כשסמל רימה באבו קיבלה בדואר את הזימון לצו הראשון, היא חייכה חיוך שלא נראה על פניו של כל מתגייס טיפוסי. כמי שחלמה לשרת בצבא כבר מגיל ארבע, באבו בהחלט הייתה יכולה להגדיר את עצמה "מורעלת". למרות עודף המוטיבציה, החוויה שלקחה איתה באבו מהביקור בתל השומר היא דווקא המבט המבולבל של הבוחנת הפסיכוטכנית, כשסיפרה לה שהיא נולדה לאב מוסלמי מטייבה ואם נוצרייה מאוקראינה. "היא הייתה בהלם, לא היה לה מושג מה היא עושה עם המידע הזה", נזכרת בחיוך באבו, שמשרתת היום כסמב"צית בחטיבה המרחבית שגיא על גבול ישראל מצרים. "היא אמרה לי לחכות, והלכה לקרוא למישהו אחר שינסה לפתור את זה. משם שלחו אותי לעוד חדר, וגם שם לא ידעו מה לעשות עם הסיפור שלי. היום זה נשמע לי מצחיק, אבל זה היה מאוד מתסכל. נסעתי אולי עשר פעמים לבקו"ם, בכל פעם הייתי מגיעה בשבע בבוקר ויוצאת משם בין האחרונים, בשש בערב, עוברת כל מיני תחקירים ביטחוניים וראיונות שלא נגמרו".
סיפורה של רימה באבו מתחיל בילדות בטייבה, העיר המוסלמית השכנה לכפר סבא, נמשך בגירושים קשים שגרמו לאמה לברוח עם ילדיה לדירת מסתור ומסתיים בבחירתה להתגייס לצה"ל – מבלי לספר לאביה. "פחדתי שהוא יהרוג אותי כשהוא יגלה", היא מודה. "אבא שלי אדם מאוד דתי־מוסלמי ומאוד מכובד בכפר שלו, בשבילו זה אסון שאחד הילדים שלו ישרת בצה"ל. מתוך ארבעה אחים ואחיות במשפחה, אני היחידה שבחרה להתגייס".
היום, כשהיא סוגרת שנתיים בצבא ומעבירה את ימיה האחרונים במדים, באבו (20) לוקחת כמה רגעים כדי להביט לאחור, על הדרך שעברה. נראה שדווקא סיפור חייה המורכב ורצוף הניגודים הוא הסיבה שבחרה לשרת, בניגוד לכל הציפיות ולמרות כל הקשיים. "ידעתי שבצבא ארוויח את הזהות שלי", היא מסבירה. "רציתי ללבוש את מדי צה"ל, להיות כמו כולם ולהשתלב יותר. היום ברור לי שצדקתי כל הדרך. זה לא שכל הבעיות שלי נפתרו, או שהעץ המשפחתי שלי השתנה, אבל היום אני יודעת טוב יותר מי אני, ואני לא מתביישת במקום ממנו באתי".
משפחה במנוסה
סיפור משפחתה של באבו מתחיל במרחק של מעל אלפיים קילומטרים מישראל, בחרקוב, העיר השנייה בגודלה באוקראינה. אביה, צעיר עם חלומות גדולים, ערבי־ישראלי ממוצא מוסלמי בן 20 מטייבה, מחליט לטוס לאוקראינה במטרה ללמוד רפואה. שם הוא פוגש את מי שעתידה להיות אשתו, צעירה נוצרייה בת 19 בלבד. סיפור האהבה של השניים מוביל תוך זמן קצר לחתונה ולהולדת אחותה הגדולה של רימה, היום בת 30. עם סיום הלימודים וקבלת הדוקטורט, מחליטה המשפחה הצעירה לעבור לישראל.
האם, שלא דיברה עברית ולא הכירה את ישראל, עברה לגור עם בעלה בטייבה, שם נולדה רימה, אחיה התאום ואחיה הקטן. כעבור שנים בודדות מערכת היחסים בין ההורים הלכה והידרדרה וכך נוצר משבר משפחתי קשה. האם התקשתה להמשיך לחיות עם בעלה, והחליטה לברוח עם ארבעת ילדיה לדירת מסתור ברעננה, כשרימה בת ארבע בלבד. "היא ידעה שהדרך היחידה לצאת מטייבה כשאנחנו איתה, היא לברוח בלי לספר לו", מסבירה היום באבו. "כמעט חצי שנה אבא שלי ומשפחתו לא ידעו איפה אנחנו, כי אמא שלי פחדה מהתגובה שלו כשהוא ימצא אותנו. בסוף הם גילו את הדירה שלנו ואנשים מהמשפחה של אבא שלי היו מחכים לנו מתחת לבית בזמן שהסתגרנו בפנים. אמא שלי נכנסה לחרדות", היא משחזרת. "זה לא היה פשוט".
