שום זיכרון לא נשאר ליבגני גרובשטיין ממה שקרה ב-10 במרץ 1996. לא מרגע הפיצוץ של מטען הצד, לא מהחובש שהציל את חייו בשטח או מהמסוק שפינה אותו מלבנון לרמב"ם. אפילו לא ממותו של חברו, סמ"ר ארז-טל דוד.
שלושה ימים היה בתרדמת. כשהחייל בן ה-22 התעורר בבית החולים, הוא ראה את כל המשפחה שלו סביבו. "אם כולכם פה, מי עובד? מי ישלם חשבונות?", שאל אותם. זה היה אופייני להומור שלו. זה גם העיד על אי הבנה של חומרת מצבו.
בימים הבאים החל יבגני לשאול למה הוא לא מרגיש את הרגליים ואת הידיים. "אתה בטראומה אחרי הפציעה, זה יעבור", הייתה עונה לו אמו, סימה. היא ידעה שזה לא נכון, אבל לא הייתה מסוגלת לומר לו את האמת.
חודש לאחר הפציעה ניגש אל יבגני הרופא שלו. הוא נכנס לחדר עם תמונה של כריסטופר ריב, השחקן שגילם את סופרמן ויום אחד נפל מסוס, נפגע בעמוד השדרה ונותר משותק בארבע גפיו עד יום מותו. "מכיר אותו?", שאל הרופא את יבגני, "אז זה מה שיש לך".
אם נשארתי בחיים, אסור לבזבז אותם
מאיה גרובשטיין הייתה רק בת 21 כשבעלה נהפך לסיעודי. היא הכירה אותו עוד בלטביה, בעיר העתיקה דאוגבפילס; הם הלכו ביחד לאותו בית ספר והיא זוכרת תמונה שלה איתו, שני ילדים קטנים שעומדים מתחת לעץ אשוח בחגיגות נובי גוד.
לישראל עלתה עם משפחתה כשהייתה נערה. יבגני עלה ארצה לבדו בגיל 18, בא לבקר את חברת הילדות שלו והשניים התאהבו. "שלושה חודשים אחרי שנעשינו זוג הוא כבר רצה להתחתן", היא מספרת השבוע, "אבל אבא שלי לא הסכים. הוא אמר שאנחנו עדיין ילדים".
בגיל 18 התגייסה מאיה לצבא וכעבור שנה הם נישאו. היא עבדה בבית מלון ובדיוק נרשמה ללימודים מחשבים ומתמטיקה באוניברסיטה העברית. בסופי שבוע הייתה מחכה שיחזור מהבסיס, גם כשזה לא היה אמור לקרות. "יבגני אהב לעבוד עלינו. הוא היה יכול לצלצל אליי, לספר בקול מבואס שהוא נשאר שבת ואז לדפוק בדלת ולהפתיע אותי". יום לפני הפציעה הם עוד בילו עם קרובי המשפחה של שניהם. היא זוכרת שיבגני הרים על הידיים את אחותו, נטלי.
גם מאיה קיבלה את ההסבר על מצבו של בעלה בעזרת תמונה של סופרמן. היא עמדה ליד מיטתו של מי שלא מזמן רכב על אופניים מפרדס חנה עד רעננה בשביל הכיף, לא הכירה את סופרמן ולא הבינה מה אומר הרופא.
שלושה חודשים שכב יבגני בטיפול נמרץ ברמב"ם. המשפחה הייתה שם כל הזמן, מחכה במסדרון לשעות הביקור הקצרות. בסיומה של התקופה התבשר שלא צפוי שינוי במצבו והוא נשאר לבד בחדר, מתמודד עם המשמעויות ועם המחשבות. "בשעות האלה הוא כנראה הפנים והבין את הגורל שלו", אומרת סימה. כששעת הביקור הגיעה והיא נכנסה אליו, בנה אמר לה: "אם נשארתי בחיים, אסור לבזבז אותם".
