ג'ספר היה מסודר בחיים. בגיל צעיר הגשים את החלום שלו והפך למורה ומחנך בבית ספר בשוודיה. הוא תמיד הדגיש בפני התלמידים שערכים זה יותר חשוב מכל ציון או ואפילו מנוכחות בשיעור. מסוג הדברים שמורים אומרים, אבל אתה אף פעם לא יודע למה הם מתכוונים. ג'ספר התכוון למה שהוא אמר. בתמונת הפרופיל שלו בפייסבוק הוא לובש חליפה ועניבה, מוקף בתלמידים מעריצים בתוך כיתות לימוד מודרניות ומרווחות כיאה למערכת החינוך השוודית. ואז יום אחד הוא עזב אותם. עזב את הבית ספר בטרולהטן. עזב את שוודיה והגיע לסוריה.
זה נשמע כמו התחלה של סיפור על עוד ג'יהאדיסט שהתגייס לדאע"ש. זה בדיוק ההיפך. ג'ספר סודר, בגיל 24, הוא מורה לשעבר וחייל בהווה שנלחם עם הגרילה הכורדית נגד דאע"ש. את התמונות הנינוחות מבית הספר בשוודיה החליפו צילומים של שדות הקרב בסוריה, של הפציעה שלו ממוקש. חבר שלו דרך על המוקש, שהיה במרחק של שלושה מטר ממנו ונהרג במקום, ג'ספר רק נפצע. ויש גם את שתי הגופות של לוחמי דאע"ש שאותם הרג. על צילומים כאלה לא מוותרים היום בחזית התקשורתית בין הגרילה הכורדית ודאע"ש. אני פוגש אותו על גדות נהר פרת בסוריה, ברקע יורים צלפים מדי פעם והוא מרים את הראש מעל ערימת שקי החול שמגוננת עלינו כדי לראות את הצד השני. מעבר לנהר, בגדה השנייה נמצאת העיירה ג'רבולוס שהיא חלק מהמדינה האיסלמית (דאע"ש). זה קו החזית שלו. הסיפור שלו ושל חבריו יסופר הערב ב-21:00 ב"עובדה".
מה שגרם לג'ספר להפוך את החיים שלו היה הטבח בסינג'אר, הרצח ההמוני הגדול ביותר שביצעו דאע"ש מאז החל מסע הזוועות שלהם. בשבוע אחד הם הרגו יותר מ-5,000 בני אדם ולקחו בשבי אלפים נוספים, רובן נשים שמאז משמשות אותם כשפחות מין. העולם התחלחל, וגם ג'ספר. "אני לא אדם שמסוגל להתבונן מהצד כשמולי מתרחשים כאלה דברים. כל שנותי כמורה אני מחנך את תלמידי ליזום, לקחת אחריות ולהגן על מי שמופעלת נגדו אלימות. המראות האלה לא הניחו לי. זה היה נגד כל מה שאני מאמין בו. נגד כל מה שהאנושות מאמינה בו".
ג'ספר מתעקש שבהחלטה שלו להגיע הנה יש הרבה יותר מהזדהות עם הכורדים שלצידם הוא נלחם: "חייבים לעצור את דאע"ש. אם לא נעצור אותם פה זה יגיע למדינות שלנו, לבתים שלנו ולמשפחות שלנו. כרגע יוצא שהכורדים והעירקים שנלחמים מול דאע"ש הם המגן האנושי של אירופה ואמריקה. אנחנו חייבים לעזור להם במאבק. הרי זו לא שאלה של אם זה יקרה אלא מתי זה יקרה. דאע"ש יגיעו אלינו הביתה וחייבים לעצור אותם כאן".
"מכרתי את האקדחים שלי כדי להגיע לכאן"
אפשר לפטור את ג'ספר וחבריו כאוסף של אידיאולוגים הזויים. אנשים שאין להם מה לעשות בחיים אז הם מחפשים ריגושים. הרי זו לא מלחמה שלהם. אז מה הם מחפשים שם? אבל בהיסטוריה המודרנית יש מספיק דוגמאות של אנשים שקמו ועזבו חיים ובתים, עלו על מטוס ונסעו למקומות רחוקים בעולם, רק כדי להילחם על מה שהם מאמינים בו.
