"כשהייתי עוברת את הגבול בטול כרם כדי לפגוש את סבתא שלי בישראל, דרשו ממני לקלל את החיילים ולירוק עליהם. לימדו אותי לשנוא את מדינת ישראל, לשנוא יהודים". ככה, במילים ישירות וכנות, מספרת מישל את סיפורה. אנחנו יושבים במלון באילת, אליו פונו ניצולי הטבח מקיבוץ נירים. שנינו מאותו קיבוץ, שרדנו את אותה התופת, אבל הסיפור שלנו כל כך שונה.
היא נולדה לפני 22 שנה בבית חולים קפלן בעיר רחובות לאמא יהודייה מזרח-אירופאית ואב פלסטיני מטול כרם, ומיד אחרי לידתה נלקחה לטול כרם. "גדלתי באורח חיים מוסלמי אדוק מלא שנאה לאויב הציוני", היא מעידה.
שנות ילדותה, כמעט מיותר לציין, היו מורכבות ביותר. עד גיל חמש חיה בטול כרם אבל ההורים לא הסתדרו ואמה ניסתה לחזור איתה לסבתה. "היינו אצל סבתא כמה חודשים אבל אז אבא שלי הגיע וחטף אותי חזרה לשטחים. במשך כמעט שנה הייתי נעדרת עד שסבתא שלי פנתה לארגון 'יד לאחים' כדי לחלץ אותי משם".
הם הצליחו?
"כן. לילה אחד הגיעו שישה גברים צעירים לובשי מדים וחמושים, הם לקחו אותי לג׳יפ ועברנו את הגבול לישראל. הגענו לכביש 4, שם חיכה ג׳יפ נוסף עם סבתא ואמא שלי וכמה אנשי ביטחון. אני זוכרת שאמא שלי לא יכלה להסתכל עליי, כנראה הייתה מעורערת, וסבתא רעדה בלי הפסקה חיבקה אותי חזק".
ואז?
"המשכנו בנסיעה עד שהגענו למקום שאני לא מכירה, משפחה דתית שהכניסה אותנו לבית שלה וגרנו שם תקופה. שינו לי את השם למיכל ולמדתי תורה ועל ישראל. אבל לילה אחד ברחנו גם משם. אמא שלי לא תפקדה כמו שצריך והעברתי את רוב הילדות שלי ברחוב. כשהייתי בבית היא הייתה מכה אותי ומתעללת בי. היה קשה מאוד. בדיעבד אני מבינה למה היא הייתה כזאת, אחרי כל מה שעברה בעצמה".
עד מתי זה נמשך?
"בגיל 11 עברתי למשפחתון בכפר הירוק. היה שם צוות מדהים של אנשים שטיפל בי ודאג לי ולימד אותי להשתלב בחברה שלנו. בגיל 18 התגייסתי לצבא כמו כולם ושרתתי במספר תפקידים. לצערי לא הצלחתי לסיים את השירות בגלל דיכאון, אבל התעקשתי להמשיך לתרום במסגרת שירות לאומי".
קיבלו אותי בחיבוק גדול
בזכות הסיוע שקיבלה, ולא פחות מכך, בזכות הכוחות הפנימיים שבה – הצליחה מישל להשתקם. במהלך השירות הצבאי הכירה את בן זוגה, עמית שער מקיבוץ נירים, בן לאחת המשפחות הגדולות והמוכרות בקיבוץ, שמיד קיבל אותה כמו שהיא. "הכרנו בתקופה שהייתה מאתגרת עבורנו, אבל תמכנו אחד בשנייה ויחד צמחנו למה שאנחנו היום", היא מחייכת, "אחרי שהשתחררנו עברתי לגור יחד עם עמית בקיבוץ, שם הכרתי את המשפחה המדהימה שלו שהייתה תמיד יותר מדי טובה אליי, מכילה כל כך. ההורים של עמית, לילך ויזהר, והאחים שלו פתחו לי את הדלת וקיבלו אותי בחיבוק גדול. הם היו לצדי לאורך כל משבר או ניצחון כדי לתמוך ולעודד".