אבל יבגני לא רצה גם שמאיה תבזבז את חייה. כשהפנים את חומרת מצבו, הוא הפציר בה לעזוב אותו. "הוא אמר לי שכל החיים לפניי, שאני צריכה להיות אמא. אפילו לא עלה בדעתי לעזוב אותו. אהבתי אותו כל כך ועם הזמן ראיתי שהראש שלו בסדר, שיש עם מי לדבר, שהוא נשאר אותו אדם ברוחו. לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא היה צמח, אבל ככה לא רציתי ולא יכולתי לעזוב".
חצי שנה לאחר הפציעה התחילה מאיה את לימודיה. היא עברה לגור במעונות הסטודנטים ובסופי שבוע הייתה נוסעת ליבגני, שבאותה תקופה איבד את היכולת לדבר, אבל לא את המוטיבציה לתקשר. המשפחה ציירה טבלה של אותיות קיריליות, סימה או מאיה היו מצביעות על האותיות והוא היה ממצמץ כשהאצבע נחה על האות הנכונה. עם הזמן למדו שתיהן לקרוא את שפתיו.
הרופאים נתנו לו גג שבועיים
יבגני עלה ארצה לבדו בתחילת שנות ה-90, לאחר שהחל לסבול מגילויי אנטישמיות. כשראה בעיר שלו מצעדים של ניאו נאצים, ההתלבטות היחידה שלו בנוגע לעזיבה הייתה הכורח להשאיר בלטביה את אחותו. "הוא היה בשבילי הכל - אמא, אבא, אח, חבר", אומרת השבוע האחות נטלי סטרלינקוב, כיום בת 32. "אמא שלי הייתה אחות בבית חולים ועבדה כל הזמן, אבא היה נוסע לאוקראינה ורוסיה לחפש עבודה. יבגני גידל אותי".
סימה נקרעה מרוב געגועים כשבנה עלה ארצה ומרוב דאגה כשהתגייס ("אני בכלל לא רציתי שהוא ילך לצבא. ניסיתי לשכנע אותו, אבל הוא לא הקשיב"). היא רצתה לעלות בעקבותיו לישראל, אבל בעלה - אביו החורג של יבגני והאב הביולוגי של נטלי – העדיף להישאר בלטביה. בסופו של דבר הכריע היגון של אשתו והם הגיעו לישראל. סימה החלה ללמוד באולפן ותכננה להשיג רישיון שיאפשר לה לעבוד כאחות גם בישראל. היא הייתה בתחילת שנות ה-40 לחייה, נטלי בת תשע.
סימה זוכרת את נטלי הקטנה בוכה בהיסטריה בבוקר שבו הופיעו בדלת שני קציני צה"ל וסיפרו מה קרה בדרום לבנון. את עצמה היא זוכרת בקושי עומדת על הרגליים. "החיים נעצרו, היינו תלויים בין שמיים לארץ", אומרת סימה. בסופו של דבר היא נהפכה לאחת המטפלות של בנה; תעודת אחות בישראל מעולם לא הוציאה.
יבגני שירת בגולני כנהג בט"שית בתקופה שבה לא התחוללה מלחמה רשמית בלבנון. זה היה בשנות השהייה של צה"ל ברצועת הביטחון, שעלתה בחייהם של חיילים רבים עד נסיגת ישראל בשנת 2000. ביום הפציעה התעורר וגילה שהוא מאחר. המשימה שלו הייתה להעביר חיילי מילואים מלבנון בחזרה לישראל וחבריו כבר עמדו לעזוב בלעדיו, אבל הוא הספיק להגיע ממש ברגע האחרון.
הבט"שית של יבגני ורכב צבאי נוסף נסעו בשיירה ונפגעו שניהם ממטען שהופעל בשלט רחוק, כחצי ק"מ צפונית לגבול ישראל. ארז-טל דוד נהרג במקום. שלושה חיילים אחרים נפצעו קל. יבגני ספג פגיעה אנושה בעמוד השדרה. "הרופאים לא חשבו בהתחלה שהוא בכלל יחיה, נתנו לו גג שבועיים", אומרת סימה. "אבל הוא חי ועוד איך".
