"מכאן תצא האינתיפאדה השלישית"

לפני כמעט חודשיים, בעשרה בספטמבר, אלמוני רעול פנים זרק מעל חומות כלא אשל שליד באר שבע 11 חבילות ובהן שלל מרשים: 14 טלפונים סלולריים, 48 כרטיסי סים, 23 כרטיסי זיכרון, 12 מטענים ואוזניות.

החבילות נחתו בחצר הכלא, שמאכלס ברובו אסירים ביטחוניים, חלקם מחבלים עם דם על הידיים. ואז קרה דבר מעניין: אסיר בשם עמאד צקר (33), תושב עזה שמשתייך לחמאס ומרצה עונש מאסר של 17 שנה, עלה על תקרת אגף 10 של בית הכלא וזחל במשך כעשר דקות עד שהגיע לחדר החשמל. משם הוא יצא אל מחוץ לבניין, אסף חמש חבילות מתוך ה-11 ושב לאגף באותה דרך. לרוע מזלו, כשחזר לאסוף את שש הנותרות ופתח שוב את דלת חדר החשמל לשם כך, ההתראה הופעלה ואזעקה החלה להישמע בכל המתקן. צקר החל לרוץ במהירות לכיוון האגף, אבל סוהר שהבחין בו באמצעות מצלמות האבטחה הזעיק את סוהרי הביטחון – שאחראים בין היתר על סיכול הברחות – והם לכדו אותו בטרם הצליח לחזור עם השלל.

"זה אסיר שנחשב מסוכן ביותר", אומר קצין בכיר בשב"ס על צקר, שהורשע בייצור מטעני חבלה, ניסיון פגיעה בחיילים ובחברות בארגון טרור, "באותו אופן שבו הוא ברח מהאגף, הוא יכול היה לברוח מהכלא". כמה שבועות לאחר התקרית הועברו מתפקידם מפקד בית הכלא, גונדר משנה גרשון שמשלאשוילי, וקצין האג"ם של המתקן (בשב"ס טענו שהם הועזבו בעקבות "אי סדרים").

רק ביולי האחרון הועבר מתפקידו גונדר משנה יוסף איבגי, מפקד כלא נפחא שמאכלס גם הוא בעיקר אסירים ביטחוניים, חמישה חודשים בלבד אחרי שמונה לתפקיד. במקרה שלו הנסיבות היו כנראה שונות: ההערכה היא שהוא לא הגיע להסכמות עם הנהגת האסירים הביטחוניים בכלא והועבר מתפקידו מחשש שאלה יפרצו במהומות ובשביתות רעב. קודמו, גונדר משנה שמואל ביבס, החזיק בתפקידו שמונה חודשים בלבד, לפני שהודח בעקבות מקרה בעקבות מקרה שבו האסירים הצליחו להבריח טלפונים סלולריים רבים לתוך הכלא.

יותר מ-10,000 אסירים ביטחוניים כלואים בבתי כלא בישראל: רמון, שיטה (שאטה), הדרים וכאמור, אשל ונפחא. רובם אנשי חמאס וג'יהאד איסלאמי ומיעוטם, כמה עשרות בודדות, מצהירים על הזדהות עם דאע"ש. "היכולות של חלק מהאסירים הביטחוניים בלתי מוגבלות כמעט", אומר הבכיר בשב"ס שאיתו שוחחנו, "הם מסוגלים לחפור מנהרות, לייצר מטענים, לעשות דברים מטורפים, כולל לקיחת סוהרים כבני ערובה. אסור לאבד איתם לרגע את הריכוז. הם מתים על השגרה, ככה הם מרדימים אותנו, ורגע אחד של חוסר תשומת לב יכול לגרום להוצאת פיגועים לפועל. למעשה הם שולטים במרבית הכלא: מנהלי בתי הסוהר חוששים להתעמת איתם, לא עורכים חיפושי פתע באגפים הביטחוניים, וזה מוביל למצב שהם בעלי הבית".

