עדן פנקר בת העשרים איבדה שתי חברות טובות בשנה וחצי. שתיהן היו לוחמות במשמר הגבול, שתיהן נהרגו בשער שכם בירושלים. רב-שוטר הדר כהן נהרגה בפברואר 2016 כשמנעה בגופה פיגוע משולב והצילה את חיי חברתה. רס"ר הדס מלכא נפלה ביום שישי האחרון.
סמל שני (סמ"ש) פנקר, לוחמת ביחידת סמ"ג 5 של מג"ב, היא תושבת באר שבע. יש לה עשרה אחים ששירתו כולם ביחידות קרביות במג"ב ובצבא – אבל לאחר שאיבדה את חברותיה, היא כבר לא בטוחה שתמשיך בעצמה בקריירה של לוחמת.
השבוע החלו בכנסת ובעיריית ירושלים לקדם יוזמה לשינוי שמה של הרחבה הסמוכה לשער שכם ל"כיכר הגיבורות", לזכרן של מלכא וכהן. בין ההערכה לגבורתן של הנופלות, האבל על מותן וההתלבטות על המשך השירות, ביקשנו השבוע מעדן פנקר לספר את מחשבותיה.
1. עוד לא התאוששתי, והגיעה עוד מכה
"הדס והדר ז"ל היו חברות שלי. עוד לא התאוששתי מהמוות של הדר, ופתאום גם הדס נרצחה. זו מכה. המוות הגיע כל כך קרוב אליי, זה בלתי נתפס. אני לא יודעת מה יהיה איתי, מה יהיה מפה והלאה. לא בטוח שאחתום קבע כלוחמת, אני עוד מתלבטת. יש לי חשש שאני הבאה בתור. אתה אף פעם לא יודע מאיפה תגיע הדקירה".
2. למדתי עיצוב אופנה, הלכתי למג"ב
"בתיכון למדתי במגמת עיצוב אופנה, הכי רחוק ממג"ב או קרבי. החלום שלי היה להיות מעצבת אופנה. אבל כל האחים שלי היו קרביים, והבית שלנו היה בית של מדים, של רובים. זה השפיע עליי. לקראת הגיוס היה לי ברור לי שאני רוצה להיות קרבית, לא להיות פקידה במשרד.
כשהגעתי ללשכת הגיוס, למיונים, כתבתי במנילה שאני רוצה להיות מ"כית, לוחמת מג"ב או מדריכת חי"ר. כשהזמינו אותי לראיון ושאלו אותי למה אני רוצה להיות לוחמת מג"ב, לא הייתי צריכה להגיד הרבה. הם ראו את התשוקה שלי.
מגיל קטן הייתי בכושר. יש לי סיבולת והייתי משחקת כדורגל עם האחים שלי, רצה ריצות ארוכות. אני זוכרת שכולם קיבלו מענה קולי מלשכת הגיוס שהודיע להם איפה הם יהיו משובצים בצבא, חוץ ממני. את האמת, נלחצתי. חשבתי שאולי מישהו התחרט ולא רוצה שאהיה במג"ב. אבל התקשרתי וקיבלתי הודעה שהתקבלתי. ישר התקשרתי לכל המשפחה ולחברות. הייתי הכי מאושרת בעולם.
זה לא נמשך הרבה זמן. כשהגיע הגיוס, הטירונות במעלה מכמש, גיליתי עולם אחר ממה שדמיינתי. פתאום יש פקודות, משמעת שלא הייתי רגילה אליה. אבל בשבועיים הראשונים, כשכל אחת מהבנות הייתה יכולה לחתום ויתור, אצלי זה לא היה על הפרק.
למדנו לתפעל נשק, אימוני מגע קרב, תורת לחימה, שבוע קליעה, איך להיערך לתרחישים בשטח כולל תקיפת מחבלים. היו בנות שלא שרדו את ארבעת החודשים האלה ונשרו, מתוך 126 נשארו 77. המפקדות היו קשוחות מאוד. אבל אני הייתי נחושה ללכת עד הסוף עם החלום שלי להיות לוחמת".
3. הדר הייתה קטנה ומצחיקה, אבל עם עוצמות
"את הדר הכרתי במהלך הטירונות. בחורה עם הרבה אור. היא שירתה במחלקה אחרת, אבל תמיד נפגשנו כל הבנות. היתה לה נשמה ענקית, תמיד עזרה גם כשהיה לה קשה, אף פעם לא ויתרה ולא רצתה שיוותרו לה. לא כל יום רואים בחורה קטנה עם עוצמות כאלה. היה בה משהו ממוקד מטרה, פייטרי.
