המוטו של עוקץ, יחידת הכלבנים של צה"ל, אומר "הראשונים קדימה", ולא בגלל שכלבים אוהבים לרוץ בראש. כל לוחם בעוקץ, פרט לאימון היומי עם הכלב והיכולת לשלוט בו, צריך לדעת איך להתמודד במצבי קרב. הרי כשהחייל וכלבו חוברים לצוות לוחם בעזה, בגבול הצפון או בכל גזרה אחרת, החייל נע עם הכוח עד לנקודה בה יצטרכו אותו ואף אחריה, ומוכן לכל התקפה שתגיע. לכן חיילי עוקץ עוברים, קודם כל, תשעה חודשים של טירונות קרבית – ורק לאחריה שמונה חודשים של אימון לעבודה עם הכלבים.
"בסופו של דבר, אנחנו אנשי מקצוע המיועדים למשימה ספציפית", מסביר רועי, לוחם ומדריך ביחידה. "כמו שיש חובש וצלף, אנחנו עם הכלבים, ומה שכלב יכול לעשות, אף אחד לא יכול". פעמים רבות, מה שהכלב עושה הוא, חד וחלק, להציל חיים. היחידה מחולקת לכלבים שתפקידם להציל לכודים, וכלבים שיוצאים למבצעים צבאיים, שם יגלו מטעני חבלה, חומרי נפץ חבויים ומחבלים מסתתרים, וירדפו אחרי מחבלים שהסתננו לישראל.
"קו" בעגה הצבאית, בו חיילי עוקץ מצטרפים ליחידה כזו או אחרת, נמשך כשבוע ומתבצע אחת לשלושה שבועות. את שאר הזמן מעבירים החיילים בבסיס האם שלהם במתקן אדם. אני מגיע לשוחח עם רועי בשעה 11 בבוקר, ובטעות עלול לחשוב שלהיות ביחידה זה סתלבט אחד ארוך: ברקע טלוויזיה משמיעה מוזיקה, מסביב ספות נוחות מחוץ למגורים, מתקני כושר, ואפילו חייל אחד שמפסל בעץ. אבל מבט מהיר בלו"ז היומי של רועי מבהיר לי שהגעתי לשלוש שעות היחידות ביום בהם החיילים חופשיים, וגם זה במקרה.
כל כלבן אוהב את הכלב שלו כאילו זה היה, ובכן, הכלב שלו
6:00 בבוקר. קמים. "לישון עד מאוחר" זה קונספט שלא בדיוק מוכר כאן. צריך להוציא את הכלבים לטייל, לבדוק שהם בריאים ולתת להם אוכל לפני שמתחילים איתם את האימון היומי. וכן, צריך גם לנקות אחריהם. "אפשר להגיד שאנחנו משחקים בקקה", צוחק רועי.
לכל נוהג, כך קוראים לחייל שאחראי על כלב, יש כלב אחד. לכמה מהלוחמים יש שניים. כשהנוהג לא פנוי, הכלב לא יוצא למשימות, וכשהכלב לא יכול לצאת למשימה – הנוהג לא יוצא. ממש זוג צמוד. רועי מספר על מקרה בו הייתה כלבו, קלם, פצוע במשך שלושה שבועות, והוא כמובן נשאר וטיפל בו במשך התקופה כולה.
במכלאה נמצאים הכלבים בכלובים גדולים למדי. וטרינרים צבאיים ואגודות שונות בודקות שהתנאים בהם הם מוחזקים יהיו הוגנים והומניים, אבל נראה שאין להם מה לדאוג. כל נוהג אוהב את הכלב שלו כאילו זה היה, ובכן, הכלב שלו. לכן, כשכלב מסיים את שירותו ביחידה, בערך בגיל שבע (54 בחיי אדם), כמעט כל לוחם רוצה לקחת את הכלב שלו הביתה.
גם רועי מעוניין בכך, הוא מספר לי, אבל כשישתחרר, לקלם תהיה עוד כחצי שנה שיוכל לתרום. בששת החודשים הללו, מישהו אחר יעבוד איתו. "אבל נסדר כבר משהו", מבטיח רועי לי ולעצמו.
"אתה לא רוצה כלב מחרחר כשאתה מנסה להתקרב בשקט לבית שאולי מסתתר בו מחבל"
9:00. זמן מנהלה: שלוש שעות ללכת לאפסנאות, לשלמיה, להשלים שעות שינה. 12:00. ארוחת צהריים. אוכל לא רע בכלל יש במתקן אדם. גם האווירה טובה. לפי מה שמספרים לי ביחידה, צה"ל של היום "מאמין בלדאוג לרווחת החיילים בזמן החופשי שלהם כדי שיבצעו את המשימות שלהם בצורה הטובה ביותר". מאותה סיבה נועלים כולם נעלי שטח המתאימות יותר לריצות ולאימונים עם הכלבים. הנעליים מגיעות, אגב, מתרומות, אבל מבטיחים לי כאן שצה"ל דואג לכך שהתרומות האלה יגיעו לכך חייל שזקוק להן.
