עבור רוב האנשים, מדובר היה בידיעה חדשותית מעציבה ותו לא. מקסימום, מדובר בסימן מדאיג נוסף לכך שלסוגיית גיוס החרדים יש השלכות מסוכנות, כאלו שיש לטפל בהן. אלא שעבור עשרות חיילים חרדים, אלו שבחרו להתגייס לצה"ל מרצונם, זה היה רגע נדיר בו העולם שבחוץ מגלה איך נראים חייהם. הצצה כואבת ליומיום בודד וקשה, מלא בהתעללויות אכזריות מאין כמותן, מצמררות באלימות שלהן, אשר רובן כלל לא מגיעות לידיעת הרשויות.
על פי נתוני צה"ל, מתחילת השנה הותקפו למעלה מ-80 חיילים חרדים על ידי חברים אחרים בקהילה הדתית. רק שלושה מהם הגישו תלונה למשטרה. למה? אולי בגלל רבנים כמו ישראל מאיר הירש, מראשי נטורי קרתא בירושלים, שאמר בראיון לרדיו "קול ברמה" כי תקיפת החייל במאה שערים היא "מבורכת". במגזר החרדי יודעים לספר שמספר התקיפות גבוה יותר, וכבר חצו את קו המאה, אלא שמרבית החיילים לעולם יסרבו להתלונן במשטרה "כדי לא להיחשף וגם לא לפגוע במשפחות שלהם", כפי שהסביר לנו יהודה משי זהב, מייסד ויו"ר זק"א. הם יישארו שם, בתוך מציאות בה הוריהם יושבים עליהם שבעה, חבריהם לשעבר מתעללים בהם ברחוב, עוברי אורח משפילים ומתעללים בהם רק בגלל שבחרו לעלות על מדים.
אחרי לחץ כבד הסכימו שלושה מהם לדבר ולספר על החוויות הקשות, כמו גם על הסיבות שהביאו אתם להתגייס - למרות כל הקושי. מדובר בצעד נועז מבחינתם, ולמרות שהתראיינו בעילום שם, הוא לווה בחששות עד הרגע האחרון. אלו המונולוגים שלהם.
"נשארתי ערום ובוכה ברחוב" | מ', בן 23, מירושלים, משרת בחיל האוויר
"אני בן לאבא שהוא אברך בכולל ולאמא שהיא עקרת בית. בית מאוד מוקפד – בין אם מבחינת הכשרות או הצניעות וברור שגם בזמני התפילות. כיוון שהמשפחה חיה מקצבאות ומתרומות, גדלתי בעוני גדול. בשר אכלנו רק בימי שישי. מגיל קטן לא הבנתי למה זה ככה, אבל קיבלתי את זה, כי לא הכרתי משהו אחר.
"אני מגדיר את עצמי עד היום כאדם דתי חרדי, אבל מעולם לא באמת הצטיינתי בלימודי תורה. בסך הכל למדתי בשש ישיבות ומכולן זרקו אותי. הטעות הראשונה שלי הייתה כשבגיל 11 הלכתי ברחוב ליד נערה חילונית ולא עברתי לצד השני. אמרו לי שאין על זה מחילה וחטפתי עונש מאוד קשה. כשהגיע הצו הראשון, היה לי ברור שאני לא מתגייס, אבל כשהלכתי ללשכת גיוס להוציא פטור – ראיתי חיילים בפעם הראשונה וזה עניין אותי. העניין הוא, שבשלב הזה עדיין לא הייתי בשל להתגייס, ומצד שני גם לא ממש הייתי בנוי ללימודי תורה, אף פעם לא הייתי טוב בלימודים. הפתרון היה ללכת לישיבה של 'נושרים', שכשמה כן היא - ישיבה לחרדים שלא טובים בלימודים, אבל גם לעולם לא יילכו לצבא.
