על הבישולים היא אמונה בעצמה: אוחזת בבנה הפעוט ביד אחת, בידה השנייה מחזיקה תרווד לטיגון שניצלים, ובין לבין מתקתקת סיר אורז, אופה עוגות ולחמים וקוצצת ירקות לסלטים. בטרם יתפזרו לחדריהם, מתקבצים כל הילדים סביבה, שולחים אצבעות חמדניות אל התבשילים. "יש כאלה שיש להם ילד אחד ולא מסתדרים, אני יכולה גם עם 12 ילדים להסתדר בלי שום בעיות", היא אומרת, "כולם אצלי יודעים מה לעשות. יש חלוקה מסודרת של המטלות והכל נעשה בהרמוניה. זה כיף לא נורמלי לגדל אותם".
בוכריס היא אולי מקור בלתי נדלה לרגשי נחיתות עבור כל אם טרייה, אבל הסיפור שלה הופך מורכב הרבה יותר כשמתברר שבמקביל לגידול משפחתה הענפה, היא גם משמשת כמפקדת חבל מרחב נגב של מג"ב – הגזרה הגדולה ביותר בישראל, המשתרעת מצומת הנגב, ועד גבול ישראל-מצרים. עם טנדר טויוטה, חגור ושני רובים יוצאת פקד בוכריס (35) מדי בוקר מביתה לשטח המדברי המתעתע, חורשת עשרות דונם של ואדיות ומכתשים, מפקדת על קבוצת חיילי מג"ב ועוד כ-80 מתנדבים. קוראים לזה חיית אדרנלין. "זה תפקיד של 24/7, מסביב לשעון, אין פה הנחות", היא מסבירה, "הגזרה הזו היא עצומה בגודלה, ויכולה להיות שקטה ומשעממת – ואז פתאום להתעורר לחיים בבת אחת, עם חדירת מחבלים, כנופיות שמתמחות בגניבות חקלאיות או סוחרי סמים שמסתננים מסיני לישראל. זו גזרה מעניינת, שמשלבת בתוכה את הפן הביטחוני והפלילי גם יחד. עובדים בשבתות, חגים, בלילות".
איך כל זה משתלב עם גידול שמונה ילדים? מבחינתה של בוכריס, באופן הכי טבעי שאפשר. "העובדה שאני אמא לשמונה היא מבחינתי יתרון, לא חסרון", היא מצהירה, "נכון שזה לא קל לתמרן בין שני העולמות, אבל אני מצליחה לעשות את זה, וגם להיות עם הילדים. חשוב לי מאוד לבלות איתם. כשאני רואה אותם, נדלק לי אור בנשמה, שמחה גדולה בלב. אני יכולה להכין ארוחת ערב, ואז מקפיצים אותי לבצע מרדפים או לבצע חסימות כדי ללכוד מחבלים. זו השגרה".
"תמיד חותרת למגע עם מחבלים"
בוכריס נשואה מזה 14 שנים לאמיתי, מהנדס בניין במקצועו, ושניהם עובדים במשרה מלאה פלוס. פלוגת המג"ב הפרטית של שלהם כוללת את חרות הבכורה (12.5), מעיין (10.5), אורי (9.5), התאומות הדס ויעל (7.5), יוחאי (5.5), יונתן (3) ודניאל הקטן, בן השנה והשלושה חודשים, וגם את כלב הגולדן שלג, בן השלוש. "זה כיף לחיות בקומונה, במשפחה גדולה", היא אומרת, "רעש זה תמיד כיף, כי ככה יודעים שיש חיים בבית".
היא נולדה וגדלה בישוב בית אל, ולדבריה מאז ומתמיד בעטה במוסכמות והתקשתה לתפקד במסגרות תובעניות. "הייתי ילדה מופרעת והיה לי קשה מאוד להישאר זמן רב בכיתה", היא מודה. בוכריס לא סיימה את לימודי האולפנה ובמקום זאת העדיפה דווקא עבודה ברפת של היישוב מגדל עוז שבגוש עציון. "ההורים שלי, רוסיים במקור, לקחו את זה קשה", היא משחזרת, "עבורם הלימודים זה קודש הקודשים. אבל דווקא את העבודה ברפת מאוד אהבתי, הרבה יותר מהלימודים".
בהשראת אביה, ששירת כרופא ביחידה מובחרת בצנחנים, החליטה להתגייס ליחידה קרבית. "רציתי להמשיך את המורשת הפייטרית של אבא, היה לי ברור שאני לא רוצה להיות פקידה במשרד", היא מספרת, "ביקשתי בלשכת גיוס להיות הכי קרבית שאפשר, והציעו לי להתגייס למג"ב. בהתחלה נרתעתי קצת, כי הייתה לי סטיגמה שמדובר בלוחמים שמרביצים לאזרחים בהפגנות ובאופן כללי מתנהלים באופן אלים מאוד. בסופו של דבר החלטתי ללכת על זה ואני ממש לא מצטערת. רק מי שנמצא במג"ב מבין שזו משפחה אחת גדולה, חמה ומחבקת".
