אנשים. אם אתה משנה רק קצת את התפיסה של בן אדם, אם במקום להתבייש בכך שלא הצלתי אחד אני גאה שהצלתי מאה אחרים, אתה יכול לשנות לו טיפה את הנרטיב. כל אחד מהדברים האלה הוא נדבך, ולאט-לאט נבנתה אצלנו ההבנה מה צריך לעשות כשקורה אצלנו אסון, וגם מלחמה היא אסון, אם לא ברמה הלאומית, ברמת הפרט".
"הלם קרב יעבור מהעולם רק כשיפסיקו להילחם"
ואז הגיע צוק איתן. גינת נכנסה למשרדה האפרורי באופן צה"לי טיפוסי ב-1 באוגוסט. כוחותינו נכנסו לעזה שלושה ימים אחר כך. "במבצע 'שובו אחים', כשהתחיל הבלגן, כבר התחלתי להבין מה עומד לקרות מיד כשאכנס לתפקיד".
חרדה?
"בוודאי. אבל לא חרדה שמובילה לשיתוק, אלא לעבודה. היה לי מאוד חשוב שכולם – לוחמים, מפקדים, אנשי רפואה, מילואים - ייצאו הכי מוכנים שאנחנו יכולים להכין, שיהיה להם חיסון מנטלי".
אפשר להכין מישהו לזה שישרקו לידו כדורים? שחברים ייהרגו לידו והוא יצטרך לסחוב את הגופה שלהם?
"אני לא יכולה למנוע את הטראומה. הטראומה היא האירוע עצמו. אבל הכנה יכולה להוריד אחוז מסוים מההלם. אם אני יודעת מה הדברים שמחזקים בן אדם ומה הדברים שמחלישים אותו, אני יכולה לצמצם את ההפרעות מסביב, כך שהוא יוכל להתמקד רק בזה שיורים עליו. אני יודעת למשל שחוסר ודאות מחליש אנשים, אז צריך שתהיה להם מסגרת נורא ברורה. שהם יאכלו כמו שצריך וישנו כמו שצריך. אז נכון, חייל שעושה מסע של 80 ק"מ, יהיה לו קשה. אבל כמו ספורטאי באולימפיאדה, יש שלב שהקושי הוא בהגדרה מנטלי".
מה שלא הורג אותך באמת מחשל אותך?
"אני לא יודעת. אני כן יודעת שהתמודדויות מחשלות. אני הייתי מעדיפה לעצור לפני שאני אהרוס מישהו. אם אתה מסוגל להתמודד עם משהו, ההתמודדות מחשלת".
גינת, עמיתיה וקודמה בתפקיד, פיתחו טכניקה שהם מכנים 'מגן' – כלי שנעשה בו לראשונה שימוש בזמן 'צוק איתן'. "זו הכשרה מהירה שאפשר לתת לכל אחד כדי שיוכל להגיש עזרה ראשונה נפשית בשטח. קורה בזמן לחימה שאדם נתקע מרוב מתח. שהוא קופא. זה קורה לכולם, כל אחד קופא לשנייה, אבל יש כאלה שנתקעים שם. אין בספרות מספרים אבל זה כנראה קורה הרבה מאוד. זה מצב מאוד מסוכן, וגילינו שיש כמה פעולות פשוטות מאוד של טיפול התנהגותי קוגניטיבי שיכולות תוך רבע שעה להוציא אותו מהמצב הזה – לזהות שמישהו יושב בפינה, מחזיק את הראש, לגעת בו, לקרקע אותו, לעזור לו להגיע להכרה במצב שהוא נמצא בו. תוך 20 דקות הבן אדם יתקדם וייצא מזה. זה לא יפתור את כל בעיות האישיות שלו אבל הוא יוכל לסיים את המשימה".
לא לחמת בקרב בעצמך, לא ראית לוחם עובר דבר כזה. זו בעיה? מישהו אמר לך פעם שאת לא היית בקרב ואת לא מבינה?