עם צוות מטפלים צמוד בכל שעות היממה, רופא שמגיע מדי יום, כשהוא משותק מהצוואר ומטה וחולה כרוני בשלל סיבוכים רפואיים, יבגני טייל בכל הארץ, השתתף בתחרויות שחמט, למד באוניברסיטה והקים אתר אינטרנט בשם "אני אופטימיסט" שבו הציע תמיכה נפשית לנכים דוברי רוסית.
עוד כשעבר שיקום בבית החולים תל השומר החל יבגני לתמוך באחרים. "היה שם בחור אחד שעשה תאונה עם טרקטורון ונשאר משותק", נזכרת נטלי. "הוא היה בדיכאון ולא היה מוכן לראות את המשפחה שלו או לדבר עם מטפלים. יום אחד יבגני עבר במסדרון וראה את הבחור מסלק פסיכולוג שבא לדבר איתו. הוא ניגש לפסיכולוג ואמר לו, 'אתה לא יכול לדבר אליו כשאתה עומד והוא שוכב. אתה חייב לשבת מולו ולדבר איתו בגובה העיניים'". הפסיכולוג שמע, עשה והפצוע החל לשתף פעולה עם הטיפול.
איך יבגני הגדיר את עצמו? מוגבל? נכה?
נטלי: "הוא סירב להיקרא נכה והגדיר את עצמו אדם עם אפשרויות מוגבלות, בדגש על האפשרויות ולא על המוגבלות. הוא לא רצה להתמקד במה שאין אלא במה שיש".
לא אוכל להחליף חיתולים, להאכיל, לקום בלילה
איכות חייו של יבגני הייתה תלויה באיכות הטיפול בו. "הוא היה צריך שני מטפלים 24 שעות ביממה, כלומר 48 שעות טיפול ביום", מספרת סימה. "משרד הביטחון רצה להקצות לו 36 ויבגני ידע שזה בלתי אפשרי, אבל במקום להילחם בזה פשוט הודיע שהוא יישאר בבית החולים. וזה מה שהיה. הייתי באה אליו כל בוקר והיינו יוצאים עם המכונית, עושים סיבובים בתל אביב. בסופו של דבר הם הבינו שיוצא להם יקר יותר להחזיק אותו בבית חולים ואישרו את כמות השעות הנדרשת".
שלוש שנים לאחר הפציעה, בביקור שגרתי בבית החולים, איש צוות סיפר לבני הזוג גרובשטיין שהרפואה יכולה לאפשר להם להביא ילדים לעולם. שניהם רצו בזה, אבל יבגני ביקש ממאיה לחשוב על זה שוב: "אני לא אוכל לעזור לך, לא אוכל להחליף חיתולים, להאכיל, לקום בלילה. את תהיי בזה לבד. את מוכנה לזה?".
היא הייתה. לאחר שנתיים של טיפולים וניסיונות נכנסה מאיה להריון וילדה את סיון. כעבור חמש שנים נוספות נולדה חלי.
איך נראתה הזוגיות שלכם באותן שנים?
"זה היה קשה מאוד. תארי לך שמחוץ לדלת יש תמיד אנשים, את אף פעם לא לבד ואת גם לא יכולה להגיד להם ללכת. אין לך פרטיות בתוך הבית שלך. את תמיד שומעת מישהו מדליק קומקום, מוריד מים בשירותים. גם כשהיינו נוסעים לבתי מלון היו באים איתנו שני המטפלים. וכל כך הרבה ציוד מיוחד שהיה צריך לקחת - מזרן מיוחד, מכונת נשימה. ואז הוא בחדר עם המטפלים ואני בחדר עם הבנות או לבד. לחו"ל לא נסענו. הוא רצה פעם אחת, לראות משחק כדורגל, נדמה לי בספרד. אפילו עשה דרכון, אבל ויתרנו על הרעיון כשראינו כמה זה יעלה לנו ואיזה מאמץ זה ידרוש".
יבגני, שהיה מחובר בכל שעות היום למכונת הנשמה שאסור שתירטב והיה רגיש מאוד למחלות מידבקות, נאלץ להישאר בבית לאורך החורף. כשהימים הקרים היו חולפים הוא היה מפצה את עצמו ואת בנותיו בטיולים בארץ, בגני חיות, בים. לחבק את הבנות הוא לא היה מסוגל, אבל אמר שהוא מוצא נחמה גדולה ביכולת שלהן לחבק אותו.
