לדוב מורל היתה פנטזיה קטנה: להיעצר על פרסום דברי הסתה. לא שהיה לו דחוף לשבת בכלא, אבל הוא ראה איך החברים סביבו, נערי גבעות כמוהו, נעצרים על דברים שכתבו ואמרו. ודווקא הוא, שפרסם מניפסטים מושקעים בפייסבוק שמסבירים למה זו מצווה להרוג ערבים, לא זכה בכבוד. "יש כאלה שהולכים להצית מסגדים, אני קצת פחדתי לעשות את זה", הוא מספר, "הרגשתי שאני יכול לתרום יותר בהסברה, בהפצת המסרים. אבל גם אני הייתי מוכן לשלם את המחיר על מה שאני מאמין בו".
ואז, לפני חודשיים, מורל סוף סוף הואשם בהסתה. כתב האישום התייחס ל"חתונת השנאה" המפורסמת שהתקיימה בשנה שעברה. מורל רקד בה עם תמונתו של התינוק עלי דוואבשה, קורבן ההצתה בדומא, ובחור נוסף דקר את התמונה בסכין בהתלהבות. רק דבר אחד מקלקל למורל את התגשמות החלום המפוקפק הזה: הוא כבר בכלל לא נער גבעות. עכשיו הוא ליברל אדוק שמאמין בשוויון זכויות מלא לערבים, ונלחם למען פמיניזם וחופש דת.
מהצד זה נשמע כמו מהפך קיצוני, אבל מורל (22) מתעקש שמבפנים הוא נשאר כשהיה: אדם חסר שקט, מתלבט, מחפש את האמת. מגיל צעיר הוא עובר מקומות, מחליף אג'נדות, מודד כובעים וכיפות. הוא כבר הספיק להיות גם חסיד ברסלב וגם מתנגד נחרץ לחסידות, גם דתי לאומי וגם נער גבעות, ועכשיו הוא מגדיר את עצמו כ"ליברטריאן-ליברל-פמיניסט". בכל תחנה שעבר הלך הוא עד הסוף, בלי לפחד מתגובות הסביבה, מהשוטרים, מהחברים או מעצמו.
"אני לא מתבייש בשום דבר שעשיתי, כי תמיד היתה מחשבה מאחורי המעשים שלי ותמיד הייתי פתוח לשמוע את הצד השני", הוא אומר עכשיו, "הרי מהמקום ההוא הגעתי לאיפה שאני היום. אם לא הייתי מחפש ומברר ומתנסה בכל כך הרבה תפיסות עולם, לא הייתי מבין מה שאני מבין היום. הייתי סתם עוד דתי רגיל".
אנחנו נפגשים בבית של ההורים שלו, בהתנחלות טלמון שבה גדל. את מורל הכרתי עד אז בעיקר מפייסבוק, שם הוא מפרסם פוסטים שנוטים לעורר מחלוקת. פה ושם הוא מנדב פירורים מסיפור חייו, ועכשיו סוף סוף הגעתי לשמוע את הגרסה המלאה. התכנון כמעט והשתבש כשרגע לפני הצילומים לכתבה מורל נעצר לכמה שעות. כשהשתחרר סיפר שהרים אבן קטנה מהאדמה במהלך ביקור בהר הבית, אך המשטרה מונעת מיהודים להוציא אבנים ממתחם ההר. מתברר שגם בגלגולו החדש מורל עדיין מסתבך עם רשויות החוק, אפילו כשהאבנים שהוא מרים כבר לא משמשות כנשק.
ולא רק עם השוטרים הוא מסתבך. רבים מחברי הפייסבוק שלו, שחלקם מכירים אותו מהגלגול הקודם, מזדעזעים לא פעם מהטקסטים הליברליים שהוא מפרסם. "מה, אתה שמאלני עכשיו?" הם מגיבים לו באכזבה, ומקיאים וירטואלית כשהוא מפרגן איזה פוסט סימפטי לתנועה הרפורמית. כשבמהלך הראיון שנינו מצטלמים יחד והתמונה עולה לעמוד שלו, המגיבים יושבים עליו שבעה סופית. האיש, הם משוכנעים, מכר את נשמתו לתקשורת השמאלנית. "עצוב מאוד", מסכם אחד מהם.