בוכריס הייתה מהלוחמות הראשונות במשמר הגבול. "אמרו לי שיש לי סיכויים קלושים להיות מ"כ או מ"מ, אבל דווקא בגלל זה השקעתי יותר מכולם". את הטירונות סיימה כמצטיינת פלוגתית, התעקשה לצאת לגיבושים ולקורסים, ולבסוף מונתה למ"מ בגזרת עוטף ירושלים, באחת התקופות הקשות ביותר בעיר – ימי האינתיפאדה השנייה: אוטובוסים מתפוצצים, מכוניות תופת מתעופפות, מחבלים מתאבדים.
מ"מ בוכריס, מאוחר יותר, מ"פ צעירה, נשלחה יחד עם הלוחמים שלה לבצע בלילות מעצרים של מחבלים ומבוקשים מסוכנים. "זו הייתה תקופה מטורפת מבחינה מבצעית, אקשן מהסרטים", היא נזכרת, "היינו יוצאים לפשיטות בלילות על בתי מחבלים מבוקשים, ביחד עם יחידות מסתערבים, מבצעים סיכול פיגועים, מעצרים של חשודים. עבדנו מסביב לשעון. לא יום ולא לילה, ואני מתה על הדברים האלה. אני אוהבת ליזום, לצאת למבצעים. אני מאלה שלא פוחדים מכלום, תמיד חותרת למגע עם מחבלים או עבריינים. הייתי עוד יותר קיצונית כשהייתי רווקה, הפחד והסכנה לא הזיזו לי בכלל. היום, כשאני נשואה עם שמונה ילדים, זה קצת אחרת. יש חששות, כי יש אחריות. אז אני יותר זהירה, אבל אני גם יודעת שיש לי מטרה ואני חייבת לבצע אותה".
באותה תקופה, בהיותה קצינה צעירה ומבטיחה עם מסלול קידום הפרוש בפניה ועתיד מקצועי מזהיר, הכירה את אמיתי, בעלה לעתיד. "הוא היה חלק מהחבר'ה שלנו", היא מספרת, "היינו מטיילים הרבה בארץ, כולנו, ולא חשבתי שיש סיכוי שיקרה בינינו משהו, אבל הוא חיזר אחריי בצורה מדהימה, שיגע אותי, למרות שהוא בטח יגיד לך שזה היה הפוך. בסוף, כשהוא הציע לי נישואים הסכמתי מיד, וחודש אחרי החתונה גיליתי שאני בהיריון".
עד החודש החמישי של הריונה המשיכה פקד בוכריס בתפקידה המבצעי, כולל כל המעצרים והפשיטות בשטח. "כולם חשבו שאני משוגעת, אבל רציתי להוכיח שאני מסוגלת ושהיריון זה לא מחלה", היא מודיעה, "הציעו לי לעבור לעבודה משרדית כדי לא לסכן את ההיריון, אבל לא הסכמתי. אני פייטרית מלידה, מורעלת בגנטיקה, אז סחבתי כמה שיכולתי, עד שהרופא של מג"ב, אמר לי להפסיק כי זה כבר מסוכן".
לגדל ילדים יותר חשוב מדרגות וקידומים
לידתה של בתה הבכורה, חרות, שינתה את חייה של בוכריס מהקצה אל הקצה. היא העלתה את המשפחה לראש סדר העדיפויות, וב-2001 החליטה יחד עם בעלה לעבור לנגב כדי לממש את חזונו של בן גוריון ולקחת חלק בהקמתו של יישוב חדש. היישוב הקהילתי-דתי מרחב עם, הממוקם בתוך נוף בראשיתי בין ירוחם לשדה בוקר, זכה לשמו לא רק בגלל המרחבים המדבריים סביבו, אלא גם כמחווה לשר רחבעם זאבי, שנקבר ביום שנוסד.
"ההתחלה היתה מאוד קשה", משחזרת בוכריס, "לא היה פה כלום. גרנו עשר שנים בקרוואנים, בלי תשתיות, בתנאים לא קלים. היה גנרטור אחד, חדר שירותים אחד, וכל השאר גבעות, טרשים ואבנים. אבל זה לא הרתיע אותנו. ראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן סייע לנו, עד שקיבלנו הכרה כיישוב קבע".
באופן אירוני, דווקא כשהגיעה לדרום קיבלה בוכריס הצעה להשתדרג בתפקידה בעוטף ירושלים. היא סירבה בנימוס. "היו המון מכרזים והצעות לתפקידים בכירים במג"ב גם במרכז וגם בירושלים, אבל סירבתי להתמודד כי לא רציתי לעזוב את הנגב ולפגוע במשפחה שלי", היא אומרת, "לא רציתי לבנות קריירה על חשבון הילדים שלי ושהם ישלמו את המחיר ויגדלו בלי אימא. זאת לא הייתה החלטה קלה: אם הייתי נשארת במרכז או בירושלים הייתי מתקדמת מהר מאוד. יש קצינים שהגיעו אחריי והתקדמו לפני. ובכל זאת, אני לא מקנאה. לגדל את הילדים זה חשוב יותר מדרגות ומקידומים. אני תורמת לקהילה ולמדינה ומגדלת משפחה למופת, זה מחיר שאני משלמת באהבה".