הקול שלו בקושי שרד את הפגיעה. אחרי שבחודשים הראשונים איבד אותו לגמרי, בהמשך ולשארית חייו היה מחובר למכשיר שהגביר את הקול החלש והצרוד מאוד. "זה לא נשמע כמו אדם רגיל", אומרת נטלי, "כי הקול היה עובר דרך כל מיני מכשולים בדרך. גם מכונה ההנשמה שכל הזמן פעלה הייתה רועשת".
איך כל זה השפיע על הלך הרוח שלו?
"הוא אף פעם לא התייחס לעצמו כמסכן וגם אנחנו לא ראינו אותו ככזה. כשבן זוגי פגש אותו בפעם הראשונה הוא אמר שלגמרי יצא לו מהראש שיבגני משותק, שאפילו היה נדמה לו שהוא מדבר עם הידיים".
זמן קצר לאחר הפגישה ההיא, ביוני 2013, בן זוגה של נטלי הציע לה נישואים. "רציתי כל כך לספר ליבגני, אבל השעה הייתה מאוחרת ורציתי לעשות את זה פנים מול פנים. תכננתי לנסוע אליו למחרת". אבל בשבע בבוקר צלצל הטלפון שלה. זו הייתה אחת המטפלות של אחיה. היא בכתה ואמרה שהוא איננו.
"חשבתי שזאת עוד בדיחה גרועה של יבגני", מספרת נטלי. "הייתי בטוחה בזה כמעט, אבל לקחתי איתי בגדים שחורים למקרה שזאת לא בדיחה. כל הדרך במונית מחדרה לפרדס חנה אמרתי לעצמי שהוא לא מת, אבל כשהגעתי וראיתי את אמא שלי ואת מאיה הבנתי שזה אמיתי".
התרופות שלקח והמצב הפיזי שנגרם כתוצאה מהפציעה הכריעו את יבגני, שנפטר ככל הנראה מדום לב. הוא היה בן 39 במותו. בני המשפחה לא תיארו לעצמם שלאחר הקרב על חייו, הם ייאלצו להילחם גם על זכרו.
הבן שלי נמצא אצלי בזיכרון ושילכו לעזאזל
בעיצומה של שנת האבל על יבגני הוזמנו אחותו, אמו, אלמנתו ושתי בנותיו - אז בנות תשע וארבע וחצי - לטקס יום הזיכרון בבית יד לבנים בפרדס חנה. 17 שנים הם היו משפחה של נכה צה"ל ועכשיו הפכו למשפחה שכולה שמשרד הביטחון הכיר בה ככזו.
בטקס הוקראו שמות חללי צה"ל, תמונותיהם הוקרנו על מסך גדול ובני נוער עלו והקריאו סיפורים על הנופלים. "אבל לא היה זכר ליבגני", מספרת נטלי. "אף אחד לא הקריא את שמו, התמונה שלו לא הוקרנה. היה יבגני – ופוף, נעלם. הבעיה של אחי הייתה שהוא לא נהרג מיד בלבנון, 17 שנה קודם".
ימים אחדים לאחר הטקס בפרדס חנה הוזמנה המשפחה לבית העלמין בכרכור, שם נקבר יבגני בחלקה האזרחית. אלמנתו ואמו היו אמורות להניח זרים ואביו לקרוא קדיש, אבל רגע לפני הטקס הם התבקשו לקבל ביטול. הסיבה: יד לבנים מנוע מלהנציח את יבגני.
"הנושא של הנצחתם וקבורתם של נכים שנפטרו עקב שירותם הוא כאוב ובעייתי", כתב בשנת 2015 אלי בן שם, יו"ר ארגון יד לבנים, בתשובה לפנייה של נטלי. "כיום יש 1,800 חללים נכים שנפטרו, מתוכם קבוצת חללי נחל קישון. הארגון פועל לפי חוק בתי הקברות הצבאיים בהנחיית משרד הביטחון ובשיתוף צה"ל, והחללים לא מונצחים ביד לבנים, במחנות צה"ל ובאנדרטאות".