"כשהעברנו את הסדנה הזאת למפקדים בשריון קם מפקד טנק ואמר, 'קרן, את לא היית בקרב. את חושבת שיש לי זמן לפסיכולוגיות האלה באמצע קרב? את מתבלבלת'. עניתי לו – אם אתה בקרב והנהג שלך מתנתק יש לך את כל הזמן שבעולם, אין לך שום דבר יותר טוב לעשות בזמן הזה, ואני מאחלת לך שתוכל לזרוק את הידע הזה לפח אבל אם זה יקרה, תנסה. הוא התקשר אליי אחרי צוק איתן ואמר, 'אני לא יודע אם את פסיכיאטרית או מכשפה, אבל עשיתי את זה, ואת צדקת".
חצוף.
"חמוד נורא. אני נורא אוהבת את הגיל הזה. אני אוהבת שהם מתווכחים איתי ומדברים ישירות והם ציניים".
ואחרי שצוק איתן מסתיים הבנת את מה שאנחנו בתקשורת הבנו מאוחר יותר – שמתחיל לגבוה מעלינו גל גדול של מצוקה נפשית.
"ידענו שאחרי אירוע קשה תמיד יש אנשים שנפגעים".
למרות המגן ולמרות שעשיתם בליץ של הכשרות.
"אנחנו יצאנו ללחימה. אם השאלה היא מתי כבר לא יהיו תגובות קרב, התשובה היא – כשיפסיקו להילחם".
אז הגל הזה של מצוקה גדולה הוא בעצם תוצאה של יותר אבחון?
"כן".
מתי הבנת שחייבים לנקוט אמצעים יוצאי דופן?
"הייתי בדיון סוער עם קצין הרפואה הראשי הקודם, המפקד שלי. ניסיתי לשכנע אותו שפציעה נפשית היא בעיניי יותר קשה מפציעה גופנית, או לפחות מרוב הפציעות הגופניות. אמרתי שאני הייתי מעדיפה פרוטזה מפוסט-טראומה. יש לי בן דוד קטוע רגל - יש לו פרוטזה סופר חדשנית, הוא רץ מרתון, יש לו מדליות זהב, יש לו אישה ושלוש בנות. מי שיש לו הפרעת דחק פוסט טראומטית יכול להיות סגור בבית, בודד, מסכן, בלי משפחה. הוא אמר – אם את חושבת ככה, תתחילי לעבוד. הייתי אז שבועיים בתפקיד".
בשלב הזה גינת יצאה למבצע פולו-אפ: "שומר איתן". "הקמנו מרכז איתור והושבנו שם רופאים, אחיות, פראמדיקים, רופאי שיניים, והם התקשרו לאלפי אנשים שרצינו לדעת מה קורה איתם אחרי הלחימה: אנשים שהגיעו למרכז עזרה ראשונה שהקמנו ליד הגדר, אנשים שעברו אירועים קשים, כאלה שנפצעו קל ולא חזרו ללחימה. המטרה הייתה למצוא את אלה שיש להם משהו לא פתור ולתת להם טיפול קצר מועד אפקטיבי כמה שיותר מהר".
זאת פעם ראשונה שעושים דבר כזה?
"כן".
את מאמינה שהמבצע הזה הציל חיים?
"כאשת מדע לא יהיה נכון להגיד בלי לגבות את זה. אנחנו עכשיו עושים מחקרים כדי לבדוק. אבל אני מאוד גאה במערך ובמה שהוא עשה, ואני מאמינה שזה הציל חיים".
אם היה יושב פה גבר הוא היה אומר, אני עשיתי ואני הקמתי ואני הצלתי.
"נכון, אבל מצד שני לא גבר עשה את זה, עשתה את זה אישה".
בהנחה שזו לא תהיה המלחמה האחרונה, יש לגינת חזון היי טק לעתיד: "אנחנו לומדים איך להתאים את ההכנה הנפשית לכל יחידה, ובהתאם גם לכל חייל, בדומה לפסיכולוגיית ספורט", היא אומרת. "הכנסנו ליחידות קטנות מערכות ביו פידבק. המטרה היא שיהיה חדר כושר מנטלי לכל יחידה. היום אנחנו עובדים על חליפה אישית לכל יחידה, והחזון שלנו הוא שבהמשך תהיה חליפה אישית גם לכל לוחם. כל לוחם יכיר את הגוף שלו ואת הנפש והתודעה שלו, יזהה את הסיטואציה שהוא נמצא בה ויידע איך להגיע לסיטואציה שהוא רוצה להיות בה – אני בכוונה לא אומרת 'להרגיע', כי להרגיע לוחם זה לא טוב. להיות מפוקס זה רעיון מעולה".