עם ההורים שלך את בקשר?"
לא. עם אף אחד מהם לא".
מישל, נעימה וחייכנית, הפכה לחלק מקהילת נירים. היא מספרת שעברה אבחון ובמשך שלוש שנים התמודדה עם דיכאון ותסמינים של פוסט טראומה. "בעצם רק לפני כמה חודשים חזרתי לחיים", היא אומרת בכאב, "התחלתי לעבוד בכלבו של הקיבוץ, להכיר לעומק את האנשים המדהימים בקיבוץ, יצרתי קשר אישי כמעט עם כולם והצלחתי לחזור לעבוד במשרה מלאה ולתקשר עם אנשים".
כל כך הרבה סיפורים סופרו מאז אותה שבת בגיהינום, סיפורי גבורה ואובדן, אבל קשה להתעלם מזה של מישל, הילדה שחונכה על האסלאם הקיצוני ושנאת יהודים ומצאה עצמה בביתה שבקיבוץ מול מחבלים של חמאס.
בשישי סיימה משמרת בכלבו של הקיבוץ והלכה לנוח לקראת חג הקיבוץ. "בפעם הראשונה מזה שלוש שנים החלטתי שאני מסוגלת להשתתף בפעילות המדהימה הזו של הקיבוץ שחוגג יום הולדת 77", היא מספרת, "היה כל כך כיף. הרבה משפחות הגיעו לבקר מבחוץ, היה המון אוכל, מתקנים. המשפחה של הבן זוג שלי הגיעו לבקר עם הילדים וכל כך נהנו לשחק איתם. בערך סביב 22:00 נפרדתי מכולם, הלכתי לישון, ועמית ישב עם חברים כמעט עד הבוקר".
עמית בקושי הספיק להירדם, כשלפתע בשש וחצי בבוקר אזעקת צבע אדום הפתיעה את תושבי הקיבוץ. "עמית העיר אותי ורצתי לסגור את חלון הממ"ד ואת כל החלונות אורות והדלתות בבית. הדלקנו חדשות וראינו שיש רק ירי רקטות", מתארת מישל את רגעי החרדה, "אבל שמענו גם רעש של ירי רובה על אוטומט שוב ושוב ושוב. הבנו שמשהו מוזר אבל לא הייתה שום התראה".
על פי המודיעין לפחות 40 מחבלים חדרו לקיבוץ נירים, שממוקם בין הקיבוצים עין השלושה וניר עוז. "הם נכנסו מאזור המגורים של הצעירים", מסבירה מישל, "נכנסו לבתים, ניסו לפגוע באנשים וכשלא הצליחו להיכנס לממ"דים פשוט שרפו את הבית. כל בית שהמחבלים נכנסו אליו, מי שהיו שם כתבו בקבוצות הוואטסאפ שהם נשרפים ושצריך להציל אותם אבל אף אחד לא הגיע. לא היה צבא וכיתת הכוננות הייתה מצומצמת ונאבקה בכל כוחה. הם נכנסו לבית של עדי, אחות של עמית, שברו וניפצו הכל. בעלה שמוליק שמר עליה ועל התינוק בן החודשיים, החזיק חזק את ידית דלת הממ"ד בזמן שהיא סתמה לתינוק ולכלב את הפה. בסוף הוא הצליח להבריח את המחבלים ובמזל גדול הם עוד איתנו".
פתאום ראיתי שיירה ענקית של אנשים במדים
המחבלים, שפעלו שעות בלי הפרעה, הגיעו גם לבית של מישל ועמית. "הם ניסו לפתוח לנו את הדלת אבל היא הייתה נעולה ובנויה לצד הלא נכון, פתיחה הפוכה, מה שמנע מהם להיכנס אלינו. שמענו צעקות בערבית מהחלון ודפיקות על הממ"ד, ואז את הירי על כל הבתים והחלונות".