כלומר, זה לא רק המקרה של יבגני.
נטלי: "בהחלט לא. יש עוד נכי צה"ל כמוהו שלא מקבלים את ההכרה שמגיעה להם. נדרתי נדר שזה ישתנה. אני אעשה הכל כדי שיזכרו שהיה אדם בשם יבגני גרובשטיין".
עוד ב-2015 פנתה נטלי ליושבת ראש "יד לבנים" בפרדס חנה וביקשה הסבר. לדבריה אמרה לה היו"ר להביא את תמונתו של יבגני והבטיחה שבשנה הבאה יהיה בסדר. אבל כמו שבוטלו ההזמנות להנחת זרים, כך גם היו"ר הודיעה לבסוף שאינה יכולה לקבל את התמונה וכי ההוראה להנציח יבגני חייבת לבוא מלמעלה.
נטלי פנתה למשרד הביטחון, שלחה מכתבים לחברי כנסת וגם למשרד ראש הממשלה. כשדבר לא השתנה היא פתחה עצומה שבה ביקשה לאסוף 10,000 חתימות בעד שינוי החוק; עד כה נאספה רק כמחצית מהכמות המצופה. היא ניסתה לעניין בסיפור עיתונאים, העלתה פוסטים בקבוצות שונות בפייסבוק, אבל נכון לעכשיו לא הצליחה ליצור שינוי.
ביום הזיכרון האחרון הוזמנה המשפחה לטקס בהר הרצל. שם, בהיכל הזיכרון החדש שנחנך בשנת 2017, הם מצאו אגף מיוחד עם שמות נכי צה"ל חקוקים על לבנים, ביניהם גם שמו של יבגני גרובשטיין. אז גילתה נטלי שהוועדה הציבורית להנצחת החייל המליצה להנציח את נכי צה"ל ששמותיהם מופיעים בהיכל הזיכרון. היא כתבה מכתב ליו"ר ארגון יד לבנים ושאלה אם פירוש הדבר שאחיה יזכה סופסוף להנצחה. "כפי שקראת, הוחלט להנציח את הנכים שנפטרו עקב שירותם. אנו בארגון מחכים לקבל את ההנחיה והרשימות המסודרות ממשרד הביטחון ומקווים שעד יום הזיכרון הבא נצליח להנציח את כל הנכים שנפטרו עקב נכותם בבתי יד לבנים", נכתב בתשובה.
אז חדשות טובות.
"יו"ר יד לבנים הפרדס חנה אמרה לי שהכל שטויות, שכבר 15 שנה הם אומרים שיעשו את זה וכלום לא קורה. אני מקווה שהיא טועה וביום הזיכרון הבא נוכל להשתתף. לא יתכן שאנחנו נוכר כמשפחה שכולה, אבל יבגני לא יוזכר בטקס יום הזיכרון".
כל המשפחה מעורבת במאבק הזה?
מאיה: "עד עכשיו אמרתי לעצמי שאין לי כוח להילחם על זה, אז בסדר, אני אבכה בבית ואזכור אותו בלב. אבל ברור שההנצחה שלו חשובה גם לי, בשביל הבנות שלנו ובשבילו".
סימה: "הבן שלי היה חפץ חיים, ודווקא זה מה שמחק אותו מהזיכרון. אני באתי מחינוך סובייטי, אין לי כוח להילחם בביורוקרטיה. ירקתי על זה ואמרתי לעצמי שהבן שלי נמצא אצלי בזיכרון ושהם ילכו לעזאזל. אבל הבת שלי גדלה בישראל עם מנטליות לוחמנית. היא לא מסכימה לקבל את זה".