אני זוכרת שאחרי טקס ההשבעה היינו יחד בשמירת מאהל, בלילה. משמרת של חצי שעה, שעה. התחלנו לרכל קצת על המפקדים ועל הטירונות. הזמן היה עף עם הדר. היא הייתה מצחיקה, חקיינית מעולה.
כשהודיעו לנו שאנחנו יוצאים להפעלה ראשונה בירושלים, כל הבנות היו בהתלהבות. התקשרנו להורים, שלחנו הודעות בווטסאפ המשפחתי שאנחנו יוצאות לדבר האמיתי. אימא שלי, שתמיד תומכת ומעודדת, ביקשה שאשמור על עצמי. עשינו הכנות עם המפקדות. ביקשו שנהיה ערניות, מפוקסות.
מי שלא אבטח בירושלים לא מבין מה זה בכלל. בכל רגע מחבל יכול לדקור אותך או לירות בך. היינו מתוחות כמו קפיץ. לקחנו אפודים, רובים. אני זוכרת שבבוקר השמיים היו אפורים והייתה לי תחושה שיקרה משהו לא טוב. סיפרתי על זה לחברות בפלוגה.
הדר יצאה להפעלה בשער שכם ואני בשער האריות, לא רחוק מהכותל. במהלך המשמרת שמענו בקשר על פיגוע בשער שכם ורצנו אל המקום. מישהו צעק: 'זה הבנות שלנו, הבנות שלנו'.
לא חשבתי על כלום. הייתי מעורפלת וישבתי בצד, בהלם. מישהו הביא לי מים להרגיע אותי. אחרי כמה שניות אמרתי לעצמי: עדן, את חייבת לעשות משהו. אז קמתי, ניגשתי לשער והתחלתי יחד עם שאר הלוחמות לפנות אנשים מהרחבה. אחרי כמה דקות נודע לי שהדר נורתה על ידי מחבל ונפצעה קשה מאוד. אבל אף אחד לא אמר לנו מה קורה איתה.
אספנו אותנו בחזרה לבסיס ועדיין לא אמרו לנו כלום, אבל הייתה לי תחושה שהיא נפטרה. כינסו אותנו בחדר האוכל ואחרי כמה שעות של מתח הודיעו לנו שהיא מתה".
4. השגרה זה הדבר הכי מפחיד
"צרחנו. צעקנו. בכינו. הייתה היסטריה. חלק מהבנות היו מכונסות בעצמן. ראינו את המפקדת בוכה. ההורים שלחו לנו המון הודעות לטלפון, אבל נדמה לי שאף אחד לא ענה. בסוף התקשרתי לאימא שלי שהייתה מאוד מודאגת וחשבה שקרה לי משהו. אמרתי שאני לא רוצה להיות פה. הרי זה כל כך מפחיד כשזה קורה לך בשטח. יכולתי להיות במקומה, והמחשבה הזו מצמררת.
האחים התקשרו להרגיע אבל לא היה לי חשק לדבר עם אף אחד. היינו בתוך אבל, איבדתי חברה. הגיעו קצינים ומפקדים לבסיס לדבר איתנו, ביקשו שנהיה חזקות בשביל הדר. הביאו גם קב"ניות למי שרצה. באותו לילה נכנסנו למיטות, אבל אף אחת מהלוחמות לא נרדמה. כולנו חשבנו על הדר. היה מוזר לראות את כולן יוצאות החוצה באמצע הלילה, מדברות ביניהן, עם המפקדת. לקח לנו זמן להתאושש, אם בכלל אפשר לקרוא לזה התאוששות.
חזרנו איכשהו לשגרה. המשכנו עוד כמה שבועות עד שסיימנו את הטירונות ואני הוכשרתי כלוחמת ושובצתי בפלוגה בסמ"ג 5 שממוקמת בצומת יד מרדכי. חלק גדול מהשירות שלי היה בתגבורים בירושלים, משמרות של שמונה שעות ולפעמים 12 שעות.
זה אולי נשמע מוזר, אבל השגרה זה הדבר הכי מסוכן והכי מפחיד, כי אתה לא יודע למה לצפות. אי אפשר להיכנס לראש של מחבל. אתה תמיד חושב שזה לא יקרה לך, שלא יתפסו אותך בהפתעה, אבל אף אחד לא מוכן לדקירה או לירי של מחבל. ואלפים עוברים בשער שכם כל יום".
5. הדס הפכה אותי לאחותה הקטנה
"את הדס הכרתי ביחידה, ואני חייבת להודות שבהתחלה היו בינינו יחסים לא טובים. היא הייתה בקבע, אני בסדיר, לא שידרנו על אותו גל. לא הייתי מוכנה שמישהי תלמד אותי. לקח לי לא מעט זמן להכיר את האישיות שלה, להבין שבעצם היא רצתה בטובתי מההתחלה ושהעצות שהיא נתנה לי רק עזרו בהמשך.
