כבר בכניסה לבה"ד 8 אני מבינה את גודל הטעות שעשיתי. במקום להתעקש להעלות את הפרופיל וכך לשרת כמדא"גית (מדריכת כושר גופני), לעבור קורס בבסיס עם קו ראשון לים ועל הדרך גם לשמור על גוף חטוב ושרירי, הלכתי על תפקיד "רציני" במשרד הביטחון שבקריה. כן, זה שמשקיף על קניון עזריאלי ומקדונלד'ס. "קל"ב, מה רע?", חשבתי לעצמי כשרופא המשפחה ציין ברשומות איזו שטות בריאותית מהילדות ושיגר אותי הישר אל הבסיס התל אביבי. היום אני כבר יודעת שטעיתי ויכולה לבשר לדפי, מש"קית הגריסה מ"אפס ביחסי אנוש", שהיא לא הפסידה כלום. אותו תפקיד פקידותי ומשמים שסבלה ממנו בבסיס שיזפון היה מחכה לה גם בבסיס הנחשק שבלב תל אביב. רק ששם גם הייתה לה אפשרות מתמדת לבזבז את המשכורת המינימלית אחרי שעות העבודה ואווירת ה"ביחד" בבסיס הייתה מסתכמת בהצטופפות כמה חיילים מאחרים להצגת חוגר בבוטקה של הש"ג.
בבית הספר לכושר קרבי במכון וינגייט, לעומת זאת, האווירה נראית אחרת. מדא"גים בפוטנציה עוברים קורס מגבש בן 3 חודשים וחצי וכשאני שואלת את המ"מיות (מפקדות המחלקה) שמקבלות את פניי אם לפעמים מתפלחים לגיחה בים – הן מעדיפות לשמור על זכות השתיקה. ענבל וענת, המפקדות על שתי מחלקות הקורס, מובילות אותי למה שנראה כמו ארגז חול ענק. הן נאות, זקופות ובטוחות בעצמן ולמרות שאני מנסה להזכיר לעצמי שהן צעירות ממני כמעט בעשור (ונבוכה מזה בכל פעם מחדש) – הנעליים הצבאיות האדומות עושות את העבודה ואני חוזרת לרגע להרגיש כמו הטוראית הקטנה וההמומה ממחנה שמונים. אבל כשהן מתחילות לדבר – הן דווקא לא מתיישבות עם תדמית המ"מ הקשוחה ומתגלות כמסבירות פנים הרבה יותר מהמפקדות שטרטרו אותי בטירונות. "מדא"גית לא צריכה להיות רעה או סמכותית במיוחד", הן מסבירות בחיוך, "את לא מפקדת, את מדריכה".
לעבור את הקיר
במשטח האימונים החולי כבר רצים חבורה של חיילים קרביים במסגרת קורס הדרכה ולצדם מתנשא מה שנראה כמו מגוון מתקני עינויים – שם עוברים חניכי הקורס "בוחן המסלול". בין 14 המתקנים: מקבילים וסולם שצריך לעבור באמצעות הידיים בלבד, קורה גבוהה שצריך ללכת עליה מבלי ליפול, מתקן זחילה על הגחון, חבלי טיפוס ועוד. חניכי הקורס נדרשים לעבור את כל אלה עם מדים ואפוד ובתוך זמן קצוב. אני, לעומת זאת, עושה זאת במכנסי ספורט קצרים וגופיה וללא מגבלת זמן אבל איכשהו משכנעת את עצמי שהעובדה שניגשתי לבוחן בצהרי היום ותחת השמש היוקדת – קשה אפילו יותר והמ"מיות מוסיפות לי כמה נקודות על כך.
"בדרך כלל לא מתקיימים אימונים בשעות הצהריים החמות", מסבירה ענת וענבל מוסיפה כי "בקיץ האימונים מתקיימים לרוב בבוקר או בערב. מכשיר בשם קסטרל נמצא במרפאה ומשכלל את משב רוח, את הטמפרטורה ושלל מדדים. על בסיס הנתונים האלה קובעים מתי ניתן לערוך אימון בחוץ ומתי אסור". למרבה ההפתעה אני לא מביישת את אתר פז"ם בשמו אני נשלחת ועוברת את המסלול כולו בהצלחה (טוב נו, חוץ מאת זה שבנוי לגובה, בו נתקפתי בפחד גבהים). כשאני מצליחה לזנק מעל "הקיר" שמתנשא לגובה 1.80, אחרי עשרות ניסיונות ונחישות נטולת פאסון, אני כבר מתקשה להסתיר את הגאווה.
