יום שבת כבר מאחוריהם, ושביזות יום א' שוב באוויר. בתום חצי יום של נסיעות לבית הספר להנדסה צבאית (בהל"ץ), אי שם בצוקי עובדה הדרומיים, חיילי פלוגת האימון המתקדם של גדוד 603 מתארגנים בבסיס לקראת ירידה לשטח, שם יעבירו את הימים הקרובים. השבוע שנקרא באופן אירוני "שבוע התגברות על מכשולים": במקור, החיילים אמורים ללמוד להתמודד עם מכשולים הנדסיים כאלה ואחרים. במציאות, בשבוע הקרוב הפלוגה תיאלץ להתגבר גם על מכשול שונה לגמרי, כזה שלא רשום בלו"ז: מותו של חייל מחלקה 2, רב"ט רועי (ישראל) אלפי ז"ל, שנהרג מפיצוץ מוקש ברמת הגולן ימים ספורים לפני כן.
חיילי הפלוגה יורדים מהאוטובוסים בשטחי האש, פורקים את הציוד האישי ומניחים אותו באופן מסודר על הקרקע. אוהלים, שקי שינה, צליות, בזנ"טים: כל האמצעים הדרושים ללינת שטח מתפזרים במהירות תחת השמש הצהריים הקופחת. כשהמפקדים מכריזים על כמה דקות הפסקה, טוראי אלון חן עוזב את הציוד ונשכב על ערימת שקי השינה, מביט לשמים ואוחז בתיק הגב שלו, שמכיל חפץ יקר ערך. בין הבגדים המקופלים לתיק הרחצה שלו מונח נרתיק שקוף, בתוכו ספר תנ"ך, תפילין ומחברת ספירלה עם כריכה שחורה ועבה, כמו של ספר. על חלקה הקדמי של הכריכה מודבקת תמונתו של רועי ז"ל. "ביום שישי הגעתי לשבעה, לנחם את המשפחה של רועי", הוא מסביר ומביט במחברת. "יש לו משפחה מדהימה. אמא שלו הביאה לי את המחברת הזו, שיש בתוכה דפים חלקים וריקים, וביקשה ממני למלא אותה בדברים על רועי. להעביר אותה בין החברים, לכתוב עליו סיפורים, איך הוא היה, זיכרונות ממנו, ולשים שם גם תמונות שלו, אם יש לנו", הוא ממשיך. "רועי היה אחד האנשים שהכי קרובים אליי במחלקה. אני שם את המחברת הזאת ליד התפילין, שתישמר טוב", הוא מחייך, ומחזיר אותה בעדינות לתיק, כאילו מדובר בפריט קודש נוסף. בינתיים הדפים הלבנים עוד ריקים, ממתינים לזיכרונות שייספגו בהם. אולי הכאב טרי מדי, ואולי פשוט עוד לא התפנה זמן, אומר טוראי חן, אבל הדפים עוד יתמלאו.
ואז הוא הלך
השבוע שעבר היה העשירי באימון המתקדם של פלוגת הלוחמים. הם עזבו את הדרום ועלו לרמת הגולן לשבוע אימון מיקוש חי (אמ"ח), במסגרתו תרגלו בפעם הראשונה נטרול שדה מוקשים – פעילות שכיחה בחיי המוהנדס הממוצע.