אביה של רימה לקח את מאמציו לשלב הבא, והחליט לפנות לבית־הדין לענייני משפחה כדי לקבל משמורת על ילדיו, והסיפור המשפחתי הסבוך הגיע עד לבג"ץ. "זה היה נורא מורכב, כי לפי הדת המוסלמית הילדים צריכים להיות עם האבא, אבל אמא שלי נוצרייה, ואנחנו בכלל במדינה יהודית. לאף אחד לא היה מושג מה לעשות, לא היה תקדים לסיפור כזה", היא אומרת בחיוך. "בסוף הוחלט שנישאר עם אמא. שש שנים היא נלחמה בדם ובציפורניים כדי שנהיה איתה".
במקביל למאבק המשפטי שהתנהל ברקע, ניסתה האם לשלב את ילדיה במערכת החינוך של רעננה, סיפור לא פשוט בפני עצמו. "למדתי עברית בגן", מציינת באבו. "היו תקופות לא קלות. ברגע שילדים הבינו שאני ערבייה היו כאלה שהציקו לי, קראו לי 'ערבייה מסריחה', 'מחבלת'. לפעמים לא רציתי שאנשים ידעו על המשפחה שלי, ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים", היא אומרת ושותקת לרגע. "היום אני כבר יודעת להתמודד עם זה. אני לא מסתירה את הזהות שלי".
עם הזמן היחסים בין ההורים השתפרו במעט, ואמה של רימה שלחה אותה לביקורים קצרים בטייבה, אצל אביה. "כשהייתי מגיעה לאבא שלי הייתי שמה בגדים צנועים יותר, לפעמים רעלה", היא מספרת. "בכל זאת לא הרגשתי הכי שייכת בטייבה, וגם לא ברעננה. חייתי חיים כפולים, בלי להרגיש בנוח בשום מקום".
למרות התחושה שהיא לא מוצאת את מקומה, כלואה בין שני עולמות, לבאבו היה ברור דבר אחד: שהיא רוצה להתגייס לצה"ל. את הצו הראשון היא קיבלה רק מפני שסעיף הדת בתעודת הזהות שלה נותר ריק עד היום. חשוב לציין שאילו הייתה מצהירה שהיא בת לאב מוסלמי ולא מעוניינת בגיוס, הייתה מקבלת פטור. "זאת בכלל לא הייתה שאלה, היה לי ברור שאני הולכת להתגייס, כמו כולם", היא מבהירה. נראה שרק בתקופת הצו הראשון היא התחילה להבין את מורכבות המקרה הייחודי שלה ויחד עם זאת הפנימה שהדרך אל עבר המטרה לא הולכת להיות פשוטה. "אני ממש זוכרת את אחת המורות בתיכון אומרות לי שלא לפתח יותר מדי ציפיות, כי רוב הסיכויים שלא יגייסו אותי. זה קשה לשמוע דבר כזה מבן־אדם שאמור להאמין בך. בכלל, כולם סביבי היו מאוד פסימיים, ורק אני הייתי אופטימית כל הדרך. ידעתי שאני אצליח, רציתי להוכיח לכולם שהם טועים".
לאורך כל תהליכי הצו הראשון והגיוס, באבו בחרה שלא לומר דבר לאביה. "הוא תמיד אמר לי שאם אתגייס אני לא אהיה הבת שלו יותר, רמז כל מיני איומים. אבל לא הייתי היחידה. גם אחי התאום היה אמור להתגייס. אני זוכרת שהתיק לבקו"ם כבר היה ארוז, אבל ביום הגיוס הוא ואמא שלי החליטו שעדיף שלא לעשות את זה. הם פחדו מהתגובה של אבא שלי", היא מסבירה. אולם למרות מערכת היחסים המורכבת בין רימה לאביה, היא מקפידה לציין שהיא מבינה את תפיסת עולמו, את המקום ממנו הוא בא. "מבחינתו זה באמת לא הגיוני שאהיה בצבא, אני מבינה את זה. הוא אדם מאוד דתי, והוא גם בעד העם שלו", היא אומרת במבוכה קלה, מחפשת מילים נכונות. "הוא רופא וחאג' (מוסלמי שעלה למכה, מכובד מבחינה דתית) שעשה עלייה לרגל, ופתאום לשמוע שהבת של הרופא התגייסה לצבא הישראלי - זה באמת לא לעניין".
