תכירו את פלוגת אה הא. פלוגת אה הא היא היחידה הסודית של צה"ל, במובן הזה שאף אחד לא שמע עליה. פלוגת אה הא היא נשק יום הדין של ישראל, במובן הזה שאם אי פעם נשתמש בה זה כנראה באמת יהיה יום הדין של ישראל. ואני העיתונאי הישראלי הראשון שפגש את הבחורים והבחורות האמיצים והאמיצות של פלוגת אה הא, במובן הזה שאני הראשון שביקש.
בוקר חורפי. בסיס סודי של צה"ל (חיל חינוך) אי שם בדרום הארץ (שדה בוקר). פלוגת אה הא עומדת בח' ובודקת כוננות. במזרח התיכון האכזרי שלנו צריך להיות מוכן לכל תרחיש. הבחורים והבחורות האמיצים והאמיצות של פלוגת אה הא מרימים פתקים עם המילה "כוננות". המפקד קורא את הפתקים. אפשר לחתוך סכין עם המתח באוויר. "חיים", אומר המפקד, "הכוננות שלך לא תקנית. כוננות זה עם כ', לא עם ח'. חיים, תן לי עשרים".
אבל חיים לא מבין. או שמא – עושה את זה עצמו לא מבין?
לא, אני חושב שחיים באמת לא מבין. חיים מברוקלין. העברית שלו לא משהו. "חיים!", צועק המפקד, "גיב מי טוונטי!". חיים יורד לעשרים שכיבות שמיכה. בפלוגת אה הא אין תירוצים ואין הנחות.
"זה לא הם", אומרת לי קארין מדובר צה"ל. "אה?". "זה לא אה הא. זה פלוגת מרווה. אה הא זה שם". "מה, הילדים שם? האלה שיושבים במעגל ומלקקים ארטיק אבטיח?" "אה הא".
אז אני מסתפח לפלוגת אה הא וקופץ לשק"ם לקנות ארטיק אבטיח. רוני דניאל נכנס עם חטיבת הנח"ל לעזה? משחק ילדים. אור הלר הסתפח לצוות מרכבה בדיר אל-באלח? מסעדה טבעונית בנורבגיה, שמתמחה בצנוניות. איתי אנגל גילב את אבו בכר אל-בגדאדי בדמשק? תחליב רחצה "כיף" עם לוונדר, שמזין את העור ומעניק לו מראה קטיפתי. אני, עודד כרמלי, ליקקתי ארטיק אבטיח עם פלוגת גדנ"ע של נוער חו"ל – וחזרתי לספר את הסיפור. "למה קוראים לכם אה הא?", אני שואל את החניך המצטיין עקיבא. "אה הא זה קיצור של האמריקן היברו אקדמי", הוא מסביר לי באנגלית אגב עמידה מתוחה, "פנימייה יהודית-חילונית בצפון קרוליינה. כולנו לומדים יחד באה הא". "ואתה שוקל לעשות עלייה ולהתגייס לצה"ל אחרי הגדנ"ע?" "לא אדוני", הוא אומר – למה הוא קורא לי אדוני? – "זה רק טיול, אדוני. אנחנו לומדים שלושה חודשים בסמינר אלכסנדר מוס בהוד השרון, ועל הדרך מטיילים קצת בארץ ועושים את הגדנ"ע".
"עקיבא", קוראת לו קארין מדו"צ, "יו דונט ניד טו סטנד אין הקשב פור כרמלי. כרמלי איז אה ג'ורנליסט". "אה! סורי!", הוא מתנצל, "איים ניו טו דיס". חה! קיבלתי הקשב! ואני בכלל לובש חולצת הוואי כחולה! עם מחשוף נדיב לשיער החזה! רוני דניאל קיבל הקשב בעזה? לא נראה לי. מצד שני, מסתכלים עליך קצת מוזר כשאתה הולך עם חולצת הוואי עם ווי של סרט בורקס באמצע בסיס צבאי. אז אני קופץ לאפסנאות לעלות על מדי ב'.
כשאני חוזר מדוגם, המפקדת טוהר מעבירה לגדנ"עים של אה הא שיעור על ערכי צה"ל. כן, קוראים לה טוהר – והיא מעבירה שיעור על ערכי צה"ל. "איי די אף איז וואן אוף דה מוסט מוראל ארמיז אין דה וורלד", טוהר קובעת – ומנמקת: "ביקוז ווי הב ווליוז". נו, אני משתכנע, אבל המפקדת מתעקשת להעביר תרגומים לאנגלית של רוח צה"ל ומבקשת מהגדנ"עים לקרוא אותם בקול, אחד-אחד. ואחר כך כל אחד מתבקש לבחור ערך אחד ולדבר עליו.