תגובות: "נעשה עוול לנכי צה"ל"
מארגון יד לבנים נמסר בתגובה: "הארגון יזם וקידם את ההחלטה החשובה לפיה נכי צהל שנפטרו עקב נכותם יוכרו גם לטובת הנצחה בבתי יד לבנים. הארגון הוביל את ההחלטה שהתקבלה במועצה הציבורית להנצחת החייל לפני כשנתיים וחצי, לאור החלטה זאת מונצחים בהיכל הזיכרון הנכים שנפטרו עקב נכותם. מאז אותה ההחלטה נערך הארגון יחד עם משרד הביטחון לעדכן בארגון יד לבנים כ-2,000 נכים שנפטרו עקב נכותם.
"הארגון קיבל תקציב ייעודי ממשרד הביטחון לטובת ההערכות להנצחתם ובימים אלו אושר תקציב ייעודי על ידי אגף משפחות הנצחה להוסיף לוח הנצחה נוסף שבו יונצחו הנכים שנפטרו עקב נכותם.
"ארגון יד לבנים עושה ככל יכולתו כדי להשלים את מלאכת ההנצחה ומקווה כי ביום הזיכרון הקרוב יונצחו כל הנכים בבתי יד לבנים בלוחות שיועדו להנצחת הנכים. אנו גאים על כך שהארגון הוביל שינוי זה ומשנה הבאה הנכים ייזכו לכבוד לו הם זכאים על פי דין ועל פי הצו המוסרי שמנחה את ארגון יד לבנים משחר היווסדו - הנחלה והנצחת מורשת הבנים והבנות שנפלו.
"חשוב לציין שארגון יד לבנים מטפל במשפחות הנכים והן מעורבות בפעילות המתקיימת בארגון מידי יום. הליך ההסדרה קודם הודות לפעילות הארגון ואנו נמשיך לפעול למענם".
תגובת משרד הביטחון: "אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון מנציח את כלל חללי מערכות ישראל ובהם כ-2,000 נכי צה"ל, שהוכרו לאחר מותם כמי שנפטרו לאחר שחרורם מהשירות ועקב השירות.
"כל חללי מערכות ישראל, לרבות נכי צה"ל שהוכרו לאחר מותם, מונצחים בהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל, שהוקם ביוזמת משרד הביטחון ונחנך בשנת 2017. שמו של יבגני גרובשטיין ז"ל חקוק בהיכל הזיכרון וביום אזכרתו מודלק נר זיכרון לצד שמו ורב-צבאי מקריא קדיש לזכרו. יבגני מונצח גם באתר הזיכרון הממלכתי 'יזכור' של משרד הביטחון, לצד תמונתו.
המועצה הציבורית להנצחת החייל, גוף המורכב מנציגי המשפחות השכולות, המליצה בתום דיון לכלל הארגונים היציגים, בהם ארגון יד לבנים, להנציח את נכי צה"ל שנפטרו והוכרו לאחר מותם בכל סניפי יד לבנים, בהתאם למקום מגוריהם. משרד הביטחון פועל במשותף יחד עם ארגון יד לבנים ליישום ההמלצה".
ארגון נכי צה"ל מסר בתגובה: "לאורך כל שנות המדינה, מדור תש"ח ועד לימינו, מהווים נכי צה"ל מודל ומופת להקרבה ולמסירות הגוף והנפש. לשיטת הארגון בהקרבת גופם ונפשם לטובת ביטחון המדינה, נכי צה"ל קשרו את גורלם באמצעות קשר הבלתי ניתן להתרה עם מדינת ישראל בכלל וצבא ההגנה לישראל בפרט. בנסיבות אלה, הארגון מבכה על העוול שנעשה לנכי צה"ל שנפטרו עקב נכותם כתוצאה מאי הסדרת אופן הנצחתם בצורה זהה להנצחת חללי מערכות ישראל.
"הארגון סבור כי החלטת אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון להנציח את נכי צה"ל שנפטרו עקב נכותם, חרף העובדה כי מדובר בהחלטה שהתקבלה באיחור של עשרות שנים, היא החלטה נכונה ומבורכת, וימשיך לעקוב אחר השלמת מלאכת ההנצחה של ארגון יד לבנים, עד אשר העוול האמור שנגרם לנכי צה"ל שנפטרו עקב נכותם יתוקן במלואו".