בסופו של דבר, האקשן הגיע עד אליה: הגבול עם מצרים התחמם, והתקבלה החלטה לתגבר את כוחות מג"ב לאורכו. התוצאה: בוכריס קיבלה את ההצעה להפוך למפקדת חבל רמת נגב. "הגדר החדשה בגבול מאוד שיפרה את המצב", היא אומרת, "אבל עדיין המבריחים מאוד יצירתיים ומצליחים לעקוף אותה בדרכים מאוד יצירתיות, דרך ערוצי ואדיות. אני והלוחמים בכוננות תמיד, והיתרון שלנו זה שאנחנו מכירים כל סנטימטר באזור".
דייט עם הבעל? מצרך נדיר
כיום בוכריס היא שוב פקד במשרה מלאה, כשבמקביל גם בעלה עובד בלי הפסקה – מה שדורש משניהם לערוך תיאומים בלתי פוסקים. "אני משתדלת מאוד שהילדים לא יפגעו בגלל הקריירות שלי ושל בעלי", היא אומרת, "בדרך כלל מצליחה לתמרן ולזגזג בין כל העולמות, אבל אין ספק שזו משימה קשה, שעולה לי בדמים. לפעמים, כשאנחנו לא בבית, הילדה הגדולה משגיחה על האחים שלה, תופסת פיקוד עליהם עד שאני חוזרת".
על אף הקושי, בוכריס המשיכה ללדת, ובמקביל – לצאת לפעילות מבצעית עד לשלבים מתקדמים של כל הריון. "כל עוד היה לי כוח, העובר לא בעט בבטן והרגשתי טוב, יצאתי למרדפים, גם עם בטן של חודש חמישי או שישי", היא אומרת בחיוך, "אני נולדתי להיות פייטרית. אין אצלי לא יכולה, וגם אין לא רוצה. זה לא קיים בלקסיקון שלי, אני אוהבת לאתגר את עצמי, לקחת על עצמי משימות ולבצע אותן. חשוב לי מאוד לשמש דוגמא לפקודים שלי. ובכלל, החקלאי שגונבים לו עיזים, או ציוד מהשטח – לא מעניין אותו שלפקד בוכריס יש שמונה ילדים. הוא צריך שירותי משטרה וביטחון אישי, ואת זה אנחנו משתדלים לספק לו ולכלל היישובים בשטחי מועצת רמת נגב".
כחלק מתפקידה, מבקרת בוכריס על בסיס קבוע ביישובי הפזורה הבדואית, במסגרת חקירות, מעצרים או השלטת סדר בזמן התפרעויות. "כאישה, הם נותנים לי יותר כבוד, חוששים להתעמת. זה גם עניין של גישה, רגישות. יש לי קשר טוב עם ההנהגה בישובי הפזורה. הבעיה היא שהתנועה האיסלאמית חדרה לחלקם, וניצלה את הוואקום המנהיגותי כדי להטמיע בהם אלמנטים לאומניים, וזה גורם לפעמים לנפיצות מסויימת".
בזמנה החופשי היא קוראת ספרים. בספרייה שלה תמצאו את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז לצד ספרי גמרא ומשנה. היא שומרת שבת, ובישול הוא התרפיה שלה. כשלבעלה יש זמן פנוי הם אוהבים לצפות יחד בסרטים בקולנוע או לצאת לאכול במסעדות. "זה נדיר, כי זו משימה לא קלה. צריכים להיערך לזה כמו מבצע צבאי לכל דבר, לדאוג למטפלת שתשגיח על הילדים. לבעלי לפעמים קשה עם זה, הוא נלחץ מזה שיש הרבה ילדים ותינוקות בבית, אבל ייאמר לזכותו שהוא תומך, מפרגן, מעודד ואוהב, וזה הכי חשוב".
למרות כל הקשיים והמורכבויות, המאמצים וההקרבות, בוכריס מכריזה שהיא לא מתכוונת לעצור בילד מספר שמונה. אם לא תהיה תפנית דרמטית בשנים הקרובות, היא בהחלט מתכננת ללדת עוד צאצאים. "בשבילי, הורות זה כמו להיות מאוהבת", היא מסבירה, "זה דבר מטורף, שקשה להסביר במילים. אני אוהבת להיות אימא. כל פעם אחרי שנולד ילד, אני רוצה עוד אחד. זה עושה לי חשק אדיר, כל הגידול שלהם. אני מאמינה שיהיו לי עוד ילדים. שמונה זו רק ההתחלה".