למרות שהאימון מאתגר ואולי דווקא בגלל זה – אני מרגישה שזה בדיוק מה שהייתי צריכה לעשות. אבל דווקא כשאני מתחילה לחשוב שזה היה הייעוד שלי, מתגלה בעיה. כשמגיעה קבוצת חניכים – מדא"גיות ומדא"ג בפוטנציה, לאימון בהדרכתי – אני מגלה שיש בי קצת יותר מדי חמלה. "רדו ל-15 שכיבות סמיכה", אני יורה לעברם בקול סמכותי כשאני לבושה בחולצת "מדריך כושר קרבי". אבל מעטפת הקשיחות הדקיקה מתפוררת במהרה ואני ממהרת להתקפל: "טוב, גם 5 זה מספיק". איך מתמודדים עם הבעיה? ענת וענבל מעודדות אותי ומסבירות לי שתפקידו של הקורס הוא גם להכשיר לזה. "הקורסים העיונים והתרגולים הרבים שהחניכים עושים במהלך הקורס מקנים גם יכולות הדרכה", אומרת ענת ומסבירה כי חניכי הקורס מרבים להעביר אימונים אחד לשני וכך מתרגלים למעמד החדש.
כן, אנחנו יכולים
תפקיד המדא"ג/ית (יש הטוענים שהשם שונה ממד"סיות למדא"גיות אחרי שהכינוי מדריכת סקס דבק בחיילות) נשמע כמו תפקיד מתיש ששמור רק לאתלטים ביותר שבנינו, אבל בעידן בו כל אדם שני במשבר גיל ה-40 כבר רץ מרתון, תנאי הקבלה לתפקיד שענת וענבל מתארות, הם ממש לא בשמים. פרופיל מעל 72, מבחן של ריצת 3 קילומטר או "מבחן ביפים" (ריצות מהירות וקצרות מקצה לקצה) וראיון אישי הם מה שצריך לעבור כדי להתקבל. כדי לעבור את הקורס להתחיל לשרת בתפקיד, יש לעבור את בוחן סוף הקורס. הבנות יצטרכו לרוץ 3 ק"מ ב-17 דקות ולבצע 15 שכיבות סמיכה. הבנים ידרשו לאותה הריצה ב-13 דקות ו-57 שניות, 8 תרגילי מתח ו-13 תרגילי מקבילים.
בכל קורס כ- 120 חיילים המחולקים לצוותים, בנים ובנות בנפרד וכבר בשבוע הראשון מתבצע אימון קורות על החוף, שם מקבלים את התג של בה"ד 8 ואת תגיות הקורס. הקורס משלב תכנים פיזיים ועיוניים, ביניהם: ריצות, מסעות, אימוני חוץ וריצת 6 ק"מ בסוף הקורס, לצד שיעורי אנטומיה, פיזיולוגיה, הרצאה על נזקי העישון, הרצאה בנושא פציעות באימונים, הרצאה על הדרכה טובה ועוד.
אם עברתם את בוחן הסיום - תתפזרו ליחידות. "לא כולם רוצים להדריך קרביים בהכרח", מסבירה ענת. "תפקידם של המדא"גים מאוד משתנה מתפקיד לתפקיד. יש ששואפים להדריך קרביים, ויש שדווקא שואפים להיות מדא"גים בבסיסים פתוחים או כאלה שלא מצריכים כושר מיוחד. בקריה למשל – המדא"גים מדריכים בדרך כלל אנשי צבא בדרגות גבוהות יותר בחדר כושר".
בשיבוץ להמשך יילקחו בחשבון העדפותיהם של בוגרי הקורס, אך בעיקר ישקלו שיקולי הדרכה, יכולות פיזיות ואישיות החייל. חניכה שהצטיינה בבוחן המסלול למשל, תשובץ בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) שם צריך לבצע את הבוחן פעמים רבות, חניכה שרצה מהר תשובץ בגדס"ר (גדוד סיור) או יחידה מיוחדת. מי מיוצאי הקורס שירצה לעבוד באזרחות כמדריך כושר יוכל לגשת לקורס המכונה "אקרדיטציה", וכך לקבל בחינם את התעודה שבאזרחות תעלה לו כמה אלפי שקלים.
השרירים כואבים, אבל היה שווה
שבוע מאותו היום אני בקושי זזה. כל שרירי כואבים וגופי תפוס, ובכל זאת, אני מלאת סיפוק מהידיעה שהצלחתי לעבור את מסלול המכשולים ההוא, אבל בעיקר מהידיעה שאם רק הייתי בוחרת במה שבאמת רציתי לעשות – כנראה שגם הייתי מצליחה בו בסוף. אני מנסה לדמיין שירות צבאי מאתגר יותר שגם מקנה יכולות הדרכה, כושר ובעיקר סיפוק, ואז נזכרת שההורים אולי צודקים לרוב, אבל לא תמיד. לפעמים מה שנשמע פחות זוהר ומרשים – דווקא עושה לנו טוב הרבה יותר.