אחרי אימונים רבים ולמידה מעמיקה, הגיע הזמן לפעילות ההנדסית המבצעית הראשונה שלהם. אלה היו שעות צהריים ביום שלישי הקודם כשחיילי הפלוגה נכנסו בחוליות לשדה המוקשים, עליהם כל הציוד הדרוש: שכפ"ץ, קסדה ומשקפי מגן. רגע לפני שנכנסו, ישבו כמה חיילים ממחלקה 2 סמוך לשדה המוקשים, מתחת לצלייה, והעבירו את הזמן עד שיגיע תורם לצעוד פנימה בזהירות, צחקו מבדיחות שאף אחד אחר לא יבין, ושוחחו על המשך הדרך בצבא. הם לא העלו על דעתם שזו תהיה שיחתם האחרונה עם רועי. "דיברנו על המקומות שכל אחד מאיתנו יגיע אליהם כשנסיים מסלול. אלפי אמר שהוא יגיע למחס"ר (מחלקת סיור)", משתף טוראי חן. "הוא רצה להגיע לשם מאז שהתחלנו את האימון, אפילו לפני. כשהוא אמר שהוא רוצה להגיע לשם היה לו חיוך כזה על הפנים, שלא יכולת לדעת אם הוא צוחק או רציני, אבל אני הייתי בטוח שהוא יצליח להגיע לשם. זה מתאים לו", הוא אומר. "באיזשהו שלב הגיע תורו והוא פשוט הלך. אפילו לא שמתי לב – וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
אחרי זמן מה של איתור מוקשים וחשיפתם, סמוך לשעה שתיים בצהריים, נשמע הפיצוץ. מיד אחריו היו שניות ספורות של שקט: מפקד המחלקה, סגן עומר קצבורג, צעק לכולם לעצור במקום ולא לזוז. "עמדתי 30 מטרים מהחוליה של רועי, ולקח לי כמה שניות להבין מה קרה", מתאר עומר בקול שקט. "ראיתי הרבה אדמה שעפה באוויר ונוחתת לידי, וקלטתי שזה לא דבר שאמור לקרות. הגעתי לנקודה של הפיצוץ וראיתי שם בור. כל החוליה שלו מיד אמרה לי שאלפי נפגע. באותו זמן חשבתי שהוא פצוע", הוא מגלה. "לא חשבתי שהוא נהרג. מאוחר יותר זה היה ברור, אבל רק אחרי 24 שעות באמת הבנתי שמת לי חייל".
בשעות שלאחר המקרה החיילים חיפשו אחר שרידי גופתו של רועי, והמשיכו עד שעות הערב. למחרת הם חזרו לשדה המוקשים להמשך החיפושים: כחובה אחרונה לרועי, מסבירים המפקדים, וגם כי זו הדרך היחידה להתגבר על החשש מלשוב לשדה המוקשים – זה שאמור להיות המגרש הביתי של לוחמי ההנדסה וזה שגזל מהם את חברם. "האירוע הזה תקף אותי מכמה זוויות, כאבא, כמפקד וכלוחם הנדסה", מספר מפקד הבסיס, סא"ל זכי יפת. "כלוחם, נגעתי בכל כך הרבה מוקשים בידיים שלי, ויכול להיות שיום אחד גם לי זה יתפוצץ בפרצוף. כמפקד, אתה יודע שהאחריות לשמור על החיים שלו היא עליך", הוא אומר, "וכאבא לבנים שילכו יום אחד לקרבי, לראות אבא שמאבד בן, זה קשה".
בעקבות המקרה מינה מפקד זרוע היבשה, אלוף גיא צור, ועדת בדיקה בראשות קצין בדרגת אלוף־משנה, שתחקור את נסיבות האירוע. עד סוף התחקיר הוחלט בינתיים להפסיק מיד כל פעילות דומה בשדות המוקשים. "לא ידוע עוד למה המוקש התפוצץ, אבל זה לא היה אמור לקרות. זה אירוע מאוד חריג", קובע מפקד בהל"ץ, אל"ם אילן סבג. "אי־אפשר להגיד שהם נכנסו לשדה מוקשים בשלב מוקדם מדי בהכשרה שלהם, כי הפיצוץ של המוקש לא היה קשור אליהם. אין כאן תקלה מקצועית, זה שלב בהכשרה שלהם – כמו טייס שמטיס מטוס בהכשרה שלו, ככה גם אנחנו מתפעלים מטענים", הוא מסביר. "זה התפקיד שלנו – לאפשר פעולה בשדה הקרב, גם באזור ממוקש".