מדי פעם היו הפוגות בירי של המחבלים, ואז שוב נשמעו צרורות ירי ופיצוצים. "באיזשהו שלב, אחרי שקט ארוך במיוחד, הדלקנו את המזגן כי נחנקנו בממ"ד והמחבלים שמעו את זה. הם צעקו 'מזגן' בעברית וירו על החלון של הממ"ד שלנו. במזל יצאנו מזה ללא פגע. המחבלים נכנסו גם לבית של סבתא של עמית ושברו הכל אבל המטפלת שלה החזיקה את דלת הממ"ד, לא ויתרה לרגע, לא משנה כמה הם נאבקו, וככה היא הצילה את שתיהן. אחרי המחבלים הגיעו מאות בוזזים מעזה, שמעתי קולות של ילדים ונשים צוחקים וצועקים 'חג שמח'. זה היה נורא".
איך אתם יצאתם מהממ"ד?
"אחרי עוד הרבה זמן של שקט, הסתכלנו דרך חלון השירותים ופתאום ראינו שיירה ענקית של אנשים במדים. כל כך פחדתי שצעקתי על עמית שהם מחבלים. ניסיתי לגרור אותו חזרה לממ"ד אבל הוא שמע את הקול של עמית לוי (קצין משטרה תושב נירים שחבר לכיתת הכוננות – ש"ל) שקרא לו לצאת".
נרגעת?
"הייתי כל כך חרדה שלא האמנתי להם, אבל הם תפסו אותי חזק והבטיחו שהכל יהיה בסדר ושהם יעשו הכל כדי שאנחנו והכלבים נהיה מוגנים. הספקנו לקחת מעט אוכל לכלבים ובליווי יחידה שלמה של חיילים התחלנו ללכת לכיוון המועדון של הקיבוץ, שם ריכזו את שאר האנשים. היו שם כל כך הרבה משפחות, ילדים, כלבים, חתולים ואפילו כמה תוכים. היה כאוס מוחלט".
תושבי נירים רוכזו במבנים ממוגנים עד החילוץ למחרת בערב, אז פונו תחת אבטחה למלון באילת, שם מישל נמצאת גם עכשיו יחד עם עמית. "בבוקר קמנו להפגזות ברצועה. יצאנו החוצה והבנו שהיו היתקלויות נוספות ושכרגע מטהרים בתים כדי שנוכל להתפנות. בצהריים פיזרו אותנו לדירות לאסוף מה שאפשר בכמה שניות ולצאת. עמית רץ לנקות את הרכבים מהזכוכית המנופצת כדי שנוכל לנסוע, כולם כבר עלו לאוטובוסים ואחרי כמה דקות עלינו לאוטו. יצאנו לפני האוטובוסים וראיתי את ניר עוז עולה באש".
"כשהגענו לצומת מעון קלטתי את הכל – מכוניות שרופות, דם וגופות, המון גופות בכל מקום. אני זוכרת את הפנים שלהם, מה לבשו, באיזו תנוחה מתו. פנינו שמאלה לכיוון אופקים וכל הדרך הייתה מלא מכוניות הרוסות וגופות. החלטנו לעלות לכביש 6 לכיוון צפון הארץ, נתקענו שם חמש שעות בפקק, אבל בסוף הצלחנו להגיע למשפחה של בן הזוג שלי שיצאו לפנינו מהקיבוץ. הם היו שם בשבילנו ואירחו אותנו בצורה הטובה ביותר שאפשר".
למה לא נשארתם שם?
"אחרי שהתחילה מתיחות בצפון הבנו שאנחנו צריכים להתאחד עם הקיבוץ שלנו, שפונה לאילת. חברנו אליהם ואנחנו מנסים להתגבר יחד. זה הבית שלנו. זה הבית שלי".