"בינתיים התחתנתי ונולד לי ילד, ואז התחלתי להרגיש את המצוקה הכלכלית הנוראית, בדיוק כמו שהרגשתי אז, כשהיינו ילדים. לא הייתי מוכן שתהיה לי משפחה ענייה כמו זו שאני גדלתי בה, ידעתי בדיוק מה זה אומר. הבנתי שכדי לעבוד בצורה חוקית, צריך ללכת לצבא. התחלתי לחשוב מה לעשות, ובסוף החלטתי להתגייס לחיל האוויר. למזלי, אישתי קיבלה את ההחלטה שלי ותמכה בי, אבל ההורים שלי וכל האחים ניתקו איתי את הקשר באופן מיידי.
"בכל פעם כשחזרתי הביתה לירושלים עמדתי עם כולם בתור לשירותים, כדי להחליף בגדים ולא לחזור על מדים, אבל זה לא ממש עזר לי. כולם בשכונה יודעים מי אני, ולמרות שיש אצלנו עוד חיילים חרדים, זה עדיין מאוד לא מקובל. בכל פעם שחזרתי מחופשה היו מקללים אותי ויורקים עלי, והיו גם מקרים שגירשו אותי מבית הכנסת בשבת וצעקו עלי, אבל התעלמתי מהכול. הייתי בטוח בדרכי ובזה שאני מספיק חזק באמונה הדתית שלי.
"יום אחד, כשחזרתי מאחת החופשות, בשעת צהריים, התאספה סביבה חבורה גדולה והתחילה לקלל אותי. גם הפעם התעלמתי, אבל הם התקרבו אליי, ואז הבנתי שהפעם זה שונה. עד אותו יום הם לא באו לעברי בגלל שאני טמא מבחינתם. הם תפסו אותי והפשיטו אותי באמצע הרחוב, מול כולם, באמצע היום. אמרו שבגלל שאני חרד"ק (חרדי קל דעת. כינוי גנאי שפורסם בפשקווילים ונגזר מהמילה חיידק – ש"ל), אסור לי להתחפש לחרדי. מישהו הביא צבע חום, כמו של עפר, והם שפכו עלי את זה. היה שם ילד קטן בן עשר, שאני מכיר כי הוא שכן של ההורים שלי, ולידו עמד בן של אברך, שקילל אותי ונתן לי אגרוף לבטן. כולם שם היו נגדי ואף אחד לא עזר לי.
"הם הלכו והשאירו אותי ככה, ערום ברחוב, השפלה מאוד גדולה. אני מודה שפשוט עמדתי ובכיתי, לא יכולתי לזוז. בסוף עבר שם חייל חרדי אחר, שהיה בחופש. הוא לקח אותי משם ונתן לי בגדים חדשים ללבוש.
"לקח לי הרבה זמן להתגבר על מה שקרה ולא שיתפתי אף אחד חוץ מאת אשתי. אני גאה בהחלטה שלי לשרת את המדינה ואין בדבר הזה שום סתירה דתית. אני עומד להשתחרר בעוד כמה חודשים ואז אני הולך ללמוד משפטים, בעזרת עמותה שמסייעת לחרדים כמוני. חבל לי מאוד שאנשים מייצגים את אלוהים שלא בדרכו".
אמו של החייל הסכימה להגיב בקצרה: "שמעתי על מה שקרה, וזה היה לשם שמיים. זה הבן שלי, ולמרות הכל אני אוהבת אותו, אבל לבית הוא יחזור רק אחרי שיעשה מה שצריך לעשות".
"אמרתי להם 'רחמים בשם השם', אבל כלום לא עזר" | נ', בן 21 מירושלים, משרת ביחידת חי"ר
"אני בן לחוזרים בתשובה. בגיל שלוש עברתי עם ההורים שלי לשכונת מאה שערים, ביחד עם שבעה אחיי ואחיותיי. כל הילדות שלי לא ידעתי מה זה טלוויזיה וגם לא מה זה מחשב. החיים בבית היו סביב הדת ובקושי נתנו לנו לשחק בחוץ, גם לא סתם משחקים של ילדים. הכל רק דת ודת ודת. מכל האחים אני תמיד הייתי המרדן, אבל מצד שני – תמיד הייתי גם מאוד חזק בתורה, ובגיל צעיר סיימתי שישה סדרי משנה.