"זה קשה כשאתה עובר צד, כי אז אתה חוטף מכולם", אומר מורל, "צד אחד תוקף אותי כשאני מפרסם פרטים על מטריד מינית מהמחנה שלנו. הצד השני תוקף אותי כשאני מנסה להסביר למה לדעתי בנצי גופשטיין (מהבולטים שבאנשי הימין הקיצוני) הוא בן אדם עם כוונות טובות. אבל אותי לא מעניין ימין או שמאל, אני מנסה להבין מה אני באמת חושב ומרגיש".
"היו לי טיעונים שכליים מפורטים למה לפגוע בערבים"
מגיל צעיר נמשך מורל למאבקי ההתיישבות. כילד הוא בלע את כל ספרי המחתרות שהיו בבית, ועקב בחדשות אחרי הפינויים בגוש קטיף והעימותים בגבעות. ההורים, דתיים לאומיים שעלו לארץ מארצות הברית, לא התלהבו מהפוטנציאל האנרכיסטי של בנם הבכור, אבל לא היתה להם ברירה. כבר בפינוי הראשון של עמונה ב-2006 התעקש מורל בן ה-12 לנסוע לשם, וכשלא הרשו לו – לקח בעצמו את התיק וברח מהבית, לתפוס טרמפים לבד. "אבא שלי מצא אותי בכביש ואמר בסדר, ניסע לעמונה יחד", הוא נזכר, "הוא קיווה שיעצרו אותנו בדרך לשם, אבל הגענו".
הפינוי ההוא נהפך לטראומה קשה עבור מורל. הוא ואביו היו רחוקים מלב ההתפרעות, אבל עדיין חטפו מהשוטרים. "אני זוכר שהם דהרו לעברנו על סוסים והיכו אותנו, ואני זוכר שוט", הוא משחזר, "אחרי שקיבלתי מהם מכה ביד אבא שלי סוכך עליי ועל עוד חבר שלי שהיה שם, וחטף מכות בגב בשבילנו. ככה הוא הוציא אותנו מהאזור של הבלגן". עד היום הוא מפחד מסוסים: פניהם של השוטרים עצמם היו מכוסים בקסדה, והסוסים הם שנצרבו בזיכרונו.
אבל ההרפתקה המסוכנת לא הרגיעה את מורל, אלא רק גרמה לו להסלים. בגיל 15 הוא התעקש לעבור ללמוד ביצהר, שנחשבת לאלימה וקיצונית גם בעיני רבים בממסד המתנחלי. גם הפעם אבא ואמא סירבו, נלחמו בו ולבסוף נכנעו, אחרי שהציבו לו תנאי מפורש: שלא יפגע בערבים או בשוטרים.
תנאי קצת מוזר להציב בפני ילד שנוסע ללמוד.
"זה היה הסטריאוטיפ של יצהר, שזה מה שעושים שם, והרבה הורים מפחדים מזה. וזו באמת היתה הסיבה המרכזית שרציתי ללכת. אבל הסכמתי לתנאי, כי ידעתי שאם באמת אפגע בערבים בכל מקרה אסתיר זאת מהם"
אבל ההורים שלך הם עצמם מתנחלים. הספרים שעודדו אותך למרוד היו שלהם. לא פשוט יישמת את מה שלימדו אותך?
"כן, אבל כשזה משהו שהוא נגד החוק, כמו פגיעה בערבים, זה מפחיד הורים. אין מה לעשות. לכל הורה יש את הגבול שלו, את ה'יותר מדי' שלו".
מהר מאוד ה"יותר מדי" הזה הפך למציאות. בגיל 16 הגיע מורל עם כמה חברים לצומת תפוח, במטרה להיכנס לקבר יוסף, אבל המשטרה חסמה את הכביש ויצרה פקק ארוך. הנערים החליטו לרוץ דרך המחסום בזמן שמורל יסיח את דעתם של השוטרים, ופעולת ההסחה של מורל היתה לגשת למכוניות של הנהגים הפלסטינים ולרסס אותם בגז פלפל מבעד לחלון. האם המטרה היתה רק למשוך את תשומת לב השוטרים, או שהוא באמת רצה להכאיב לנהגים? "זה היה שניים במחיר אחד", הוא עונה, "כמו תמיד בפעולות תג מחיר".