מה הוא היה אומר
יומיים אחרי המקרה, בשעה שמונה וחצי בערב של יום חמישי, החלקה הצבאית בבית־העלמין בגן יבנה כבר המתה אדם. עשרות נשים וגברים, חיילים וחיילות, הגיעו ללוות את רב"ט אלפי ז"ל בדרכו האחרונה. חבריו מביטים כעת, המומים, על שקי החול הלבנים שעומדים להיפתח ולכסות את קברו. מהאוטובוס יורדים חבריו לפלוגה של אלפי. עשרות כומתות כסופות עוזבות את הכתף ומונחות על הראש. צעדים חרישיים לעבר חלקת הקבר, איש לא פוצה את פיו, ורק בכי חנוק נשמע. טוראי אוראל סולומון, אחד מחבריו הטובים ביותר של רועי מהפלוגה, שישן תחתיו במיטת הקומתיים, הוא אחד מששת נושאי הארון. "כשסחבתי את הארון לא שמעתי כלום חוץ מבכי. לא שמעתי את הרבי מקדש, אף אחד, רק בכי וצעקות", הוא נזכר שלושה ימים לאחר מכן, בשטח. "אחר כך שפכנו שקי חול, אחד אחרי השני, כל כך הרבה שקים, זה הרגיש שזה לא נגמר".
מיד לאחר מכן התחילו ההספדים. מפקד בהל"ץ התחיל, אחריו ראש המועצה, אז אמא של אחד מחבריו. כולם סיפרו על החיוך של אלפי, שאי־אפשר היה להתעלם ממנו. "נפגשתי עם חבריך למחלקה וביקשתי לשמוע עליך, ללמוד על האדם שהיית", ספד אל"ם סבג. "בן מהרצליה סיפר שבלילה האחרון חיבקת אותו כל כך חזק, שהוא עדיין חש את כפות ידיך עוטפות אותו. ירדן מחולון סיפר איך ראה בעיניך את הכנות האישית, את היושר, את הנתינה ואמר שאתה מהאנשים שכל אחד היה רוצה להיות חבר שלהם".
המילים שיוצאות מפיו מהדהדות בחלל, שוקעות. המסדר מכתיף את נשקו, מטח כבוד נשמע באוויר. עם תום הטקס אף אחד לא זז. כולם נשארים סביב הקבר, מנסים להתקרב כדי להניח זר, אבן או להיפרד. "אני לא הצלחתי לבכות בלוויה", מודה סולומון. "רק בבוקר למחרת, כשהגעתי לשבעה, עיכלתי שהוא מת. זה קשה", הוא אומר, "וזה לא פשוט לחזור לכאן. היום בבוקר לא הבנתי איך אפשר פשוט להמשיך הלאה בשגרה".
האמת היא שאין ברירה אחרת מלבד להמשיך הלאה – או לפחות לנסות. לקראת שעת אחר הצהריים של יום ראשון, הלוחמים נשלחים לטפל בפומ"ות שבשטח. הם עולים על הכלים, מזוודים אותם ומתניעים. "אני כל הזמן חושב עליו כאן, חושב מה הוא היה עושה, מה הוא היה אומר אם הוא היה כאן", אומר טוראי חן. "רק עכשיו חיברתי את הקשר בפומ"ה ולא הסתדרתי. חשבתי שהוא בטח היה צוחק עליי קצת, ומיד עוזר לי לסדר את זה".
"התחושות הן מצד אחד שהשמים קרסו עליך, אבל מצד שני שאנחנו חייבים להיות שם בשביל שאר החיילים, שצריכים אותנו כדי שנכיל את הכאב ושהם ימשיכו הלאה", מוסיף מפקד הפלוגה, סרן אייל שחר. "הדרך להתמודד היא באמת לדבר על זה, אבל יחד עם זאת, צריך פשוט לחזור לעבודה כמה שיותר מהר. לא לשקוע בדיכאון, כי אי־אפשר, הפלוגה צריכה לעבור את המשבר הזה ביחד, והיא תעבור אותו. אני בטוח בזה".