הדוגמה הכי מוכרת היא מלחמת האזרחים בספרד. עשרות אלפי אזרחים מכל העולם התנדבו לבריגדות הבינלאומיות והגיעו לספרד כדי להילחם נגד הפשיסטים של פרנקו. היו להם אידיאולוגיות שונות, קומוניסטים מברית המועצות ודמוקרטים מארה"ב – בפנים התערבבו גם האינטרסים של המעצמות הגדולות - אבל הרוב הגדול היו אנשים פשוטים שהאמינו שהם חייבים להיות שם. חייבים להגן על הטוב מהרע. על הערך הזה הם היו מוכנים להיהרג, ורבים אכן נהרגו. המאבק שלהם הונצח בספרו של ארנסט המינגווי, "למי צלצלו הפעמונים". גם המינגווי עצמו לא רק כתב בספרד, אלא גם עזר לתומכי הרפובליקה. בסוריה יש כיום כמה מאות מתנדבים שנלחמים עם הגרילה הכורדית. נכון לעכשיו אין ביניהם המינגווי שיעשה גלוריפיקציה ספרותית למאבק שלהם.
קווין הודג' האמריקאי, בלונדיני גבוה, נראה כמו גולש גלים. רק שבמקום להיות באוקינוס השקט הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי להיות איפה שהוא עכשיו: תקוע בחור בסוריה על מימי נהר פרת. "מכרתי את המכונית שלי וכמה אקדחים שהיו לי וכך השגתי מימון כדי להגיע לכאן", הוא מספר. כמה סרטונים של דאע"ש שכנעו אותו סופית שמשהו בעולם השתבש אם נותנים לתופעה הזו להמשיך לצמוח ולשגשג. קווין גר בקונטיקט, הוא אזרח אמריקאי נורמטיבי ושומר חוק, הוא גם נוצרי – כמו יתר המתנדבים בכתבה הזאת. אבל כשראה איך ארצות הברית מגבילה את המעורבות שלה למתקפות מהאוויר ומבהירה שוב ושוב שלא תכניס חיילים לתוך סוריה ועירק הוא הבין שאם הוא רוצה לעשות משהו, הוא יצטרך לעשות את זה בעצמו. כמו ג'ספר, הוא לא היה בצבא. סתם בחור אמריקאי טוב עם קול רך, שקיבל החלטה שהפתיעה מאוד את הקרובים אליו. "כשאני מדבר בטלפון עם החברה שלי אני שומע את הקול שלה, כמה שהיא מתגעגעת וכמה שהיא דואגת. אבל היא גם מבינה כמה זה חשוב לי, אלה הרי אותם ערכים שבזכותם היא התחברה אלי. כשאני מדבר איתה או עם אמא שלי אני משתדל שלא לספר להן על הרגעים המסוכנים".
לפני עשרה חודשים הוא לא ידע דבר על העם הכורדי, עכשיו הוא מאוהב בהם לגמרי. "היחס שבין אדם לחברו והכנסת האורחים כאן היא משהו שאני לא מכיר מהחיים בארצות הברית. אם לא היו אנשים שאוהבים אותי ומחכים לי הייתי הופך את המקום הזה לבית שלי ונשאר", הוא מספר. המקום הזה הוא כורדיסטן. חבל ארץ בצפון סוריה שהכורדים כבשו מדאע"ש ובו הם מקימים כעת חברה דמוקרטית שבה מתקיים שוויון מוחלט בין נשים וגברים. גם בכוח הלוחם. אין שום דבר שדומה לזה במזרח התיכון. גם לא אצלנו בישראל. ולא בשום מקום אחר במערב. "אני מעריץ את הנשים האלה. יש ביניהן לוחמות שהן יותר טובות מהגברים הלוחמים. כשהגעתי לכאן זה היה עבורי הלם מוחלט. גם באמריקה הפתוחה והשוויונית נשים לא יכולות לחלום על מעמד כזה".
הכי נורא: הרס העתיקות
ליד קווין יושב עוד קווין, קווין הבאלה. הוא רופא מנורווגיה. אפשר היה לחשוב שזה יבלבל את הכורדים אבל השמות הפרטיים האלה לא מעניינים אותם. לכל לוחם בגרילה הכורדית יש כינוי מלחמה (בצרפתית: nom du guerre). הכינויים הם בדרך כלל על שם גיבורים כורדים מן העבר, תכונות אופי או חבלי ארץ. את קווין האמריקאי מכנים סלח א דין, מגדולי המצביאים והמנהיגים המוסלמים שהיה כורדי. הכינוי של קווין הנורווגי הוא זיריק – 'חכם' בכורדית. טוב, בכל זאת יש לו תואר דוקטור. "זאת התרומה הכי גדולה שאני יכול לתת כאן. הם משוועים לזה. כמעט אין לגרילה הכורדית חובשים או ציוד רפואי. וכך, פציעות שאפשר היה לרפא בקלות יחסית מובילות לנזק בלתי הפיך או למוות".