כדי להבין איך נראים חייהם של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא הישראליים – מהתנאים והמשכורות שהם מקבלים מהרשות הפלסטינית, דרך הטכניקות להערים על הסוהרים ויכולותיהם להשפיע מחוץ לכלא ואף להוציא פיגועים, ועד לעמדות שלהם ולתקוותם ל"גלעד שליט הבא" שיביא לשחרורם – שוחחנו עם כמה מהם שריצו בעבר עונשים ארוכים וכמה שעדיין מרצים עונשים. האסירים והאסירים-לשעבר התראיינו כמובן בעילום שם, ומשרטטים תמונה מקיפה של החיים מאחורי הסורגים, שמעמידה בסימן שאלה את יכולתם של העונשים הללו להרתיע את אנשי ארגוני הטרור.

התנאים: חפלות, מצות ועודד גרנות

אוכל. "אנחנו מבשלים הכל באגפים. יש לנו פלטות לחימום ומחסן באגף שבו אנחנו מאחסנים את כל מוצרי הקנטינה שלנו – קפה, אורז, שמן, פירות וירקות, פיתות, חומוס, ביצים, עלי גפן, כיכרות לחם ובחגים גם דגים ובשר. המוצר הכי חשוב בתפריט של אסיר בכלא זה פיתה. מה קורה בפסח כשאין פיתות? לא תאמין, אבל כמעט כל האסירים מעדיפים לאכול מצות, במקום פיתות קפואות. לא בגלל שיש להם משהו נגד פיתות לא טריות, אלא כי הם מתים על מצות. יש כאלה שממש מכורים למצות ומצטערים שפסח נגמר כל כך מהר. לפעמים אנחנו מאחסנים כמה חבילות אחרי החג כדי שיהיה לנו לאחר כך.

"עוד דבר שחשוב לדעת זה שאצלנו בתאים הכול שוויוני, כמו במדינה קומוניסטית. זה מזכיר קומונות, או קיבוצים – כולם אוכלים את אותו אוכל. אין מעמדות. ולא חסר לנו כלום, תאמין לי. אנחנו יכולים לקנות גם עדר כבשים פעם בשבוע, בכסף שאנחנו מקבלים מהארגונים (כל אסיר מקבל מהארגון שהוא נמנה עליו, חמאס או ג'יהאד, כמו גם מהרשות הפלסטינית, סכום שנע במצטבר בין 1,300 ל-2,500 שקל בחודש ומשמש בעיקר לקניית מוצרים בקנטינה. גם המשפחה מקבלת קצבה חודשית, בהתאם למעמד האסיר בארגון). אנשים חיים פה כמו מלכים, אוכלים אוכל חבל על הזמן. בעזה אין אוכל כזה, שם גוועים ברעב. פה זה גן עדן. יש לנו תנאים פי אלף יותר טובים מהאסירים היהודים הפליליים. הם סמרטוטים. מסכנים. אוכלים אוכל זבל".

חפלות. "יש ימים שאנחנו עושים מסיבות בתאים, בעיקר בחגים כמו עיד אל פיטר (חג סיום צום הרמדאן) ועיד אל אדחא (חג הקורבן), ולפעמים גם בסופי שבוע. בדרך כלל מקבלים אישור ממנהל הכלא להכניס בשר ודגים כדי לחגוג כמו שצריך. היו אסירים שהעלו סרטונים ליוטיוב ונהיה בלגן (לדברי המרואיינים, אחרי שסרטונים של אסירים חוגגים הופצו ברשת השב"ס דרש מהם להוריד פרופיל, וכך הם עשו). בחפלות עצמן יש אחלה מוזיקה, ריקודים על שולחנות, אוכל טוב. בבתי הכלא לא אוהבים את זה, אבל אנחנו חייבים להתפרק, לשחרר לחצים, מתחים, אחרת אנשים ישתגעו פה. זה מאזן אותנו. מדי שישי גם יש תפילות ודרשות".