זה מחזיר אותנו לשאלת מיליון הדולר, האם אין פה חטא לתפקיד המטפל. האם מטפל אזרחי לא היה אומר, בוא נוציא אותך מהמצב המלחיץ, איפה שהקב"ן אומר 'בוא ננסה להתאים לך חליפה אישית'.
"יש אנשים שאנחנו אומרים להם, אל תלך לצבא ואל תלך ללחימה. יש כאלה שאנחנו פוסלים אותם. זה קורה. כשאני מדברת על חליפה אישית אני לוקחת את מי שאין לו סימפטומים, ושהוא כן רצה להיות שם וטוב בזה. לי יש מחוייבות מוסרית לעזור לך להיות יותר טוב".
"בצבא הבינו ש'קשה לי' זו אמירה שצריך להתייחס אליה, ולא להגיד 'אתה חלש'"
לא רק החרדה ממוות בקרב משותפת להורים רבים. החשש הנפוץ, העמוק, התמידי, וגם המהוסה יותר, הוא החשש מהתאבדות, והוא קיים לא רק אצל קרביים. כמעט כל אחד מכיר מישהו שהתאבד בצבא, שניסה להתאבד, שחייל שלו התאבד. זו הנקודה הכואבת והרגישה ביותר אצל מטפלים, בטח אצל קב"נים; השיח על זה מהוסס, זהיר, "חלק מהחשש לדבר על זה הוא בגלל שיש תופעה של האדרה", אומרת גינת. "יש תופעות שכשמדברים עליהן בצורה מסוימת – סמים, אנורקסיה, דיכאון – זה יוצר גלוריפיקציה, ויכול לגרום לחיקוי. אנשים חושבים שדיכאון זה משהו לירי ויפה, אישה רזה עומדת מול החלון ובוכה, וכולם מרחמים עליה ומזדהים איתה. אני חייבת להגיד לך – יצא לי להיות בדיכאון ולא הייתי נחמדה. לא היה בזה שום דבר הרואי או יפה, ממש לא".
על פי נתוני הצבא, בעשור שבין 1996 ל-2006 היו 35-40 מתאבדים כל שנה; עיתונאים שחקרו את הנושא מצאו מקרים נוספים, שנרשמו כתאונות נשק או אימונים, והיו שנים שבהן היו, ככל הנראה, גם 60 או 70 מתאבדים. בשנה האחרונה היו 15 מתאבדים, בשנה שלפניה שבעה. גינת הייתה שותפה, בתפקידיה הקודמים, לתכנית למניעת התאבדויות בצבא, שהיום מיישמים אותה גם במשרד הבריאות על הציבור הכללי, תכנית שיצאה לדרך אחרי לחץ ציבורי ותקשורתי כבד על הצבא. "המספרים היו מאוד קשים, וד"ר גדי לובין נכנס אז לתפקיד הזה ואמר, עד כאן".
זה היה גורם המוות השני ולפעמים הראשון בצה"ל.
"שינו גישה, החליטו שפחות אנשים ייצאו עם נשק הביתה, וזה צמצם את שיעורי האובדנות. ואז העלו את מספר הקב"נים בשירות הצבאי והגדילו את הנגישות. אני חושבת שיותר ויותר הוטמעה בצבא התפיסה שקב"ן אמור לטפל ולסייע, שמפקד צריך להסתכל על הדברים הרכים, וש'קשה לי' זו אמירה שצריך להתייחס אליה, ולא להגיד 'אתה חלש'". היום יש ועדה של בקרת איכות, שמגיעה אחרי חקירת מצ"ח. הוועדה אומרת – אנחנו רוצים לשמוע את כל הסיפור, ולא יהיו משמעויות פיקודיות או משמעתיות. אנחנו לא באים לבדוק אם פעלת לפי הפקודות אלא האם הפקודות מתאימות. מיפינו את כל הקורסים בצבא, טירונות, מ"כים, מ"פים, מג"דים, ולכל אחד הכנסנו הרצאות שמותאמות לשלב הזה. בשלב הבא יהיה נוהל אחיד בין כל הזרועות והפיקודים".