נערה בשם מרתה, שנראית כמו פראן דרשר הצעירה (כולן נראות כמו פראן דרשר הצעירה, מלבד אחת חיוורת במיוחד שנראית בול כמו אנה פרנק. וכל הבחורים נראים כמו ברני סנדרס – לא הצעיר, בהווה): "לייק, מיי וליו איז טוהר הנשק, לייק וון ווי דונט פוט אאור וופונז און אוטומטיק ביקוז ווי, לייק, ווליו דה בודיז אוף אאור אנמיז".
כל זה מרתק, בהחלט, אבל שמש חורפית בדיוק יוצאת וטופחת לי על הפדחת. והרוח לוטפת במתיקות. ופרפר קטן מתפרפר מעל. ואני חושב: לאן הפרפרים הקטנים הולכים כשיורד גשם? ובכלל, איך זה להיות פרפר בגשם? פשוט פרפר קטן בגשם, רק פרפר קטן... פאק, כרמלי, אתה מתעפץ! הם שמעו אותי נוחר? אני מקווה שהם לא שמעו אותי נוחר. "לוק", המפקדת מתעצבנת על הנרדמים, ואני חושד שגם עליי, "איים טלינג יו דיס טינגז פור יו, נוט פור מי. איי אולרדי נו דיס".
"נו מור אבטיח! יו קיל מי!"
אבל לפלוגת אה הא אין זמן לדיונים תיאורטיים על טוהר הנשק. לא כשהאויב בשער. וכשאני אומר "האויב" אני מתכוון לגדנ"עים הישראלים, שבדיוק יוצאים מאיזה שיעור וסוגרים על המעגל של אה הא. "וואי, בחייםםם לא היה לי כזה פיפיייייייייי!", צורחת גדנ"עית אחת לחברה שלה. "לא, את לא מבינהההההה! אני יכולה לפשתן את ים המלח!", צועקת האחרת. "היי, מאיפה אלה? הלו, מאיפה אתם? מה, אתם לא מבינים? אתם חרשים? יו דף? יו סטופיד?"
המפקדת מנסה להגן על חניכיה, אבל הישראלים פשוט מרימים כזאת מהומה שפלוגת אה הא מתפזרת לעוד הפסקה נוספת – הפסקה שמנוצלת תכף ומיד לקניית עוד ארטיק אבטיח בשק"ם. תמר המ"מית מספרת לי שביום הראשון של הגדנ"ע העבירו אותם מהאוהלים למבנים של הישראלים בגלל הגשם, אבל הישראלים, "שהם יותר מופרעים", עשו להם את המוות ודפקו להם את השש שעות. "הם יותר עדינים אלה, אז אנחנו משתדלים להפריד ביניהם".
אחרי הפסקת הארטיק השנייה (השק"מיסט אמר: "נור מור אבטיח! יו קיל מי! היר, הב אה קסטה"), פלוגת אה הא נערכת לתרגיל גיבוש ליד מסלול המכשולים. אני מצטרף לגדנ"עים ונותן הקשב לסמלת רוויטל. הסמלת אומרת שלא שומעים את ההקשב שלנו, אז אני צועק חזק יותר – למרות שלדעתי היא הכי שמעה אותנו בפעם הראשונה. כמו כן, אני די בטוח שהגדנ"עים צועקים "הקשב הסממת!".
"גיבוש זה מבחן ליחידות המיוחדות של צה"ל", מסבירה הסמלת. "גיבוש איז אה טסט טו גו טו דה ספיישל יוניטס", מתרגמת המפקדת. "אתם לא חייבים להצטרף ליחידות המיוחדות". "יו דונט ניד טו גו טו דה ספיישל יוניטס". "אם מישהו מתעייף, הוא מוזמן לשבת בצל". "איף אניבודי איז טיירד, יו קן ג'סט סיד אין דה שייד".
ואז מתחיל התרגיל. הסמלת אומרת "אפ" וכולנו רצים לצד השני. "אפ" שני – וכולנו רצים חזרה. בין לבין אנחנו רצים במקום. בשלב הזה הסמלת שולפת בקבוק קולה ולוגמת בהפגנתיות. "איף אני וואן וונטס טו קוויט, איי הב סאם קולד קולה פור יו". ואני חושב לעצמי: בקטנה, כרמלי. אתה צבר. מלח הארץ. אריק איינשטיין. אריק שרון. תראה לגלותיים האלה מאיפה משתין הבן גוריון.