מורל נעצר, מה שהוביל לפיצוץ ביחסים עם המשפחה, אבל הוא כבר היה בשוונג. "הדבר היחיד שלמדתי מהמעצר היה להשתדל לא להיתפס בפעם הבאה", הוא מודה. כעבור כמה חודשים עבר לגור עם קבוצת חברים במאחז רמת מגרון. בלי חשמל, בלי מים, רק מחסה מאולתר שעשוי מהריסות של גג ישן. שנה שלמה הם חיו שם לבדם, קבוצת ילדים על גבעה. "חצי יום מתבזבז על להכין אוכל, ובשאר הזמן מפטפטים, לומדים, לפעמים עובדים", הוא מתאר את סדר היום, "מדי פעם יש בלאגן עם הערבים, מגיעה המשטרה, מתחיל מרדף, יש צו הרחקה לשבועיים ואז חוזרים ומתחילים שוב. משחקי חתול ועכבר".
נשמע קצת כאילו מאחורי כל האידאולוגיה יש קבוצת טינאייג'רים שמחפשים ריגוש. חיים לבד בטבע, נלחמים באויב, מתחבאים משוטרים, אקשן.
"אני מניח שזה שילוב של השניים. תראי, תמיד יש את החשש שאנחנו לא באמת כנים עם עצמנו ועם המניעים שלנו, לכל אחד יש את זה. כל הפעילות הזאת כן נותנת משהו ברמה האישית, מעניקה משמעות לחיים. אבל אני השתדלתי תמיד להיות כן עם עצמי, ובאמת האמנתי שזה הדבר הנכון לעשות לפי התורה. היו לי ממש טיעונים שכליים מפורטים".
"הרגשנו שההצתה בדומא היא אחת-אפס לנו"
מורל מקפיד להדגיש את הצד האינטלקטואלי של נוער הגבעות: הלימוד, האידאלים, ההתפלפלות התורנית. זאת בניגוד למה שהוא מכנה בזלזול "ימני פייסבוק", שכותבים על העמוד של בנצי גופשטיין "ארץ ישראל שלנו לפי התורה" אבל מעשנים בשבת.
"לבנצי יש הרבה תומכים, אבל הם יתמכו גם בליברמן", הוא אומר, "זו לא השקפה מסודרת, אין פה שום מחשבה או עומק, הם סתם רוצים לגרש ערבים. הם לא יגורו על גבעה בלי חשמל ובלי מים כדי ליישב את הארץ. אם הם היו מציתים מסגדים הם היו נתפסים תוך שניה, כי צריך שכל בשביל זה. תראי את המציתים הערסים של בית הספר הדו-לשוני. הם נעצרו כי הם היו מפגרים. המשטרה עשתה עליהם תרגילים שכל ילד בגבעות כבר מכיר".
אבל אף מחשבה שכלתנית לא עזרה למורל בשנה שעברה, כשעבר פרידה קשה מבת זוגו שאיתה תכנן להתחתן. כל האנרגיה שתיזזה אותו מהרפתקה להרפתקה התרוקנה בבת אחת, והוא צנח לדיכאון. הוא עזב את ישיבת דוד המלך שבה למד באותו זמן, כי לא הצליח להתרכז. הוא הפסיק לעלות להר הבית, כפי שעשה עד אז, כי לא רצה לפגוש את אלוהים. הוא שכב במיטה שבבית הוריו, שבור וחסר כוח, וסגר את הדלת על העולם שבחוץ.
וככה נפתחה דלת לעולם חדש: האינטרנט, העולם שאפשר לנהל בלי לצאת מהמיטה. מורל פתח חשבון פייסבוק אישי ועמוד בשם "רוצים מדינה יהודית", והחל להפיץ את המסרים שלו לציבור הרחב. כעבור זמן קצר מפתיחת העמוד נעצר חברו הטוב, עמירם בן אוליאל, בחשד להצתת בית משפחת דוואבשה בדומא. מורל הזדרז לכתוב בעמוד שלו: "אמנם אנחנו לא יודעים מי עשה את זה, וברור שלא העצורים עשו זאת, אבל ודאי שמדובר במצווה".