"בגיל 17 התחלתי להתרחק מהדת. עד כדי כך, שבימי חמישי הייתי מחליף בגדים ונוסע לבלות במועדונים בירושלים ואחר כך גם בתל אביב, הכל בסתר. מצד אחד הייתי מבלה בלילות, ומצד שני – זרקתי אבנים על מכוניות שנסעו בשבת ויצאתי להפגנות במוצאי שבת, כי זה מה שהיה נהוג. לדעתי, עד היום גרמתי נזק של מיליוני שקלים לעיריית ירושלים בגלל מאות פחי זבל ששרפתי. עודדו אותנו לזה בישיבה, אמרו לנו שאנחנו 'נלחמים על הדת'.
"בגיל 17 הלכתי כמו כולם לקבל פטור מגיוס, אבל האמת שזה רק עורר בי סקרנות. אמרו לנו שהצבא שוטף את המוח לחרדים כדי שיהיו חילונים, שהמפקדים מתעללים באנשים כמונו, אבל אני ראיתי שיש חיילים עם כיפה שחורה והסקרנות שלי הלכה וגדלה, עד שלבסוף הגעתי להחלטה הפוכה - שאני רוצה להתגייס. ההורים שלי החרימו אותי מיד, ישבו עלי שבעה כולל כל המנהגים. אמא שלי הלכה לרבנים כדי שינסו להוציא ממני את 'הדיבוק', אבל כשהיא ראתה שזה לא עוזר – הקשר פשוט התנתק.
"לפני פחות מחודש נסעתי למאה שערים כדי לבקר חבר. הייתי בלבוש אזרחי, בלי מדים, אבל מכירים אותי שם ולמרות שהמשפחה שלי הסתירה את הסיפור – כולם כבר ידעו שאני חייל. כשנכנסתי לשכונה הספקתי לצעוד אולי מטר, עד שמישהו קרא בשם שלי וצעק לי חרד"ק. התעלמתי והמשכתי לצעוד, אבל הצעקות רק גדלו, ויותר אנשים הצטרפו אליהן וגם התקרבו אליי. הבנתי שעשיתי טעות והסתובבתי כדי לצאת מהשכונה – אבל אז זרקו עליי בקבוק זכוכית, שפגע בגב שלי ונשבר.
"התחלתי לרוץ, אבל נער צעיר, אולי בן 14, קפץ עליי במפתיע והצליח להפיל אותי לרצפה. הגיעו עוד חמישה-שישה אנשים והתחילו לזרוק עליי אבנים. התחננתי שיפסיקו, אמרתי להם: 'רחמים בשם השם', אבל כלום לא עזר. אחת האבנים פגעה לי בראש והרגשתי את הדם יורד, ואז פגעה בי עוד אבן בחזה. אחד הילדים רץ, גנב לי את הכיפה מהראש וברח. הוא עשה את זה כי פורסם פעם פשקוויל שקבע שמי שגונב כיפה לחייל מקבל על זה כסף. היו שם עוד מלא אנשים שלא התערבו, פשוט עמדו ברחוב והסתכלו. אף אחד לא נקף אצבע. בסוף עשיתי את עצמי מתעלף. הם חשבו שאני מת וברחו. ניצלתי את המצב וברחתי גם אני מחוץ לשכונה.
"חוץ מחברים שלי, שנמצאים במצב כמו שלי, לא סיפרתי מה קרה לאף אחד. בצבא אמרתי שנפלתי, ושהכל בסדר. מבחינת הגוף, הכל באמת היה בסדר ולא ממש הרגשתי את הכאב. הפצעים היו קטנים יחסית. אבל הכאב האמיתי היה בנפש. ההשפלה העצומה והידיעה שיכלו לקחת לי את החיים, זה הקטע הנורא. חזרתי לצבא ולשירות, כי אחרת הם היו מנצחים. אני יודע שלמרות הכל תהיה לי משפחה, ואת הילדים שלי אני אחנך לתורה ולאהבת האדם".