עם הזמן היחסים בינינו הפשירו, ואז הפכו לקרובים, ואז הפכנו לחברות הכי טובות בעולם. היא תמיד דאגה לי כאילו הייתי הבת שלה, תמיד נתנה לי הרגשה שאני הכי טובה, שאני לא אשבר לעולם, שכל דבר שארצה הוא בר השגה. שהכל תלוי בי. היינו יוצאות למשמרות ביחד והיו לנו בדיחות שסיפרנו בינינו ואף אחד לא הבין למה אנחנו צוחקות. הדס תמיד הייתה אומרת לי: 'את אחותי הקטנה, את הלב שלי'.
היינו יוצאות לבלות ביחד כשזה התאפשר, בעיקר באשדוד. לפעמים קבענו לבלות וזה התבטל בגלל פעילות של היחידה. היא אהבה לעשות ספורט, למדה בקורס של מדריכי חדר כושר. אחרי הצבא היא חלמה לנסוע לטיול בארצות הברית ומקסיקו".
6. היא שלחה סלפי, ואז קראו לנו החוצה
"המפקדים הזהירו אותנו בתדריכים לפני כל משימה בירושלים להיות סופר ערניים וזהירים, אבל בשטח אף אחד באמת לא מקשיב לדברים האלה. לא כי אתה לא רוצה, אלא כי אתה מרגיש כל כך בטוח שלא יפגעו בך. ככה זה, השטח שונה לגמרי מחדר התדריכים. ברור שהרצח של הדר השפיע עלינו, אבל כבר אמרתי - השגרה היא הדבר הכי מסוכן בעולם. שנייה של חוסר ערנות ואתה חוטף דקירה או כדור.
בשישי בבוקר הייתה לי שוב הרגשה שיקרה משהו. הגעתי לבסיס וכל הבנות תכננו לעשות ארוחת שבת ממאכלים שבישלו לנו האימהות. התקלחנו, חלק מהלוחמות התקשרו להורים ולחברים לפני כניסת שבת. הדס הייתה במשמרת בשער שכם וחיכיתי לה שתגיע. שבע דקות לפני כניסת שבת היא צלצלה אבל הייתי בשיחה ולא הספקתי לחזור אליה. אמרתי שאסיים אתקשר אליה. כמה דקות לפני עוד דיברנו, היא שלחה לי סלפי שלה מהמשמרת.
רגע לפני שנכנסנו לחדר האוכל לערוך קידוש ביקשו שנצא החוצה. לא הבנתי מה קרה. אחד הלוחמים עמד בחוץ עם ספר תהילים והתפלל, והוא אמר לי: 'בואי תתפללי גם את'. שאלתי מה קרה, למה אני צריכה להתפלל. הוא אמר שהיה פיגוע דקירה בשער שכם ושהדס נפצעה.
הייתי מטושטשת. התחלתי לבכות, לצרוח בטירוף, הרגשתי שאני עומדת להתעלף. אחת הלוחמות ניגשה אליי, ניסתה להרגיע: 'עדן, חכי, הדס לא מתה'. אבל בלב הרגשתי שזהו, היא מתה, היא לא פה. שסתם מושכים אותנו.
בגלל שאני שומרת שבת לא עניתי לטלפונים של המשפחה וחברים שרצו לדעת מה קורה איתי. חברים של הדס השאירו לי הודעות כדי לברר מה שלומה ואם היא בסדר, אבל לא יכולתי לענות להם. הייתי משותקת. הרגשתי שלקחו חלק מהגוף שלי, שהשמיים נפלו עליי. אתם יודעים מה זה לאבד שתי חברות בפחות משנה וחצי? זה נורא. בלתי נתפס. כאילו שהמוות רודף אותי לכל מקום".
7. רוצה להיות חזקה, אבל הפחד שם
"קשה לי מאוד לחזור שוב לשגרה. גם הדר ועכשיו הדס, ומה יהיה איתי מכאן? המון מחשבות רצות לי בראש. שאולי זה סימן רע עבורי, שאני הבאה בתור. פחד על החיים שלי.
אני יודעת שאנחנו עושות עבודת קודש. אנחנו כאן לעולם לא נשכח את הדר והדס. אבל אני באופן אישי עוד לא החלטתי אם לחתום קבע ולהמשיך להיות לוחמת. מצד אחד אני רוצה להמשיך את דרכן של הדר והדס, להיות חזקה, אבל אני מתלבטת. עדיין יש את החיים שלי. את הפחד".