"כשהודיעו בחדשות על ההצתה הייתי אצל חברים בחדרה, והיינו מאושרים לשמוע את זה", הוא נזכר, "אתה לא חושב על התינוק עצמו. אתה חושב במושגים של לאום נגד לאום. אחת-אפס לנו, שתיים-אחת להם. אם אנחנו במלחמה עם הערבים, והמדינה לא מאפשרת לנו להילחם בהם או לגרש אותם, מה שנשאר לעשות זה להרוג אותם. חשבנו שצריך להדליק את חביות הנפץ שעליהן המדינה יושבת. תג מחיר זה להגיד: 'אנחנו לא סומכים על המדינה, אנחנו נדאג לעצמנו, ואם הייתם נותנים לנו להרוג את האויב האמיתי לא היינו צריכים לפגוע בחפים מפשע'".
וכיום אתה לא חושב ככה.
"בוודאי שלא, היום אני מתנגד לפגיעה באנשים".
אבל אתה עדיין חושב שעמירם לא עשה את זה?
"לא, מכל מיני סיבות. קודם כל הוא נשוי, ונשואים הם שמנים. הוא גם היה פחות בעניינים באותה תקופה. וההודאה הוצאה ממנו בעינויים, אז בכלל".
"הפמיניסטיות הדתיות גרמו לי לראות דברים אחרת"
המעצר, והעדויות שלפיהן החשודים בהצתה עברו עינויים, הפכו לאירוע מכונן בקרב נערי הגבעות, שמלחמתם במדינה עלתה עוד שלב. ואז התקיימה החתונה שזכתה לכינוי "חתונת השנאה". מורל, חבר טוב של החתן, היה מורחק באותה תקופה מירושלים בגלל ניסיונותיו לעלות להר הבית, אבל הגיע בכל זאת לאירוע.
"בחתונות האלה תמיד רוקדים עם בקבוקי תבערה, עם סכינים, עם מטבוחה מרוחה על הידיים שמסמלת דם", הוא מספר, "כמו שההורים שלנו רקדו בחתונה עם דגלי ישראל ומכנסיים צבאיות, אתה חוגג עם מה שמסמל בשבילך את המאבק שלך. בשבילנו אלה היו סכינים. באותה חתונה הנושא של דומא היה עדיין חזק, זו היתה הנקמה הכי גדולה, השיא של כל פעולות תג מחיר. אז בנוסף לכלי הנשק הביאו תמונות של בני משפחת דוואבשה לרקוד איתן".
מורל הניף את תמונת התינוק, אורח אחר בחתונה דקר אותה בסכין, כל אלה לצלילי השיר "זכרני נא" שמדבר על נקמה יהודית באויב. התמונות פורסמו בערוץ 10, והדקירה הפכה לדימוי המזוהה ביותר עם הטרור היהודי של השנים האחרונות. כמה ממשתתפי החתונה נעצרו, ומורל עצמו בילה חמישה ימים במעצר בית. ואז הגיע המפנה.
"ההורים שלי חיפשו דרך להרחיק אותי מכל הבלגנים עוד לפני החתונה", היא מספר, "הם פחדו שאעשה משהו קיצוני, שהשב"כ יחטוף אותי, שיענו אותי כמו את החברים שלי. אז הם מצאו פתרון והציעו לממן לי נסיעה לקרובי המשפחה שלי בארה"ב, שהרבה זמן רציתי לפגוש. הסכמתי, ומיד אחרי שהסתיים מעצר הבית עליתי על המטוס".
מעבר לים, כשבמשך ארבעה חודשים היה רחוק מההפגנות וההתפרעויות, מורל היה חופשי לגבש את עצמו מחדש. הוא הכיר קהילות קונסרבטיביות ורפורמיות, שפתחו בפניו דעות שלא הכיר. "למשל יש בהלכה כל מיני פתרונות דחוקים לנושאים של כסף, כמו היתר עסקה ומכירת חמץ", הוא מסביר, "אבל איכשהו, בעניינים שבנפש כמו מעמד האישה, הקהילה החד-מינית, נושא הזרע לבטלה – פתאום אין מקום לדיון. למדתי שהתפיסה הקונסרבטיבית יותר כנה במובן הזה: היא מודה שיש דברים בהלכה שלא מסתדרים עם הערכים של היום, ומתמודדת עם זה".