קווין 'זיריק' מפעיל בית חולים מאולתר כמה מאות מטרים מהחזית ובו הוא מטפל בלוחמות ולוחמים שנפצעו. הוא מחכה למתקפה הקרובה שהגרילה מתכננת, חציית נהר פרת והשתלטות על מעוז דאע"ש בעיר ג'רבולוס שמעבר לנהר, ואז יירד איתם לשטח ממש.
"כולנו הרי נמות בסוף. אם נגזר עלי למות, אני מעדיף שזה יהיה למען מטרה שאני מאמין בה. אין דבר בעולם שאני שונא יותר מאשר דאע"ש. זה כבר לא ענין אישי או נורבגי אלא מאבק של ההומאניות כלפי הרוע המוחלט. אני לא מבין איך אנשים מסוגלים לראות את מה שקורה כאן, טבח של ילדים קטנים, אונס שיטתי של נשים, שריפה של בני אדם בעודם בחיים ועריפות ראשים, ולהמשיך הלאה לנוכח הזוועות האלה.
אבל לא המעשים המבעיתים האלה, הטבח או האונס או רצח הילדים, גרמו לו לעזוב את חיי הרופא בנורווגיה. זה היה דווקא הרס העתיקות בידי דאע"ש. "אני אוהב הסטוריה ומאד מחובר לשורשים של התרבות האנושית בכלל והנוצרית בפרט. כשראיתי את הסרטונים שבו הם מפוצצים מקדשים ופסלים נכנסתי להלם מוחלט. ואחר כך להלם נוסף מההבנה שאל מול התמונות האלה העולם סופק כפיים. פעם היה כאן ערש התרבות. היום הכל מושמד. בלי היסטוריה אין לנו מה לדבר על עתיד".
ברקע השיחות שלנו מפלחות את האוויר צעקות טילילי של הנשים הלוחמות. אחת מהן יורה ברובה צלפים מהמרפסת שמשקיפה על הנהר והעיר ג'רבולוס והלוחמת שלצידה מלווה כל יריה בקריאת טילילי. זה לא קוריוז אלא תורת לחימה. לוחמי דאע"ש שומעים היטב את הטילילי מהעבר השני של הנהר והמחשבה שכדור צלפים שירתה לעברם אישה מחרידה אותם וממש מערערת אותם פסיכולוגית. לרבים מלוחמי דאע"ש אין פחד להיהרג מכדור של לוחם גבר כי מבחינתם מדובר במות קדושים והם יגיעו לגן עדן. אבל בגלל שהם תופסים את האישה כייצור נחות יותר, מוות ממנה לא ייחשב מות קדושים. והנה המילכוד: הרגה אותך אישה - אין גן עדן.
זה מראה משונה למדי, לשמוע את היללות והיריות האלה על גדות נהר פרת, אבל זו בעיקר תזכורת לסכנה הגדולה ולמערכה ששום סוף לא צפוי לה באופק. בהקשר הזה זיריק די מפתיע בכנות שלו. "אם נגזר עלי להיהרג, הייתי רוצה שישיג אותי כדור שלהם והמוות שלי יהיה מוות נקי. רק שהם לא יתפסו אותי. המחשבה שאהיה שבוי ושבני המשפחה שלי יצפו בסרט וידאו של דאע"ש כורתים לי את הראש הוא משהו שאני רואה בסיוטים שלי".
החלום: דגל שוודיה בעיר ראקה
לג'ספר ושני הקווינים יש את אותו חלום. לכבוש את ראקה, עיר הבירה של דאע"ש בסוריה. להגיע לכיכר המפורסמת שלה, להעיף את הדגלים השחורים של דאע"ש ולהניף את דגלי הגרילה הכורדית לצד דגלים של שוודיה, נורווגיה וארה"ב. זה לא ששוודיה, נורווגיה וארה"ב שלחו חיילים לסוריה. הם גם לא מתכוונות לעשות את זה. אלה האנשים הפרטיים שהחליטו – כל אחד מול חייו – שהמלחמה מול דאע"ש מספיק חשובה, שהיא מעבר למדינה ולאום, משהו אנושי שאי אפשר להסתכל עליו דרך יוטיוב.