ועדיין הייתה ב-2014 עלייה של פי שתיים במספר ההתאבדויות. 15 ולפני כן שבעה.
"לא, זה עצבן אותי כשכתבו את זה. תראי, עד התכנית למניעה היו בין 35 ל-40. אחר כך זה ירד ל-21 ול-14, ב-2012 היו 14, אחר כך שבעה ואחר כך 15. אז אנחנו לא יודעים להגיד למה בשנה אחת היו שבעה אבל ה-15, זה איום ונורא ל-15 האמהות והאבות, אבל המגמה היא של ירידה דרסטית. אי אפשר לומר שזה פי שתיים".
התמונה הכללית נורא כואבת. אלה עשרות בשנה שהיו יכולים להימנע.
"אני לא יודעת להגיד את זה. אם חושבים על זה ככה זה נורא ואיום. אני לא משוכנעת שזו המציאות. אני לא יודעת אם מי שמוכן היום לפנות לטיפול היה מוכן לפני עשור לפנות לטיפול. היום הסטיגמה על טיפול השתנתה, הסטיגמה על ללכת לקב"ן השתנתה. בעבר השאלה הראשונה, אחרי שמישהו התאבד, הייתה האם הוא ראה קב"ן או לא, וכולם קיוו שהתשובה היא לא. היום התשובה המתבקשת היא כן. היום אני מודדת קב"נים על מספר הפניות, מספר הפעמים שראו כל חייל. אין דבר כזה לראות מישהו פעם אחת וזהו".
כשחייל מתאבד מישהו שמשלם מחיר?
"כן. אבל אני לא מדברת על לשבת בכלא. עוד לא היה לנו מקרה שמצ"ח חשבו או שאני חשבתי שקב"ן אמור לעמוד לדין או שהיה רשלן. אבל יש מישהו שהוא טיפל בו - שנה, שנתיים, שלוש, הם אוהבים את האנשים האלה, הם נקשרים אליהם. ובסוף יש תחושות של אשמה, של אחריות, גם של אבל וגעגוע. אבל זה חלק מהמקצוע. זה כמו להיות כירורג ומישהו מת בחדר ניתוח. רק תכפילי את זה פי אלף".
קרה לך?
"כן. היו שניים. וחצי. שניים שהתאבדו ואחת שעשתה ניסיון מאוד-מאוד רציני ולא הצליחה. שלושתם באזרחות. לפחות משניים מהם אני יודעת להגיד שהם הפכו אותי למטפלת יותר טובה".
אבל תמיד יהיו שבעה? תמיד יהיו כמה?
"קשה לי מתוך עקרון להגיד שכן, אבל התשובה היא כן. אני פוגשת את ההורים, אני מכירה את הסיפורים, אני חיה את זה. בדקה לפני, כשאדם מתאבד, יש איזה בדידות אקזיסטנציאלית נוראית. אני לא מאמינה שנצליח למחוק את הדבר הזה מעל פני העולם. אני מאמינה שצריך להיאבק על כל אחד, על חייו של כל חייל ושל כל בן אדם".
עזרה ראשונה נפשית
לחיילים: חיל הרפואה מציע עזרה לכל מי שמרגיש שהוא זקוק לסיוע נפשי. אנשי מילואים וחיילים שהיו מעורבים בלחימה מוזמנים לפנות ליחידת לתגובות קרב בטלפון 03-7377007. חייל/ת שמרגיש/ה מצוקה מוזמן לפנות למוקד כל הלב של חיל הרפואה 24 שעות ביממה, בטלפון 6690*.
לאזרחים: קו המצוקה של ער"ן: 1201