במקביל חשבון הפייסבוק של מורל, ששימש בהתחלה כשופר הסברה, התגלה כערוץ דו-סטרי של רעיונות. זה התחיל מהעמוד "גם אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור", אליו הצטרף מורל רק כדי לשתף פוסט של ידידה שלו, פעילת הר הבית, שהותקפה מינית בידי פעיל ימין אחר. "ואז, כשהייתי בקבוצה, התחלתי לקרוא פוסטים שפורסמו שם, וזה מאוד השפיע עלי. הכותבות שם גרמו לי להסתכל אחרת על דברים".
יום אחד, בלבו של התהליך הזה, נתקל מורל בסרט "לאהוב אותה". הסרט, בכיכובה של ג'וליאן מור, מספר על זוג לסביות שנאבק על זכויותיו מול החוק השמרני. "היתה שם סצנה אחת שבה אנשים שמתנגדים לזוגות חד-מיניים זורקים בקבוק בירה על בת הזוג של הגיבורה", הוא נזכר, "ואני זוכר שחשבתי, וואלה, אם זה היה קורה בארץ, סביר להניח שהייתי מכיר את האנשים האלה. אם היא היתה ערבייה אלה כנראה היו חברים קרובים שלי. הרי גם האנשים בסרט הם שמרנים שמתנגדים לזכויות הלהט"ב מתוך ערכים שהם מאמינים בהם. וזה פתאום תפס אותי, גרם לי לחשוב על הסיפור בעיניים אנושיות, ולא רק במושגים של המאבק שלי".
"לאהוב אותה". מורל: "חשבתי שאם זה היה קורה בארץ התוקפים היו חברים שלי"
"הלכתי לעמונה, לא היה לי מה לעשות שם"
כשמורל חזר לארץ החיפוש העצמי רק התגבר. הוא התחיל ללמוד על זרמים שונים ביהדות ולהתעניין אפילו בנצרות, פעל נגד מטרידים מינית, כתב על פמיניזם והצטרף לעמותת "מכנה משותף" שמעביר סדנאות חינוך מגדרי בבתי ספר. את הכיפה הגדולה החליף בקסקט, כדי להתחמק מדעות קדומות. את הפאות הארוכות גזר כבר בניו יורק. "ישבתי יום אחד בסנטרל פארק ופתאום החלטתי שזהו, אני מוריד אותן, אני כבר לא שם. כתבתי בגוגל מפות 'מספרה', נכנסתי ובדיוק היה שם ספר יהודי. הוא נבהל ושאל 'אתה בטוח שאתה רוצה להוריד אותן? מה יגידו ההורים שלך?'. אמרתי לו שהם דווקא ישמחו".
הוא עדיין דתי, עדיין מאמין באלוהים. בדיוק כמו קודם, הוא מדגיש. "פשוט החלטתי שהיום הליברליות קודמת אצלי לדתיות", הוא אומר, "גם פעם לא שנאתי ערבים, פשוט האמנתי שאם אלוהים אמר לפגוע בהם אז ככה צריך. אני בטוח שגם אצל הערבים יש אנשים כאלה, שפשוט עושים את מה שאללה אומר להם, שזה לפגוע ביהודים. אבל היום אני מרגיש שאני מאמין באלוהים מספיק כדי לא לאכול צ'יזבורגר, לא כדי לפגוע באחרים. גם לא כדי לכפות את האמונות שלי על אחרים, אגב. אני למשל בעד תחבורה ציבורית בשבת".
גם עכשיו אתה נלחם באותו להט שנלחמת פעם?
"הייתי ואני עדיין בן אדם שנלחם, לא אחד שיושב בנחת רגל על רגל. כיום אני נלחם על ליברליות, ואני עדיין לא פוחד ממעצר. אם לא היה לי דיכאון הייתי מעשן קנאביס, מצטלם איתו ומפרסם עם הכיתוב 'בואו תעצרו אותי'. או בנושא של הטרדות מיניות, כשפרסמתי פרטים של מישהו שהטריד למרות שאיים עליי בתביעת דיבה. יאללה, שיתבע".