"הייתי בטוח שרוצים לשרוף אותי כמו באש הגיהינום" | מ', בן 21 מבית שמש, משרת ביחידת מגלן
"אני גר בשכונה חרדית בבית שמש, חרדי הכי 'שחור' שיש. משפחה עם שמונה אחים ואחיות, דובר יידיש שוטפת. אבא שלי הוא רב מאוד מוכר וגם עליי אמרו שהייתי עילוי בגמרא ובלימודי קודש. כשהייתי צעיר שלחו אותי ללמוד באחת הישיבות הכי טובות ונחשבות, אבל משהו היה חסר לי: מצד אחד, הייתי ממש טוב בלימודים ואמרו עליי שאהיה גדול בתורה, אבל מצד שני –הרגשתי סגור בעולם שלי. בהתחלה לא ידעתי מה חסר לי. אבל אז, בגיל 17, ראיתי חייל חילוני ברחוב, עם הרובה על הגב, ופתאום אמרתי לעצמי: 'למה לא אני?'.
"לא ידעתי מה זה צבא, אבל גם בתורה עם ישראל יצא למלחמות, וגם אני רציתי. כשבאתי לאבא שלי להגיד לו שאני מתכוון ללכת לצבא, הוא אמר 'על גופתי', והסביר לי את ההשלכות. הוא גם אמר שמי שהולך לצבא הוא טמא ויגמור בגיהינום. למרות הכל, החלטתי להתגייס. זה קרה כבר לפני שלוש שנים, עוד לפני הבלאגן שהתחיל בשנה האחרונה, עם חוק גיוס החרדים.
"כשהלכתי לצבא, כל המשפחה מחקה אותי בבת אחת. הם גם ישבו עלי שבעה. לא ידעתי מה לעשות בהתחלה, לא היה לי לאן לחזור. בימים הראשונים ישנתי בבית ערבי נטוש בתל אביב, עד שיהודה (משי זהב – ש"ל) לקח אותי לבית שלו. בסוף הצלחתי להתגייס ולהגיע ליחידה קרבית מובחרת.
"לפני כמה חודשים, כשהתחילו לדבר על גיוס חרדים, הלכתי לבית שמש כדי לבקר את האדם היחיד מהמשפחה שנשאר איתי בקשר. בתחנה המרכזית בירושלים החלפתי את המדים לבגדים רגילים, ואת הנשק פרקתי והכנסתי לתיק. כשהגעתי, לקח קצת זמן עד שתפסתי שמישהו עקב אחרי. הלכתי ברחוב כשכמה מהם הגיעו, ובהתחלה רק קיללו אותי וירקו עלי. לאט לאט הם התקרבו ואז קבלתי מכה פה ועוד אחת שם, עד שמישהו זרק עלי אבן ואז נפלתי.
"הם גררו אותי לרחוב צדדי, קשרו אותי לעמוד והרביצו לי. היו שם עשרות, וכולם בעטו, קיללו וזרקו עלי כל מיני דברים. אחר כך שמעתי אותם אומרים ביידיש 'להביא את החומר' ולא הבנתי למה הכוונה. הייתי בטוח שרוצים לשרוף אותי כמו באש הגיהינום. הם שפכו עלי אקונומיקה ואמרו לי שזה כדי 'לחטא' אותי. הם גם זרקו עפר לאורך השביל שהם גררו אותי עליו, כי אני 'מטמא' להם את הרחוב, ואז הלכו והשאירו אותי קשור.
"נשארתי שם כמה שעות, לא יודע מה לעשות עם עצמי. גם פחדתי לצעוק, כי חשבתי שיהרגו אותי. פשוט שכבתי שם. כנראה שמה שקרה הגיע לאבא שלי, כי פתאום הוא הגיע. הוא לא דיבר איתי מילה, שחרר אותי והלך, וזה מה שבאמת שבר אותי. פשוט התחלתי לבכות כמו תינוק והלכתי משם. יותר לא חזרתי לבית שמש.
"האמת היא שדווקא בגלל כל מה שקרה התחזקתי בהחלטה שלי. הבנתי סופית שאני לא רוצה להיות כזה, והיום אני מתכוון לסיים את השרות שלי ואז ללכת ללמוד באוניברסיטה. אין לזה שום התנגשות עם הדת. בסוף יש רק דבר אחד שמטריד אותי, וזה שאף אחד במשפחה שלי לא מוכן לדבר איתי לעולם, אבל אני לא מתכוון לתת לאף אחד לשבור אותי".