בפעילות כוחות צה"ל בבית החולים שיפא ברצועת עזה, נפל בקרב רס"ב במילואים סבסטיאן איון ז"ל בן ה-51 מראש העין, מפקד בחפ"ק מח"ט 401. על אף גילו וההתמודדות עם מחלת הסרטן בשנים האחרונות, איון התעקש להתגייס למילואים מיד עם פרוץ המלחמה ואת החודשים האחרונים העביר בתוך הרצועה.
אחיו, יונתן, ספד לו הבוקר. "זה סיוט שאני רוצה להתעורר ממנו", תיאר, "אנחנו מחכים שידפוק לנו בדלת ויגיד: 'סתם, עבדתי עליכם. זה הכל מתיחה'. אלה דברים שהוא מסוגל לעשות. ידענו שהוא בעזה, אבל הוא לא היה מספר לנו בדיוק איפה הוא נמצא. ידענו שהוא נלחם ועושה המון. כשהיינו נפגשים בבית לא רצינו לדבר על הדברים האלה, רצינו רק להיות ביחד, כמשפחה, ולשאוב אותו כמה שיותר. תמיד הייתה התחושה והפחד שאולי זו תהיה הפעם האחרונה".
מה בכל זאת הוא סיפר על מה שעובר עליו בעזה?
"סיפר שהוא נהנה, שזה בשבילו, שזו המטרה שלו, שזה החיים שלו, שבשביל זה הוא נולד - להגן על המדינה. הוא היה שם מה-7 באוקטובר, מאותו יום שחור, ולא יצא משם, למרות התכנונים, הבקשות והדרישות. אמרנו לו: די, סבי, זה לא בשבילך. הוא לא היה אמור להיות שם בכלל. אבל הוא אמר: 'אצא מפה או כשהמלחמה תיגמר, או בארון. אלה שתי הדרכים'".
בגלל רידוד הכוחות וצמצום הפעילות, הייתה תחושה שעכשיו מסוכן פחות?
"המלחמה אותה מלחמה, זה לא משהו שמשתנה. הוא היה מרגיע אותנו שאצלו הכל בסדר, שולח תמונה שלו שותה מאטה עם החברים, שולח לנו מדי פעם הודעות שאין לו קליטה אבל שהכל בסדר. הוא היה יוצא מדי פעם הביתה ובימים האלה היה מספיק ללכת לכולם, בין אם זה לבת הזוג שלו, לילדים, אלינו. הוא אמר: 'ב-24 השעות האלה אני אשן 10 דקות, אבל אני רוצה לראות את כולם. אחזור לעזה כי זה המקום שלי. כרגע אני צריך להיות בעזה'. תיכננו טיול ארוך עם כל המשפחה לארגנטינה, טיול שורשים. הוא הציע שנבדוק לאפריל. אחותי שאלה למה אפריל, 'בוא ניסע באוגוסט, בחופשים, כשהילדים לא בבתי הספר'. הוא אמר: 'באוגוסט אני אהיה בצפון'. נעשה את הטיול הזה בהזדמנות אחרת ונזכור אותו. הוא תמיד יהיה איתנו".
ביום ראשון הקרוב סבסטיאן היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-52: "רצינו לעשות לו מסיבת הפתעה ולחגוג לו, בבית החדש שהוא בדיוק עבר אליו. כבר תיכננו איך נפתיע אותו, מה נביא לאכול. נחגוג לו, אבל בצורה אחרת".
בשנים האחרונות סבסטיאן התמודד וניצח את הסרטן.
"הייתה לו תקופה לא קלה בשנים האחרונות, משפחתית וגם המחלה הארורה שהגיעה והפתיעה אותו. סבסטיאן כמו סבסטיאן, אין דבר שמנצח אותו. גם המחלה הנוראה הזאת הלכה כמו לא הייתה, כי הוא נלחם כמו שור, היה אריה, גיבור, וניצח את המחלה. למרות המחלה אמר, 'אני לא אתגייס? אני לא אהיה שם? אז מי יהיה?'. הוא התעקש, רצה להישאר. אנחנו שומעים עכשיו סיפורים עליו, סיפורי גבורה, כל הדברים שעשה בשביל כולם. זה לא מפתיע אותנו, כי זה היה סבסטיאן. אין דבר שמנצח אותו, אין דבר שייקח אותו מאיתנו. זה מה שמפתיע אותנו עכשיו, שאנחנו מדברים עליו בלשון עבר, שהוא לא איתנו. זה לא הגיוני. סבסטיאן היה גיבור, חזק, שום דבר לא היה מוריד אותו על הברכיים, לא מחלה ולא בעיות כאלה ואחרות. הוא ניצח את הכל, ובחיוך".
מה סיפרו לך על מה שקרה בקרב שבו נפל?
"אנחנו עוד לא יודעים בדיוק. לא רצינו להיכנס לזה. אנחנו כואבים שהוא הלך, כרגע זה לא משנה איך הלך. אני איבדתי אח, ההורים שלי איבדו ילד, הילדים שלו איבדו אבא, המדינה איבדה גיבור ישראל".
בני כמה ילדיו?
"יש לו ארבעה ילדים: שני בנים גדולים, בני 25 ו-22, בת בצבא בת 20 ועוד בת, בת 15. עכשיו הם יהיו בלי האבא הגיבור שלהם. הם חזקים ואנחנו איתם, אנחנו משפחה אחת ונתמוך אחד בשני ברגעים האלה. סבסטיאן היה גיבור ישראל, אהב את המדינה, אהב לתת, ועכשיו הוא ישמור עלינו מלמעלה וייתן לנו את האהבה שלו מלמעלה".