דוד סולמוביץ' (25) הוא האדם האחרון שעבריינים או מחבלים היו רוצים להיתקל בו בסמטה חשוכה בלילה או סתם ככה לאור היום ברחוב. הוא מתנשא לגובה של 1.95, נראה כמו 'מקרר', חומת מגן, הר אדם – ויש לו סנוקרת מדהימה שמפילה כל אחד לקרשים בנוקאאוט בלי סיכוי לספירת התאוששות.
תכירו את הרכש החדש של משמר הגבול: מתאגרף, לוחם מצטיין באמנויות הלחימה, שעזב את החיים הנוחים באוסטרליה הרחוקה לטובת הגשמת חלומו להתגייס ליחידת המסתערבים של משמר הגבול.
מרדף אחרי הרפתקאות
חייו של דוד סולמוביץ' היו יכולים להיראות אחרת לגמרי – אלמלא צפייה מקרית לגמרי בערוץ 'דיסקברי', ששידר סרט דוקומנטרי על יחידת המסתערבים של מג"ב. התכנית צדה את סקרנותו ושינתה את חייו מהקצה על הקצה.
"זה קרה לפני שנתיים", מספר סולמוביץ' לפז"ם. "צפיתי בסרט על המסתערבים והתאהבתי ביחידה ובמה שהלוחמים שלה עושים כדי לשמור על ביטחון מדינת ישראל, במבצעים החשאיים שלהם. אני אחד שאוהב הרפתקאות וסרטי מתח, זה ישר דיבר אליי, אז החלטתי שאני הולך להגשים חלום ולשרת כמסתערב, עוזב את החיים הטובים באוסטרליה ועושה עלייה".
סיפור חייו של סולמוביץ' מכיל את כל האלמנטים של טלנובלה משובחת: מאפיה, פחדים, בריחה ליבשת אחרת, קרבות איגרוף, מסעות בארבע יבשות על פני כדור הארץ וההחלטה הדרמטית לעלות לישראל.
"אפשר לעשות סרט קולנוע מהחיים שלי, כל מה שעברתי זה לא דבר כל כך פשוט", הוא אומר בחצי חיוך, "אתה יודע מה זה לעזוב את המדינה שלך, להתנתק מכל החיים שהיו לך בקהילה ולעבור למקום אחר, ואחר כך להתחיל הכול מחדש, לפתוח בחיים חדשים ולהפוך למתאגרף שרוצה לכבוש את העולם. זה לא היה קל בכלל. אצלי שום דבר לא בא בקלות, הכול בעבודה קשה".
הוא נולד בוונצואלה שבדרום אמריקה, בעידן של טרום הוגו-צ'אבס, שבו הקהילה היהודית העשירה בקראקס הבירה חיה חיים טובים ושלווים. הוא למד בישיבה, התחנך על ערכי הדת וחלם להיות רב-מתאגרף. חצי חלום הוא הגשים לפחות. את ההשראה והחלום להיות מתאגרף מקצועי הוא קיבל בירושה מסבו ואביו שעסקו באגרוף כתחביב שעבר במשפחה מדור לדור.
"סבא היה מתאגרף מקצועי שלא הפסיק להתאמן גם במהלך מלחמת העולם השנייה, לפי מה שמסקרים הייתה לו סנוקרת אדירה שהפילה את כולם ", מספר סלומוביץ'. "אבא שלי היה מתאגרף בדוגו' ביפן (מדובר באמנויות הלחימה היפנית בשילוב רוחניות ופולחן דתי), השתתף בתחרויות רבות, זכה בפרסים. ראיתי את אבא וסבא מתאמנים בסוג הלחימה הזו וזה היה טבעי מאוד שאני אמשיך בזה".
כשהיה בן שבע נאלצה משפחתו של סולמוביץ' לעזוב את ונצואלה ולעבור להתגורר בעיר סידני שבאוסטרליה. הסיבה: סיכון ביטחוני. מתברר שבדרום אמריקה יש כנופיות ומאפיות שחוטפות בני משפחות עשירות בעיקר כדי לדרוש עבורם כופר כספי גבוה מאוד בתמורה לשחרורם.
"זה היה קשה מאוד לעזוב את המקום שבו גדלתי ונולדתי, את החברים והקהילה, ולעבור למקום חדש עם מנטאליות אחרת ושונה לגמרי, אבל לא הייתה לנו ברירה, כי לא יכולנו להישאר יותר בוונצואלה בגלל שהיה סיכון ממשי לחיים שלי", נזכר סולמוביץ'.
לוחם-על
את הרומן שלו לאגרוף ולאמנויות הלחימה החל לפני כ-15 שנה, עוד כשהיה בן עשר. אביו אימן אותו, הוא במקביל התאמן גם באגרוף וזכה בכמה תחרויות מקומיות באוסטרליה. בשנת 2005 הגיע למכביה, לא זכה במדליה בענף האגרוף, אבל הרוויח את אהבת הארץ ונופיה שקסמו לה וכבר גרמו לו להרהורים לעבור להתגורר בישראל.
"בשבילי המכביה לא הייתה עוד סתם תחרות, עבורי זה היה משהו שאי אפשר לתאר במילים, כל האווירה, האנשים מסביב, הטיולים שעשיתי בארץ, פשוט התאהבתי בישראל", הוא מספר.
באותה שנה הוא עזב את אוסטרליה ועבר להתגורר ביפן לאחר שקיבל מלגת לימודים בקולג' שלימד את אמנויות הלחימה באי אוקינאווה, שנחשב לבירת הקראטה בעולם, ואת הלימודים סיים בהצטיינות.