העברת הזמן. "בכל תא יש טלוויזיה ויש לנו ערוצים בעברית וערבית. האסירים הכי אוהבים את הערוצים 1 ו-2, במיוחד את אהוד יערי ועודד גרנות. הם מטורפים על אקטואליה ועל ספורט, בעיקר כדורגל – אליפויות אירופה, מונדיאל. כשהיו נבחרות ערביות ששיחקו בגביע העולמי, כמו אלג'יריה, ישבנו ועודדנו אותן. יש גם הרבה שאוהדים את ברזיל. חוץ מטלוויזיה, יש לנו ספריה שבה מחלקים ספרים בערבית, עברית או אנגלית, ואנחנו לומדים בה לבחינות הבגרות של הרשות, או לימודי דת. בנוסף אנחנו שומרים על כושר. יוצאים לחצר שעה ביום, משחקים קט רגל, רצים, קופצים בדלגיות, עולים על מתח. באופן כללי אנחנו אוהבים להעביר את הזמן בשקט. רק כשמנהל הכלא או הסוהרים מתחילים להציק לנו, מתחיל בלגן".

הטקטיקה: זובורים, הדלפות מסוהרים ו"עספורים"

מפקד הכלא. "בכל פעם שמפקד כלא חדש נכנס לתפקיד, אנחנו עושים לו 'זובור' – אין מצב שהוא ייכנס חָלַק לתפקיד. מנהלי כלא פוחדים משביתות רעב, מרד ומהומות. הם רוצים שקט תעשייתי. לכן, בשלב הבא, הם כמעט תמיד מזמנים את ההנהגה שלנו ל'פגישת עבודה'. לפני הפגישה אנחנו אוספים על המפקד החדש מידע, מי האיש ומה הרקע שלו, כדי לדעת מה נקודות התורפה שלו. אנחנו רוצים לדעת איפה אפשר ללחוץ עליו כדי לשפר את התנאים, ואיפה להרפות. לפגישה הראשונה אנחנו באים עם רשימה של שבע דרישות, בעיקר בתחום האוכל, בידיעה שנקבל אחת או שתיים בתמורה להפסקת הזובור. מנהל כלא שינסה לכופף אותנו יעוף הביתה, הוא לא יחזיק יותר מכמה חודשים. תראה מה קרה בנפחא".

ההנהגה. "יש לנו דובר לכל אגף, שזה מנהיג שאנחנו בוחרים ומקשיבים לו. אסיר לא יכול לחפור מנהרה, לייצר מטענים או לתקוף סוהרים בלי אישור של ההנהגה. הכל מתוכנן לפרטי פרטים, אין שום דבר ספונטני".

עספורים. "אנחנו יודעים מתי יש פשיטות, תרגילים, הכול. איך? כי יש לנו הדלפות. סוהרים פוחדים מאתנו. בנוסף, יש לנו הרבה 'עספורים' שדואגים שתמיד יהיו לנו טלפונים בכלא (מבריחי ציוד. מילולית, 'עספור' היא ציפור בערבית). הסכום שאנחנו משלמים על הברחה של טלפון עשוי להגיע עד 50 אלף שקל למכשיר, אם זה עספור גדול שמסתכן בשבילנו (סוהר בכיר או קצין מודיעין. בשנים האחרונות נידונו כמה כאלה לעונשי מאסר לאחר שהורשעו בהברחות). יש לנו הרבה שיחות עם הסוהרים, עם חלקם ממש יש קרבה, ואנחנו כל הזמן מנסים לפתות אותם לעבוד איתנו. כמה סוהר מרוויח, 8,000 שקל בחודש? בהברחה אחת הוא יכול לקחת חצי מיליון שקל הביתה. לא ייקח?

"יש עספורים שמביאים לנו את הסחורה לתוך הכלא, בלי שנסתכן ביציאה לחצר (סוהרים שמשתפים פעולה או עורכי דין), ויש את העספורים שמסתובבים עם הכבשים שלהם בחוץ וזורקים לנו את החבילות מעבר לגדרות של החומות (הכוונה לרועי צאן בדואים). הכל מתואם: התאריך, השעה, לא משאירים כלום ליד הגורל. יש לנו אנשים בחוץ שדואגים לשלם לעספורים.