"המחשבות עליו תמיד יהיו שם. זה משהו שלא יעלם אף פעם"
לפני שהשמש מתחילה לשקוע, החיילים נקראים להקים מאהל. כל אחד נותן יד: הברזנט נפרש על הקרקע, הבזנ"טים נדפקים בפטיש, חבלים נמשכים, ותוך זמן קצר השלד של האוהל כבר עומד. "בזמן שכולם מתחפשנים, אלפי בטח היה בונה את כל המאהל הזה לבד", מפטיר סולומון, מביט על האוהל שמקבל צורה.
עד שהחושך יורד האוהל מוקם – והחיילים מתארגנים לשינה. יש להם יום ארוך, כשהם נערכים לתצוגת היכולות שיבצעו בתרגיל הסק"ם (סדרת קרב משולב) שייערך בשבוע שלאחר מכן – התרגיל המסכם של צוערי זרוע היבשה. פלוגת המסלול של 603 תייצג את חיל ההנדסה ותציג פריצת מכשול במתאר צפוני.
אחרי כמה רגעים, באיחור, אל הפלוגה מצטרפים מספר לוחמים. "אח שלו הגדול נראה בול כמוהו", אומר אחד מהם לחברו בדרך למאהל. הם חזרו מהשבעה; בכל יום, במשך השבוע הקרוב, יישלחו לשם מספר לוחמים אחרים. רב"ט אלפי, בן 19 במותו, הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ואחות, והרבה חברים מהבית ומהצבא. כשהם נפגשים בבית המשפחה בגן יבנה, הזיכרונות עולים מעצמם.
למחרת, בבוקר יום שני, מספר חיילים נוספים עוזבים את הפלוגה ויוצאים לשבעה. רגע לפני יציאתם המ"פ קורא להם להסתדר ב־ח'. "מי הכיר טוב את רועי?" הוא שואל, רובם מרימים את היד. הוא מרגיע אותם ומסביר שהמטרה שלהם היא לחזק את המשפחה, להקשיב להם ולשתף בסיפורים על רועי, אם הם רוצים. הלוחמים מהנהנים, שקועים במחשבות, ועולים למיניבוס שיפנה להם כמה שעות טובות לחשוב או פשוט לשקוע בשינה עמוקה. "הייתי בשבעה בשבת, הקשבתי למה שההורים שלו אמרו וסיפרו, אבל לא יכולתי עוד לדבר איתם בעצמי", מספר טוראי דין כהן, שלבוש במדי א' ויוצא מהבסיס. "אבל ההורים שלו היו כל כך חזקים וזה חיזק אותי. מאוד חשוב לי לספר להם על חוויות שחוויתי איתו, וביום שבת לא הספקתי, אז היום אני אספר להם", הוא מבטיח.
טוראי כהן הוא לוחם במחלקה 1, אבל יצא לו להתחבר עם רועי במהלך המסלול בזכות קורס הקשרים אליו יצאו יחד, כשכל אחד מהם נבחר להיות קשר הסמל במחלקתו. "במסעות הוא היה מביא לכולם נחשי גומי", הוא נזכר לפתע. "כשאנשים נשברים במסעות, וכל אחד חושב על כמה קשה לו, הוא היה מביא לכולם גומי. כשכולם הולכים בלילה רדומים ועייפים, הוא היה הולך אחורה, סוגר את הכוח, מחלק גומי ודוחף קדימה את האנשים שהכי קשה להם, לא משנה כמה היה קשה לו בעצמו", הוא מספר. "המחשבות עליו תמיד יהיו שם. זה משהו שלא יעלם אף פעם".