"פחדתי על החיים שלי"
לאחר מאבק ארוך ועיקש, באבו הגיעה לטירונות בבסיס מחו"ה אלון. היא מדברת על חודשי הטירונות כעל אחת מהתקופות היפות בחייה, עד שאביה גילה על גיוסה. "אחרי שלושה חודשים בטירונות אבא שלי התקשר אליי ואמר שהוא יודע שהתגייסתי. הוא כנראה חשד ושלח אנשים לרגל אחריי בפייסבוק שלי, כי חסמתי לו גישה לכל התמונות", היא מסבירה. "צרחנו אחד על השנייה בטלפון, וברגע אחד פתחנו את כל הדברים הרעים שחשבנו שנינו כל השנים. בסוף השיחה הוא איים שהוא יהרוג אותי. אמרתי לו שאני לא מכירה בו, שהוא לא אבא שלי וניתקתי לו את הפלאפון בפרצוף", היא אומרת ומחלישה לרגע את קולה. גם היום, יותר משנה וחצי מאז אותה שיחה, היא מתקשה לדבר על התחושות שליוו אותה באותם רגעים. "זאת הייתה התחלה של תקופה שחורה בשירות שלי", היא מגלה בלחש. "באותו יום אמרתי בדמעות למפקדת שלי שאני מפחדת שאבא שלי יהרוג אותי. יחד עם המ"פית חשבנו על תוכנית. היא אמרה שהיא תסדר לי מקום בבית החייל, ושבינתיים אסגור שבתות בבסיס כדי שהוא לא ימצא אותי. ממש פחדתי על החיים שלי באותה תקופה. זה מוזר, אבל דווקא היה משהו מרגיע בזה שהייתי בצבא. הרגשתי שמישהו דואג לי, שמישהו יודע איך להתמודד עם זה".
במשך שבועות, אביה של באבו ניסה להשיג אותה בטלפון - והיא לא נענתה לבקשותיו. אחרי שניתקה כל קשר עם האב החליטה בסופו של דבר לענות לאחת מעשרות שיחותיו, בה הזמין אותה לביתו, לשיחת פיוס. היא הסכימה להיפגש עמו ברעננה, במקום הומה אדם, כדי לוודא שלא יפגע בה. את השיחה הטעונה שעשו אז, על כיסאות בית־קפה ברעננה, היא זוכרת היטב. "הסברתי לו שאני לא הולכת נגדו או נגד העם שלו, זה פשוט משהו שאני רוצה לעשות. אמרתי לו שכמו שהוא בגיל 19 עבר לאוקראינה והתחתן עם מקומית, אז הנה, זה הזמן שלי לקבל החלטות", היא משחזרת. "ברגע שהוא הבין שאין סיכוי שאצא מהצבא הוא ויתר. הוא אמר לי 'אני סולח לך, אני מבין אותך, אבל לעולם לא אקבל את זה'".
מאז השניים שומרים על קשר מרוחק, רוב משפחתו של האב בחרה להפנות לבאבו עורף בעקבות הגיוס. "כולם הטילו עליי וטו, ואף אחד לא מדבר איתי", היא אומרת. "ברור שזה מבאס, אבל העיקר שאבא וסבתא שלי בקשר איתי. את כל השאר אני לא צריכה".
בסיום הטירונות נשלחה באבו לקורס נתיב - קורס זהות יהודית אליו מגיעים לא מעט עולים חדשים, שם, לראשונה בשירות, נתקלה באירוע גזעני. "באחד השיעורים התחלתי לריב עם אחד החיילים ואז הוא אמר לי 'חתיכת ערבייה, לכי תמכרי נשק בעזה'. נפגעתי והתחלתי לבכות, לא שמעתי דברים כאלה כל כך הרבה זמן, הייתי בטוחה שזה מאחוריי", היא אומרת. "קורס נתיב זה קיבוץ גלויות אחד גדול, לא חשבתי שדווקא שם זה יקרה, הרי גם אותו חייל לא ממש עונה להגדרת הצבר הקלאסי".