"זה עולה לנו מיליוני שקלים בשנה, כל ההברחות. בלי העספורים היינו מנותקים מעזה, מהגדה, מהמשפחה ומהארגונים. בזכותם אנחנו יכולים לנהל את העניינים שלנו בלי בעיות, לשלוח סרטונים מהכלא או תמונות עדכניות שלנו כדי שהילדים יראו. ואנחנו כמובן מעבירים ככה מסרים לארגונים, ובכלל לעולם שבחוץ. בכל יום אנחנו עושים שיחות ועידה עם אסירים בבתי כלא אחרים כדי להתעדכן בכל מיני נושאים ולהיות מתואמים בקבלת החלטות חשובות, כמו שביתת רעב וסנקציות שאנחנו מתכננים להפעיל. יש לנו גם ציוד שעוזר להתגבר על אמצעי שיבוש התקשורת מהכלא של השב"ס".

אכיפה. "אנחנו לא חוששים מ'דרור' ומ'מצדה' (יחידות העילית של שב"ס, שעורכות פשיטות על אגפי בתי כלא ביטחוניים). אז תפסו פה ושם טלפון או שניים, או כמה חתיכות מתכת. יש לנו מאות טלפונים כאלה בבתי הכלא. זה צחוק מהעבודה".

משת"פים. "אצלנו אין משתפי פעולה. פעם תפסנו כמה כאלה, לפני יותר מעשור. חשדנו שהם מלשינים ומעבירים מידע לסוהרים ולקציני מודיעין. הם יצאו מהתאים מתים, או במקרה הטוב נכים עם צלקות וכוויות בכל הגוף. אין אצלנו רחמים למי שמשתף פעולה עם האויב שלנו. המסר הוא חד וברור: כולם שותקים ולא מדברים. אצלנו לא תזכו לרחמים".

העברת מסרים: בגדים מדברים ו"א-שגרים", אבל לא מתכננים בריחה

קודים. "כדי שהסוהרים והשב"כ שמצותתים לנו לא יבינו את התכניות והכוונות העתידיות שלנו, אנחנו משתמשים בקודים. למשל, אסיר שנועל נעליים מסוימות או טי-שירט בצבע מסוים מתחת למדים: לסוהרים זה נראה רגיל, אבל האסירים האחרים מבינים את המסר. או אסירים שמפריחים נשיקות באוויר, עושים סימנים באצבעות, מזכירים פתאום שמות של חיות. כמעט כל האסירים למדו את הקודים, וכמובן שהסוהרים גם מנסים ללמוד".

א-שגרים. "הא-שגרים (פתקים סודיים עם מסרים עליהם)  הם החמצן שלנו. הם עוזרים לנו להעביר מסרים בין ההנהגות השונות על הוצאת פיגועים, חפירת מנהרות, התנהלות מול הנהלות בתי הכלא, הברחות טלפונים, חפירת מנהרות ועוד. את הפתקים דואגים שלא ימצאו: בולעים אותם, דוחפים אותם לפי הטבעת, מחביאים באוזניים, בלשון, בקפלי מגבות או בסוליות נעליים. העברת הא-שגרים מתרחשת במרפאה, בחצר, במעבר בין אגפים או בפגישות של ההנהגה. כמעט בכל המקרים אנחנו מצליחים להעביר אותם בלי בעיות. הם כמובן כתובים בקודים. מבתי הכלא יוצאות הפקודות וההנחיות לארגונים בעזה".

