לפני 65 שנה, כשצה"ל הוקם, דוד בן גוריון טבע את הביטוי "כור היתוך". ספק אם הוא היה מבין איזה כור היתוך יתקבל בשנת 2013, ספק אם האמין שיום אחד מצבת כח האדם של צה"ל תכלול גם חיילים נוצרים ילידי דרום לבנון. סיפורו של ג'ורג' סלאמה, חייל בחיל השריון, בן למשפחת לוחמי צד"ל, הוא דוגמא לסיפור אחד שהיה גורם לדוד בן גוריון לעמוד שוב על הראש.
כדי להבין את הסיפור במלואו, אנחנו מתחילים בשיחה עם אנדריי סלאמה, אבא של ג'ורג', זה שהתחיל מורשת לוחמים משפחתית אי שם בשנות השבעים, לפני ארבעים שנה כשהצטרף לצבא דרום לבנון. "עבר הרבה זמן", נזכר אנדריי. "צד"ל התחיל במחנה קטן במרג' עיון. היו צריכים להקים מחנה ב-1975, עשינו צבא קטן כדי להגן על עצמנו. הכוונה הייתה לשמור על הדירות שלנו וזה התחיל מבקשת עזרה ממדינת ישראל ואנחנו מודים לה על העזרה שהיא נתנה לנו".
ג'ורג' שהתגורר בדרום לבנון, היה שותף לאחד המהלכים ההיסטוריים המשמעותיים שהשפיעו על אופי הלחימה נגד קיני המחבלים של אש"ף וחיזבאללה בדרום לבנון בשנות השבעים, השמונים והתשעים. "זו הייתה תקופה של עשרים וחמש שנה, הייתה לכולם בחירה ולא היה שום דבר חובה. בחרנו לשתף את הילדים שלנו בשמירה על הבתים שלנו. כולם נכנסו לזה מהלב".
צד"ל למעשה היה התארגנות של תושבי דרום לבנון שראו את עצמם ואת זהותה של מדינת לבנון מאוימת על ידי הסכם קהיר משנת 1969, בו ממשלת לבנון אפשרה לאש"ף לפעול מדרום לבנון על מנת לפגוע במדינת ישראל. התארגנות שמתחילה באופן חשאי באמצע שנות השבעים, מתחילה מאוחר יותר שיתוף פעולה גלוי עם צה"ל כשהמטרה של שני הצדדים בגיבוי האו"ם הייתה כינון שלום וביטחון באזור.
"צבא אחד בשני שמות"
במהלך תקופת הלחימה ברצועת הביטחון, צה"ל לוחם בשיתוף פעולה ובתיאום עם צבא דרום לבנון, כשזה כולל דיונים משותפים, פעולות משותפות ועזרה הן בהיבט הצבאי והן בהיבט האנושי היום-יומי. על התקופה הזו אנדריי מספר בערגה. "היה במרג' עיון בסיס של המפקדים של הצבא (צה"ל) ושל צד"ל ביחד. היינו יושבים בבניין אחד בחדר שמנהלים את העניין בשותפות מלאה. אני זוכר שהיינו בדיוק יוצאים לאיזושהי פעולה ואנחנו היינו צד"ל והצבא ביחד, שהיינו מחלקים את השטח שאנחנו צריכים להיכנס אליו ושהייתה עבודה מושלמת – כמעט צבא אחד בשני שמות". אדריאן מתייחס גם לאבדות המשותפות לשני הצדדים במהלך הלחימה – "התערבב הדם שלנו והדם של צה"ל ביחד".
במאי 2000, תחת לחץ כבד מצד החברה בישראל, שר הביטחון דאז, אהוד ברק מחליט להוציא את כוחות צה"ל מרצועת הביטחון. ההחלטה מתקבלת לאחר תקופה ארוכה של דיון ציבורי בישראל ומיושמת בתוך לילה אחד. אנשי צד"ל שמוצאים את עצמם חשופים בשטח בלי צה"ל נקרעים בין המולדת לבנון, לבין הרצון לחיות ולהקנות חיים טובים יותר לילדים שלהם. את ההחלטה הם צריכים לקבל תוך פחות מיממה. חלק מחליטים להישאר ולהתמודד עם ההשלכות ואיום המוות מצד חיזבאללה, חלק מחליטים לעזוב ולעבור לישראל.