מורל עם הכתבת רחלי רוטנר. "חוטף משני הצדדים בפייסבוק"
איך הסביבה מגיבה לדוב החדש?
"דווקא החברים שלי מנערי הגבעות יותר מבינים, יותר פתוחים. לאנשים שאני מכיר פה מטלמון, חרדים לאומיים נורמטיבים, יותר קשה עם זה, בגלל כל הדיבורים שלי על רפורמים שמבחינתם זה נורא".
בימים אלה מורל לומד לפסיכומטרי ומשלים בגרויות ("בחרתי במסלול החילוני, כי השאלון בתנ"ך שם יותר קל"), ובין לבין משמש כמורה מחליף – באותו תלמוד תורה שבו התחנך כילד. "המנהל מצא כתבה עלי מהימים שהייתי נער גבעות, אז הוא נבהל וביקש ממני לא לדבר על דברים כאלה עם התלמידים", צוחק מורל, "הוא לא יודע שעכשיו אני בכלל בצד השני, ושהסכנה היא מכיוון אחר. למזלי אין לו פייסבוק, אז הוא לא מכיר את הדעות שלי היום".
אנשים נרתעים כשהם מגלים מי היית?
"כשהייתי בארצות הברית רציתי ללכת ל'הדר', שזו ישיבה שוויונית, והם לא קיבלו אותי. לא אמרו לי למה, אבל היה לי ברור שזה בגלל העבר שלי. בארץ ניסיתי להתקבל ל'דרישה', בית מדרש בשיתוף נשים. למרות שדודה שלי לימדה שם שנים, זה לא עזר וסירבו שאלמד שם. זה היה מאוד מבאס ולקחתי את זה קשה, אבל אין מה לעשות".
גם כתב האישום שהוגש נגדך לאחרונה מחזיר אותך למקום שאתה כבר לא נמצא בו.
"תראי, היום בטח שאני חושב שזה לא בסדר לשמוח על רצח, אבל אני עדיין לא חושב שזה משהו שהמשטרה צריכה לטפל בו. בכלל, החוק להסתה וגזענות הוא לדעתי טיפשי וגורם ליותר נזק מתועלת. אף אחד לא הולך לעשות משהו כי רקדתי עם תמונה".
אבל אתה כן היית אדם אלים, והושפעת בין השאר מפעולות ואמירות מסיתות. אולי הריקוד שלך בחתונה ישכנע את נער הגבעות הבא להצית בית.
"נראה לי שהרבה יותר ישפיעו עליו הפסוקים עצמם, ההלכות, הגמרא. ללמוד את הפסוק התנ"כי 'ואנקמה נקם אחת משתי עיניי מפלישתים', שעליו מבוסס השיר, זה יותר משמעותי מסתם ריקוד. כל עוד המדינה לא אוסרת ללמד את התנ"ך בחוק, ואפילו מלמדת אותו בבגרות, היא לא יכולה להתלונן שזו הסתה".
עוד אירוע שמחזיר את מורל לגלגולו הקודם הוא סיפור עמונה הנוכחי, שחזרה לאחרונה לכותרות עשר שנים אחרי הפינוי ההוא. "אמרתי לעצמי שלא אלך לשם", הוא מחייך, "במשך לילה שלם בשבוע שעבר התלבטתי אם ללכת. מה אני אעשה שם בעצם? פעם זה היה מאוד ברור: מגיעים למקום הפינוי, נאבקים, מפנצ'רים ג'יפים, שמים סוכר בדחפור, זורקים אבנים.
"היום אני מזדהה עם המפונים, אבל מה אעשה שם בפועל? אשב? אתפלל? ואז, ב-5:30 בבוקר, קמתי והחלטתי שאני הולך. החלטה לגמרי רגשית, מנוגדת לכל היגיון. נסעתי לשם, ישבתי חמש שעות, ראיתי שזה לא מתקדם לשום מקום והלכתי. ידעתי שזה לא טוב לי, שאין לי מה לעשות בעמונה, אבל הרגשתי שאני לא מסוגל להחזיק את עצמי".
זה קצת כמו תיאור של מכור.
"כן, קצת. מה לעשות, הרגש עדיין שם".