"התמחיתי שם בקראטה ובכל אמנויות הלחימה היפנית, למדתי את התרבות היפנית, זו הייתה חוויה מדהימה, משהו של פעם בחיים. אחר כך קיבלתי עוד מלגה ללימודי קראטה בשיטת 'הקיוקושין' שמאפשרת בעיטות ברגליים. בשלב מסוים הייתי גם בטוקיו וסגרתי מעגל שהתאמנתי שם בדוג'ו כמו אבא שלי בזמנו".
הוא חזר לאחר מכן לאוסטרליה, השלים את לימודי התיכון שלו, למד את מיומנות האבטחה והחל לעבוד כמאבטח מקצועי של שכונות סגורות שבהן התגוררו עשירי סידני ולסירוגין הוא התאמן באמנות לחימה ברזילאית (ג'יו ג'יטסו – שילוב של ג'ודו, קרב מגע ואמנות לחימה) ובאגרוף מקצועי, ולפני כשלוש שנים חתם על חוזה מקצועי בסוכנות אוסטרלית. "למעשה החתימה על החוזה המקצועי הראשון שלי זה היה חלום שהתגשם שעבדתי עליו קשה מאוד", נזכר סלומוביץ', "אבל החלטתי להמשיך ולשדרג את עצמי בתחום".
את מקל הנדודים שלו הפעם הוא לקח לתאילנד. במשך שנה התאמן בקארטה וב'מותאי' (אמנות לחימה תאילנדית). אחרי שסיים את האימונים חזר לאוסטרליה ועבד למחייתו כמאבטח בקהילה היהודית המקומית.
"צריך להבין", הוא ממהר להסביר, "שבאוסטרליה מסתובבות כנופיות שבחלקן חברים מוסלמים והם איימו על יהודים שעבדו בתחום האבטחה כי הם למעשה פגעו להם בפרנסה. אני לא פחדתי מהם, כשאתה מראה שאתה נחוש הם נרתעים ממך, לוקחים צעד לאחור".
נלחם למען הדגל
החלום שלו להיות מסתערב במג"ב גרם לו לעלות לישראל. לפני כשנתיים, עזב את המשפחה, את החיים הטובים והנוחים ועלה בגפו. הוא התגורר בתחילה באשקלון.
"הייתה תקופה שעפו על העיר טילים בלי הפסקה, ונהגי מוניות פחדו להסיע אותי לקרובי המשפחה שלי. אני, שבאתי מעולם שקט, נוח, מהטובים באיכותם בעולם, לא פוחד מכלום והנהגים פה בפאניקה. בקושי מצאתי נהג שיסיע אותי אליהם. ההורים דאגו אבל הם סמכו עליי", אומר סלומוביץ'.
הוא למד באולפן ותוך כדי לימודי עברית התחבר לעולם האגרוף ושב להתאמן עם נבחרת ישראל. הוא קיבל הזמנה לייצג את ישראל בתחרות גדולה בסנט-פטרסבורג. פתאום הניצוץ והתשוקה להפיל את היריב לקרשים חזרו לעיניו.
"כשייצגתי את ישראל באתי במטרה לא רק לנצח בתחרות אלא הרגשתי חובה להילחם על כבודה של המדינה שלי. להילחם למען הדגל, התושבים. בשבילי לשמוע את התקווה ולראות את דגל ישראל מתנופף באוויר זה הדבר הכי מרגש בעולם", הוא אומר בחיוך מבויש משהו.
אחרי שקיבל צו ראשון, עבר קורס בן ארבעה חודשים ללימוד השפה העברית ומיד לאחר מכן התגייס, איך לא, למשמר הגבול. "בשבילי להגיע למג"ב זו הגשמת החלום הציוני שלי. זה ניצחון, כי הוכחתי שאני יכול לתרום למען המדינה ולביטחון התושבים ומג"ב זה המקום", הוא אומר בגאווה, "אבל אם אתה חושב שהאגרוף לא רדף אחריי גם לטירונות מג"ב אתה טועה".
רצה הגורל ומפקד המחלקה של סלומוביץ', מפקח משנה אנטון לידרמן, היה מתאגרף מקצועי ברוסיה עוד כשהיה בן עשר. לידרמן, השתייך לסגל נבחרת ישראל, השתתף בתחרויות רבות באירופה ואפילו זכה במקום השלישי המכובד. עולה חדש בעצמו, לידרמן 'אימץ' את סלומוביץ' הטירון וסייע לו להתאקלם במג"ב כדי שהנחיתה שלו תהיה רכה וקלה. לדבריו, הוא התחבר מהר מאוד לסלומביץ', בין השאר בגלל היותם פריקים של אגרוף.
"דוד שואף גבוה מאוד, הוא מלא מוטיבציה. הוא רוצה לעשות שירות משמעותי במג"ב ואנחנו פה לעזור לו להגשים את החלום. למרות קשיי השפה שלו, הוא לא מבקש הנחות, הוא עובד קשה, לוחם מהטובים", שיבח ממ"ש לידרמן, "אני מאחל לו שיצליח להפיק מהשירות כמה שיותר הן כלוחם והן מתאגרף".
הגעגועים למשפחה באוסטרליה הרחוקה, הקשיים, המנטליות הישראלית לא ישברו את סלומוביץ' מלהגשים את החלום. "יש לי מטרה ובדרך כלל שאני מסמן אותה אני גם מגיע אליה", הוא אומר וטס למטווח לרוקן מחסנית.