מנהרות. "זה נראה בלתי אפשרי לברוח מהכלא הישראלי, זה לא כמו לחפור מנהרות מתחת לעזה. אבל לאסירים פה אין מה להפסיד, אנשים יושבים פה טונות של שנים. אז יש כאלה שמנסים ופה ושם לחפור בתוך הכלא מנהרות, או ליצור חללים מחוץ לטווח הראייה של הסוהרים, כאלה שאין בהם מצלמות, כדי להגיע לאגפים שחברים שלהם עצורים בהם ולהעביר להם טלפונים או ציוד אלקטרוני מבלי שיגלו אותם. ויש גם את אלה שמתכננים לחפור מנהרות אל מחוץ לכלא. בינתיים זה תקוע. בשנים האחרונות היו שני מקרים שבהם שב"ס הכריז שגילה כביכול מנהרות מתחת לשירותים, אבל זה היה קשקוש – מנהרה של חצי מטר? בחיאת דינאק. אם נרצה לחפור מנהרות מתחת לחומות, אנחנו מסוגלים. זה מסובך, זה ייקח אולי כמה שנים, אבל יש לנו יכולות לבצע בריחה גדולה מהכלא, למרות המצלמות והסוהרים. אנחנו מכירים כל סנטימטר בבתי הכלא. כרגע זה לא בעדיפות הראשונה שלנו. כשנגיע יום אחד לרמת ייאוש גבוהה – זה יקרה".

גליצרין. "אנחנו דואגים שאסירים בבתי הכלא יתחזו לחולים, יתלוננו על כאבי בטן, יפונו למרפאות הכלא ויבקשו שם כדורים לטיפול במעיים ובבטן, בעיקר כאלה שמכילים כמות גדולה של גליצרין. עשינו ניסויים בתוך בתי הכלא על החומר הזה, ואנחנו יודעים שאפשר לייצר ממנו בקלות מטעני חבלה קטלניים. יש אפילו סוהרים שתפסו פעם ב'שקמה' כמות גדולה של גליצרין".

העתיד: אינתיפאדה מדממת ו"כמה גלעד שליטים" 

עסקה. "ההנהגה שלנו מוציאה מהכלא הנחיות לראשי הארגונים בעזה שלא לעשות עסקת חילופי שבויים או גופות עם ישראל (חמאס בעזה מחזיק בשני אזרחים ישראליים שחצו את הגבול לרצועה – אברה מנגיסטו והישאם א-סייד – כמו בחלקי גופות החיילים הדר גולדין ואורון שאול ז"ל שנהרגו בצוק איתן). אין עסקה בגללנו, כי הצהרנו שאם לא יהיה שחרור של יותר מאלף אסירים – זה לא יקרה. יש פה אסירים שיושבים 30-20 שנה בכלא ומחכים כבר לצאת, במיוחד אלה שלא שוחררו בעסקת שליט, ככה שלא תהיה עסקה של גופות תמורות גופות. יש לנו המון סבלנות, והמטרה שלנו כרגע היא לדאוג שיחטפו חיילים כדי שישחררו את כולנו. שיהיו כמה גלעד שליטים, לא אחד".

אינתיפאדה. "כל מה שקורה בחוץ, כל הפיגועים הגדולים שיש בישראל – כולם מתחילים מהכלא. כל מה שקורה בשטח הוא באחריות שלנו. וגם האינתיפאדה השלישית תתחיל מהכלא. אבו מאזן לא מנהיג אותנו, לא סופרים אותו בכלל. לטעמנו הוא רך מדי ומתרפס מאוד בפני הישראלים. אנחנו עובדים מול ההנהגה בעזה ובשטחים.

"מה שקרה בשנה האחרונה זה כלום לעומת מה שיקרה בעוד שנתיים, שלוש. זה יהיה יותר גרוע משתי האינתיפאדות הקודמות. אתם תשלמו מחיר יקר מאוד, גם אנחנו – אבל זה חלק מהמאבק שלנו. מה, אתם לא נלחמתם בבריטים כדי לקבל מדינה? לא רצחתם שוטרים בריטיים? לא נהרגו לכם אזרחים ואנשי ארגונים שעשו טרור במדינה? אז ככה גם אנחנו".