"לפעמים, מדי יותר מדי פעם, אחרי איזה סרט שאני רואה או סתם בגלל שאני נוטה להסתכל על חיי כיצירת אמנות ללא גבולות, אני מדמיין שהעברתי את חיי במין שקר כזה שנקרא - אבא מת. אני מדמיין שהוא לא באמת מת, אלא בסה"כ יצא לפעולה סופר מגה אולטרה סודית של השב"כ. אני מדמיין שבגלל שהמשימה הייתה סודית כל כך היינו חייבים לדעת שהוא מת. אחרת היא הייתה נדפקת או משהו.
ואז, אחרי שאני משכנע את עצמי שזאת המציאות, אני מתחיל להתרגש לקראת הפגישה. אני מדמיין את הרגע בו מודיעים לנו על המשימה הסופר מגה אולטרה סודית ועל ההשלכות שלה. אני מדמיין את הרגע בו הדלת נפתחת ועומד שם גבר מזוקן עם חיוך עייף על הפנים נושא בפיו הודעה - הגעתי. אני מדמיין את הרגע שבו... ואז אני נתקע, כי הדמיון שלי לא מבוסס על זכרון אישי, אלא על זכרון סיפורי. ככזה הוא משאיר את התמונה מטושטשת. אני לא מצליח להרגיש את מגע החיבוק שהרגשתי פעם אחרונה בגיל שנה וחצי. אני לא מצליח להחליט אם הוא יספר בדיחה או יבכה בכלל. אני לא מצליח לדמיין את העיניים ואם הם מלוכסנות כמו שלי או אם החיוך שלו מלא חניכיים, הרי אנחנו דומים. לא? לפחות כך אומרים.
בשלב הזה אני מפסיק לנסות ולדמיין. למה? זה לא יקרה.
זאת השנה ה-19 שאני מנסה להתחבר ליום הזיכרון מהדרך הכי אמיתית. היו שנים שניסיתי להתחבר לדמות, אבל איזו דמות? היו שנים שניסיתי להתחבר לסיפור. היו שניסיתי להרגיש איזה רגש קולקטיבי, אבל מה עם האישי שלי? היו שניסיתי להרגיש דווקא את החוסר, היו גם של השלם. ואני כמעט בטוח ששנה אחת ניסיתי גם לא להתחבר כלל.
אני נמצא במין מצב מוזר כזה. מצד אחד אני הכי בפנים אך מאותו הצד אני גם בחוץ. זה יום שאני לא באמת מצליח להתמודד איתו כמו שצריך.
עד שהתגייסתי ונוסף צד נוסף למטבע - אני נהפכתי לסיפור. "בן הולך בדרך בה אביו נחדל". אני מגיע למקומות חדשים ועוד לפני שאני פותח את הפה, "סיפור מעניין יש לך" , "היי זה ההוא שאבא שלו שריונר והוא מת והוא גם שריונר עכשיו".
בעצם הגיוס לשריון יצרתי מציאות חדשה. במקום להיות מספר עד (בלי עדות אמיתית) אני מספר גיבור.
בכל הכניסות האחוריות בהן ניסיתי להכנס נתקלתי בחומות. אז פשוט נכנסתי בדלת הראשית. עכשיו כשאני הסיפור, או זה שמופקד על הסיפור, הכל "פשוט" יותר. הרי כל עוד אני ממשיך, הסיפור ממשיך. פתאום הדרך שניסיתי לעלות עליה, נסללת מתחת לרגליי. היופי בדרך הזו הוא שתמיד נתקלים בצמתים שפותחים כיוונים חדשים. הדרך הזו לא מוגבלת. אז השנה אני אמשיך לסלול את הדרך. לפחות עד שתהיה לי תשובה בטוחה ושלמה, או עד שאבא שלי יחזור מהפעולה הסופר מגה אולטרה סודית של השב"כ. מה שיבוא קודם".
***
ישי גדסי נרצח בכ"ו בניסן תשנ"ד - 07.04.1994. ישי היה אב לשלושה ילדים - רעות, שביט וברק. הוא התגייס לשריון ועבר מסלול מהיר לקצונה. ישי אף פעם לא הסתפק רק בעבודה וחיפש דרכים לתרום לחברה. חלק ניכר מזמנו השקיע בתפקידו כמג"ד מילואים, וכפי שמעידים פקודיו, יחסו האישי אליהם היה מעבר לנדרש מתפקידו הצבאי. הוא התעניין גם בבעיותיהם בחיים האזרחיים ועזר ככל יכולתו.
ישי נרצח על ידי מחבל בצומת אשדוד ביום השואה, ה"שבעה" הסתיימה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מספר ימים לפני הפיגוע, חזר ישי ממילואים. המורשת שהשאיר אחריו - הקשר לצה"ל בכלל ולחיל השריון בפרט, חלחלו עמוק בתודעתו של ברק בנו, אשר התגייס לחיל השריון גם הוא.