אחר כך מגיעות הזחילות. הסמלת אומרת "אפ" ואנחנו זוחלים לצד השני. בצד השני אנחנו נשארים ב"מצב שתיים". הידיים שלי רועדות. אני מזיע כמו צלופח במדבר גובי. עוד פעם "אפ". זוחלים חזרה. הברכיים שלי נדפקות על כל אבן בנגב. בינתיים המפקדת מתחילה לאכול שוקולד. "דוז אניוואן הרי לייק צ'וקולט? יו קן סימפלי קוויט אנד איי ויל גיב יום סאם". "נו!" צועקים לה הגדנ"עים. ואני חושב: היי, אני אוהב שוקולד, בטח.
אבל אז קורה משהו איום ונורא. איך שאני עומד לפרוש, לנגב את הזיעה ולהתלכלך מקצת שוקולד – הסמלת מספרת לגדנ"עים שעשיתי טירונות קרבית (שריון, אבל מי סופר). באותו רגע אני הופך בעיניהם להיות צבר, קקטוס, דוכיפת, מלח, פלפל, אריק איינשטיין, אריק שרון, אריק בנאדו. הם מסתכלים עלי בהערצה אין קץ. אני רוצה להסתכל עליהם חזרה, אבל אני ב"מצב שתיים" ואין לי דם במוח. כל הדם שהיה לי במוח ירד לשטפי הדם שיש לי בברכיים.
ככה שהגדנ"עים של פלוגת אה הא מעודדים אותי להמשיך, ואילו אני מעודד אותם לפרוש כדי שאני לא אהיה האפס שפורש ראשון. "קום און, כרמלי, יו קן דו איט מן!", עקיבא צועק לי. "פאק אוף, עקיבא! ג'סט גו הום! וואי אר יו היר? דיס איז נוט יור קאנטרי! גו סמוק וויד אנד וואטצ' סאות' פארק!" "איטס אול אין יור הד, כרמלי! ריממבר: נו פיין נו גיין!" "דר איז נו גיין! דיס איז נוט ריל! דיס איז ג'סט אה שואו! גו הום אנד וואטצ' סאות' פארק, איטס אה בטר שואו!"
זה לא עוזר לי. הפראן דרשרים והברני סנדרסים האלה יותר מורעלים מצפע ארצישראלי. בתרגיל השלישי אני כבר רוצה למות. זה הולך ככה: מחזיקים שתי אבנים עם זרועות מתוחות. ב"אפ" פורשים את הזרועות לצדדים ב-90 מעלות. ב"אפ" שני מיישרים את האבנים מעל הראש. וכל אותו הזמן, הסמלת מנשנשת מולך במבה ומציעה ביסים לכולם. מי ממציא את התרגילים האלה, דאע"ש? כמאמר מנחם בגין: איני יכול עוד. די, אני בן 30. הווריד שלי במצח קשה כמו קיסם והזרועות שלי רכות כמו גומיות.
רק אחרי 40 דקות של מיתות משונות, ג'ואל, יהודי בסגנון קראסטי דה קלאון, נשבר ומושיט יד לבמבה. איך שאני רואה אותו עם הבמבה, אני מחכה שתי דקות (כדי שלא יגידו שפרשנו יחד. משום מה נורא חשוב לי פתאום מה יחשבו עלי 20 יהודים-אמריקאים מצפון קרוליינה) ופורש ללקק את פצעיי בצד (וגם לנשנש קצת במבה).
"המפגש עם הישראלים הרג לי את הציונות"
בארוחת הצהריים אני מספר לכולם שלא נשברתי ראשון. הם היו שם, אז לא צריך לספר להם, אבל אני מספר להם פעם נוספת ליתר ביטחון. בחדר האוכל אני גם פוגש את אריאל ויונתן, שני הגדנ"עים היחידים מאה הא שמתכוונים להתגייס לצה"ל. ולא במקרה. אריאל היא בת למשפחה ישראלית, מה שנקרא "יורדים". העברית שלה מצוינת, בין היתר כי אמא שלה מלמדת עברית באה הא. ואילו יונתן הוא ישראלי שנשלח ללמוד בפנימייה כדי ללמוד אנגלית – ככה שהוא נולד וגדל בישראל, ויחזור להתגייס ולאחר מכן לחיות את חייו בישראל, אבל לעת עתה הוא בטיול מאורגן של הפנימייה בארץ. אין מה לומר: נסתרות דרכי היהודים.