"היה הרבה בלבול ובלגן. היה יום קשה מהבוקר עד הערב, הייתה מלחמת חיים והיה מאבק כדי שכולנו נצא בחיים, גם הנשים, הילדים והזקנים שלנו. היינו צריכים להכין אותם ליציאה. אתה לא יודע כמה זה קשה להוציא אדם מהבית עד שתעבור את זה", מספר אנדריי בכאב. אנדריי ממשיך ומגולל את קורות אותו יום קשה, מספר על הבית שהשאיר שם ועל ההורים שסירבו לעזוב לישראל והתעקשו להישאר בלבנון, גם אחרי יציאת צה"ל, אבל יחד עם זאת, מברך על מה שיש לו היום, בין השאר על העובדה שבנו משרת בצה"ל. "השארתי את הנשמה ואת הדם שלי שם, אבל אנחנו אומרים תודה לאל שאנחנו בישראל ושהילדים בריאים ושלמים. אני מאחל להם חיים של שלום".
"זה הבית שלנו כבר. אין יותר לבנון"
ג'ורג' באותו הזמן היה בן חמש, הוא לא זוכר הרבה מהחיים בלבנון. הזיכרון האחרון שלו מלבנון הוא סבתא שלו, אותה הסבתא שעל מותה התבשר בטלפון מבלי שיהיה להם קבר לבקר בו. את החיים בישראל הוא דווקא זוכר היטב. "הגענו לפה וגרנו בקיבוץ ומשם התפזרנו. אנחנו הלכנו לנצרת עילית וגדלתי שם בחברה שכולם יהודים. זה היה קצת קשה. זה היה בהתחלה מעלה הקשרים של המלחמה כשיודעים שאתה מלבנון. הייתה בעיה של גזענות. קראו לי בכל מיני שמות גנאי, אבל עם הזמן זה הלך ונעלם". ג'ורג', שמדבר עברית רהוטה עם מבטא קל, מספר על החיים בארץ, על האהבה לחברים בארץ ועל ההשתלבות בארץ. מבחינתו, הגיוס לצבא, היה מובן מאליו.
רצית להתגייס?
"כן", הוא עונה בהחלטיות.
למה?
"לא הייתה שום סיבה שאני לא אתגייס".
אבל יש לך פטור.
"כן, אבל החבר'ה שגדלתי איתם, הם כולם רוצים להתגייס לקרבי וזה משפיע איכשהו".
ג'ורג' ששמע מאבא את הסיפורים שלו כלוחם ארטילריה בצד"ל, רצה ללכת על שירות דומה, אבל משהו בעוצמה של השריון עשה לו את זה ובאמת הגיע לשרת בחיל השריון. כרגע הוא בטירונות, בשלב של רכישת הכלים הבסיסיים, למידת המקצוע והתגבשות עם החברים. כחלק מההיכרות הבסיסית עם החברים, הוא סיפר להם על מוצאו הלבנוני ועל הבריחה לארץ, מה שמעורר לא מעט עניין בקרב חבריו. "התגובות דווקא אחלה. הרבה שואלים 'מה אתה עושה פה? זה לא חובה'. מבחינתי, במדינה שאני גר בה, יש לי מחויבות לשרת ולהגן עליה", הוא אומר.
כשאני משוחח עם אנדריי, האב, הוא אומר, "אני רוצה להגיד ולבקש שהגיוס יהיה חובה לאנשי צד"ל". עוד הוא אומר, "אני לא רוצה שישימו אותנו, הנוצרים עם הערבים ושיפטרו אותנו מהגיוס. אני רוצה שיהיה חוק ששולל מאנשי צד"ל את הפטור. אני שמח לראות את הבן שלי משרת בצה"ל כמו כולם". את דבריו ג'ורג' מחזק ואומר, "זה הבית שלנו כבר. אין יותר לבנון עם כל מה שהולך שם עכשיו. צריך לשלול ולהגדיל את הרצון להתגייס".
נראה שיש מעגל אחד שנשאר פתוח, ילדותו של ג'ורג' שנשארה מעבר לקווים וזיכרונות הילדות שאינם. כשאני שואל את ג'ורג' איך ירגיש אם יידרש לצאת למבצע בדרום לבנון ולפעול בתוך מרג' עיון, הוא עונה בחיוב. "אני רוצה לראות איפה נולדתי ואיפה הייתי גר. אני לא זוכר כלום ממה שראיתי שם".
ג'ורג' שמשרת היום בצה"ל, הוא הראשון מהמשפחה ללבוש מדי צבא, אחרי שאחותו הגדולה שירתה בשירות לאומי. למשפחה בן צעיר בן שמונה שנולד בארץ. לג'ורג' ברור שהוא רוצה שהוא יתגייס לצה"ל בעקבותיו. "אני רוצה שהוא יתגייס ואני צריך להסביר לו מה המשמעות של זה".