אותו אירוע בקורס היה חריג בשירותה של באבו והיא מדגישה שלא נתקלה במקרים דומים. "להפך, אם כבר התגובות הפוכות", היא מספרת בסיפוק. "כשאנשים שומעים על הסיפור שלי הם אומרים 'את ערבייה ובחרת להתגייס? איזה קטע גדול!".
בלי מדים בטייבה
את המשך שירותה הצבאי העבירה באבו כסמב"צית בחטמ"ר שגיא, שחולש על גבול מצרים. בשנתיים האחרונות הפכה הגזרה למבצעית מתמיד, עם הדיווחים על חוליות הטרור בסיני, האביב הערבי ועליית האחים המוסלמים לשלטון בקהיר. רק לפני חצי שנה חדרה חוליית מחבלים חמושה לשטח ישראל - כשבמהלך חילופי האש נהרג רב"ט נתנאל יהלומי, לוחם בחיל התותחנים. לכל אורך האירוע שהתה באבו בחמ"ל החטמ"ר. "הבנו שהיה אירוע חדירה ושחיילים נפצעו", היא נזכרת בעוד עיניה מתחילות לנצנץ. "חברה שלי בחמ"ל ענתה לטלפון, וכשהסתכלתי עליה הבנתי שחייל נהרג. התחלנו לבכות, אבל הקצינה איפסה אותנו ואמרה שזה לא נגמר, שיש אירוע לתפעל. עם כל הטרגדיה הנוראית הזאת, הייתי גאה שתפקדנו כחמ"ל בצורה טובה, והייתי חלק מאירוע שבזכות עבודה נכונה נגמר בחיסול מחבל".
באחת מפגישותיה עם אביה, באבו סיפרה לו על האירוע ההוא. היא סיפרה לו על תחושת ההצלחה שלה, והוא התקשה לעכל את דברי בתו. "אמרתי לו שמנענו פיגוע, וראיתי שקשה לו לשמוע את זה. הוא עיקם גבה ואמר שזה לא פיגוע", היא מספרת. "אמרתי לו 'איך לא פיגוע? הרגנו מחבלים'. הוא שתק, לא ידע מה להגיד. היה לו מוזר שאני מדברת איתו על זה. אני מבינה אותו, מה הוא יגיד לי 'כל הכבוד'? ברור לי שזה לא יקרה, ואני גם לא מצפה ממנו למשהו כזה".
היום, היא מקפידה לשמור על קשר עם אביה, משתדלת להפריד בין החיים כחיילת לבין חיי אביה בטייבה. "אני בחיים לא אבקר אותו על מדים, זה ייתן תחושה שאני בועטת בכל מה שהוא מאמין בו. זה עניין בסיסי של כבד את אביך ואמך", היא מסבירה. "אני מבינה את המקום ממנו הוא בא, ואת התחושה שלו לגבי הבחירות שלי. כמה שניסיתי להתקדם, תמיד היה לי חשוב להסביר לו שאני לא מנסה לפגוע בו. אני פשוט בוחרת בחיים שמתאימים לי".
בקרוב תשתחרר באבו מצה"ל, כשהדבר הראשון שתעשה יהיה לבקר את משפחת אמה באוקראינה, אותה לא פגשה מעולם. "אני כבר מתה לפגוש אותם. אחרי זה אמשיך את החיים כמו כולם. אולי אעבוד קצת באילת ואז אסע לטיול במזרח. נראה לאן החיים יובילו אותי", היא אומרת. במהלך השיחה היא מודה שלמדה לא מעט על עצמה לאורך הדרך, גם כשהייתה קשה. "נכון שזה לא מובן מאליו שלמישהי יהיה סיפור חיים כמו שלי, אבל אני לא רואה את עצמי שונה מכל אחד אחר. אני מרגישה ישראלית בדיוק כמו כולם, ואין לי איזה צורך לשווק את עצמי, או לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את זה. אני יודעת שהזהות שלי לעולם לא תרפה ממני, אבל בסוף לא סתם עברתי את מה שעברתי. כל החוויות, גם הרעות, הפכו אותי לבן־אדם שאני היום. אני בטוחה שיהיו עוד סיטואציות שהזהות שלי תפריע לאנשים, אבל אני מבינה שזה לא משנה. לפני הכול אני בן־אדם, וזה מה שחשוב".