גדנ"עי אחר מאה הא, שמעולם לא ביקר בישראל, מספר לי שהטיול הזה היה ניסיון שלו להוכיח לעצמו שהוא יכול להתגייס לצה"ל – עד שהוא פגש את הנוער המקומי. "אני יודע שלא כל הישראלים כאלה, וגם פגשתי פה חברים חדשים – אבל המפגש עם הישראלים כאן בבסיס לגמרי הרג לי את הציונות. בחיים שלי לא נתקלתי בכזאת גסות רוח ואלימות, ואני בא מעיר קשה. בקיצור, נראה לי שאני חוזר לארה"ב".
"בשנים האחרונות הגדנ"ע של הישראלים מיועדים לנוער עם אחוזי גיוס נמוכים", מסבירה רס"ן גוזלן, מפקדת הבסיס. "לא תראה פה חבר'ה ממודיעין. אז כן, המפגש עם הנוער הישראלי יוצר שוק. הנוער מחו"ל הם חבר'ה יותר מפונקים, שחיים בסוג של בועה. יש להם הרבה יותר משמעת מאשר לישראלים. ואין להם את החוצפה הישראלית. אז כן, יש הבדלים ניכרים. אבל הרעיון של הגדנ"ע חו"ל הוא לא לעודד עלייה או גיוס. עצם המפגש עם המדינה והצבא הוא חיובי. אחר כך הילדים האלה הופכים לשגרירים שלנו בעולם. זה תורם למדינה לא פחות מאשר הגיוס לצה"ל".
לפי רס"ן גוזלן, 3,000 יהודים מכל העולם עוברים את הגדנ"ע מדי שנה – מתוכם 2,000 בשדה בוקר ועוד 1,000 בצלמון וג'וערה. כמו אה הא, היהודים האלה "מתגייסים" בקבוצות, כלומר נשלחים על ידי בתי הספר שלהם. את הכדורים שהם יורים במטווח מממנים בתי הספר עצמם, יחד עם האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון (מצחיק שיש אגף ביטחוני חברתי במשרד הביטחון. מה עושים שאר האגפים במשרד הביטחון?).
ואילו תכנית מרווה מיועדת לחיילים בודדים, בגילאי 18 עד 24, שבאים לבד לחודש שלם של גדנ"ע – וגם משלמים על זה מכיסם. את מרווה מסיימים 400 חניכים בשנה. חלקם אפילו לא יהודים. כן, עקרונית כל אדם בעולם שרוצה לירות בנשק ולשחק בחיילות יכול לקנות לעצמו טירונות במרווה. ציונות או תיירות?
רס"ן גוזלן משוכנעת שציונות. לטענתה, רוב היהודים במרווה מתגייסים אחר כך לצה"ל. "אני פוגשת אותם אחר כך במחווה אלון כעולים. זאת סגירת מעגל. יש לנו פה מישהי שעשתה מרווה, עלתה כחיילת בודדה, והיום היא מפקדת פה בבסיס".
אחרי הצהריים פלוגת אה הא יוצאת לתרגילי שדאות בחניון הרועה. הם מקבלים מספרי ברזל, אבל אין להם ה' הידיעה. התוצאה היא ספירה משונה של מפקדות: "ארבע מפקדת!", "חמש מפקדת!", "שש מפקדת!".
אחר כך מתחילים התרגילים. הליכת חתול, הליכת סכין, זחילה אינדיאנית. מהצד, הכול לי נראה כמו משחק אינטנסיבי במיוחד של דג מלוח. כמה ילדים אמריקאים שתוקעים שני ענפים בכיס החולצה וחושבים שאף אחד לא רואה אותם מאחורי השיח, למרות שהם צועקים "איים אה פיג! איים אה טייגר!". אבל זה מרגש, מרגש אוניברסלית, לראות חבורת נערים ונערות שבמקום להתחרות אחד בשני – חוזרים להציל את הנערה שנראית כמו אנה פרנק מ"הרימון" שזרקה המפקדת.
אני שואל את הסכ רויטל עד כמה המצב צריך להיות קשה בארץ כדי שיקראו להם למילואים. "זה לא יקרה". "אבל מה אם הסורים יהיו על הגדרות, המצרים בתעלות והירדנים על בננות במפרץ עקבה?" "עדיין לא נקרא להם למילואים". "אוקיי, ומה אם דאעש, אפוקליפסת זומבים ופורמט חדש של ארז טל"? "עדיין לא יקרה". "אוקיי, ומה אם אגיד לך", אני אומר לה בלחישה דרמטית, "שזה כבר קורה?" "אז אני אגיד לך שזה לא קורה". "אז נסכים שזה יכול לקרות?" "לא". "דיל".