13:00. אימון ראשון עם הכלב. קלם הוא כלב מזן רועה הולנדי, כמו מרבית הכלבים ביחידת עוקץ. בכלביות אני מזהה גם כמה מזן רועה גרמני, ואף לא אחד מסוג דוברמן, למרות שזהו סמל היחידה. "פעם היו דוברמנים ובוקסרים," מספר רועי, "אבל עם הזמן הבינו בצה"ל אילו כלבים יעילים יותר למשימות שנדרשות מהם. בוקסרים, למשל, הם מעולים לתקיפה, אבל כשהם קצת מתעייפים הם מחרחרים בטירוף. לא משהו שאתה רוצה שישמעו כשאתה מנסה להתקרב בשקט לבית שאולי מסתתר בו מחבל".
רועי מוציא את קלם, שבבירור מאושר לראות אותו, ולוקח אותו לאחד משטחי האימונים בבסיס. מדרגות, חורים בקיר, חיפוש, את הכול הוא עובר בקלות ובהתלהבות ניכרת לעין. הפרס שלו על כל משימה המבוצעת היטב הוא כדור גומי שרועי סוחב עמו בתוך האפוד מלא, בעוד הוא נושא גם אקדח וקסדה עם התקן לראיית לילה. "זה הציוד המינימלי שתמיד נמצא עלינו", הוא מודיע.
"הלוחם צריך לדעת מה הכלב מרגיש, ולהיפך"
כדי שכלב יגיע לרמת האימון הנדרשת הוא קודם כל נבחר. מביני עניין יוצאים לחו"ל ובוחרים כלבים בני שנה בעלי יצר חיפוש טוב, יצר תקיפה, במידה והם מיועדים לכך, ויצר מאבק גבוה. "בגדול, חשוב כלב שחי את החיה שבו", מסביר רועי במילים פשוטות.
אחר כך מחכה לכלב אילוף מקיף, ובסופו של דבר מותאם אליו נוהג. "לא כל חייל מתאים לכל כלב", מספר לי נתי, מפקד פלגת חנ"ם (חומר נפץ) ומרדף. "החיבור, הרעות בין האדם לכלב היא הדבר הכי חשוב. הלוחם צריך לדעת מה הכלב מרגיש, ולהיפך. היו מקרים שכלב מצא אמצעי חבלה ולא התיישב לידו מחוסר ביטחון. הנוהג שלו צריך לזהות את התנועות של הכלב שאומרות 'הנה, פה יש מטען'".
רועי מספר על שבועות בהם לא היה אף אחד לצדו פרט לקלם. "הוא החבר הכי טוב שלי, באותם לילות ובכלל", הוא מצהיר. "אנחנו מתכרבלים יחד, הוא אוכל מהאוכל שלי. היו לילות שלמים שהעברתי רק איתו, אז דיברתי איתו, כתבתי עליו שירים".
ואם המפקד מבקש להשתמש בכלבים כדי להפחיד פלסטינים?
18:00. ארוחת ערב. 19:00. אימון נוסף. הכלב צריך כמה שיותר אימונים, אבל הוא לא לבד בכך. גם הלוחם זקוק להם. "כשלוחם מגיע ליחידה, הוא צריך תוך חמש דקות ליצור אמון אצל מפקד היחידה, שהוא יודע מה הוא עושה ושאפשר לסמוך עליו", מסביר נתי. "הרי הלוחם הזה מדבר ישירות עם קצינים ומציע להם איך לפעול, לפי התחושות של הכלב. אין עוד יחידה בצה"ל בה רב"ט מדבר בחופשיות שכזו עם קצינים בכירים".
לנתי חשוב לציין כי למרות האמור לעיל, לחייל יש מפקד אחד – המפקד שבשטח – והוא הנותן את המילה האחרונה, "אלא אם הפקודה אינה ערכית, מה שנקרא פקודה בלתי חוקית בעליל", הוא מדגיש. מה למשל? "להשתמש בכלבים כדי להפחיד פלסטינים", הוא מדגים. "בעבר דברים כאלה היו נהוגים, אך היום הם מחוץ לסולם הערכים שלנו".
כבר הבנתי שהכלבים הם החברים הכי טובים שלהם. אבל איך מתיישבת האהבה לכלב עם הידיעה שהם שולחים אותו למשימות מסוכנות? הלוחמים אמנם בחרו בכך, אבל הכלב כנראה לא מודע לשליחות. "הלוחם והכלב היוצאים לפעולה ומסכנים את חייהם יחדיו עבוד המדינה", חורץ נתי. "כלב לא יישלח למשימה שסכנת החיים בה ידועה מראש, לדוגמה מטען ודאי. אני שולח כלב לעלות על עקבות של אדם שחדר למדינה, ומבחינתי הוא סיכון למדינה; הכלב, עם האינסטינקטים שלו, יודע לטפל במסתנן בצורה הטובה ביותר, כזו שאינה גורמת נזק בלתי הפיך".
לא מתלוננים
חצות. מסתיימים האימונים ונגמר היום – אלא אם יש שיחות סוף יום ותדריכים. בגלל אירועים שכאלה, חיילי היחידה מבלים לפעמים שבועות שלמים עם שלוש שעות שינה בלילה, ואז מגיע איזה עיתונאי נודניק וחושב שהם מסתלבטים להם. "ואיך היציאות?" אני שואל את רועי. "סבבה דווקא", הוא עונה, "נשארים שבת לשלוש". "נו, אז החיים שלכם דבש", אני אומר לו, "על מה אתה מתלונן". "מי מתלונן?" הוא עונה בחיוך, "אני הכי מרוצה שאפשר".
