השעה הייתה שעת בין ערביים כשטוראי אוריין יוסף הרגישה שוב את התחושה המוכרת מתגנבת לתוך בטנה. "הקשב, המפקדת", היא פנתה למפקדת האישית שלה בטירונות, "אני צריכה לראות רופא". המפקדת לא בזבזה זמן, וכמי שכבר פיקדה בעבר על טירונויות מתנדבים, נראה היה שהיא יודעת את העבודה. היא אחזה בידה של אוריין, והובילה אותה אל הרופא הצבאי בבסיס. התור בפתחה של המרפאה הבהיר שאוריין אינה היחידה שלא חשה בטוב באותו ערב. הן הבינו שיש להן עוד זמן להעביר יחד, והתיישבו על הקרקע, ממתינות לתורן.
"תגידי, אוריין", שברה המפקדת ראשונה את השתיקה, "אחרי כל מה שעברת, את בכלל מעריכה כמה את מיוחדת?" אוריין זיכתה את המפקדת במבט מופתע. "לא ממש", היא ענתה, "למה את שואלת?". "כי את הכי צריכה להעריך את עצמך, את חיה בנס. עוד לא יצא לי לפגוש אנשים כמוך, את מיוחדת", אמרה המפקדת.
"היא לימדה אותי להעריך את עצמי", מודה אוריין, ששובצה ארבעה חודשים לאחר הטירונות כתומכת רשת מחשוב ברשות לפיתוח הטנק במז"י. "היא ביקשה ממני להכין לה דף, ולכתוב לה את כל הסיבות שבגללן אני כביכול לא מעריכה את עצמי. עברנו על כל אחת מהתכונות, והיא הסבירה לי כמה זה לא נכון, וכמה אני מיוחדת ומדהימה. אני חייבת לה המון".
הראשונה שבגופה הושתלו חמישה איברים בו זמנית
גם עכשיו, כשהיא לובשת מדים ונראית כמו כל חיילת אחרת בת גילה, נראה שאוריין לא באמת מודעת לגודלו של הסיפור המיוחד שלה. לפני ארבע שנים, כשהייתה בת 16, עברה אוריין את ההשתלה הראשונה בישראל שבמהלכה הושתלו בגופו של אדם חמישה איברים בו־זמנית: מעי דק, מעי גס, כבד, קיבה ולבלב.
במוצאי החג השני של פסח, אמה של אוריין הביאה אותה לבית־החולים. "זה הרגיש כמו סיפור סינדרלה", היא אומרת, "בדיוק בחצות הגענו לבית־החולים". התורם שלה היה עמרי גילור ז"ל, שהיה בן 12 כשנהרג כתוצאה מהתמוטטות ערימת עפר שבתוכה שיחק. חודשיים לפני שנהרג ביקש עמרי מהוריו לחתום על כרטיס "אדי", והציל מלבד אוריין ארבעה בני־אדם נוספים. "אני לא בקשר עם המשפחה שלו, כי הם לא מעוניינים בקשר. הם בקשר רק עם מושתלת הלב שלו", אומרת אוריין. "הם התקשרו באיזה פסח אחד ואמרו שהם רוצים לפגוש אותי ואת המשפחה שלי, אבל לא נפגשנו עד היום. מצד אחד אני רוצה להיות איתם בקשר, ומצד שני זה כואב. כואב שהילד שלהם נפטר, ואני לוקחת את המוות שלו בצורה מאוד קשה. אולי אם לא אהיה איתם בקשר יהיה לי קל יותר".
פצע פתוח
אילו היו מספרים לאוריין לפני שנתיים שתמצא את עצמה היום במסגרת צבאית, היא הייתה פורצת בצחוק מתגלגל, ומוסיפה - ליתר ביטחון - גם "בעזרת השם" חלוש.
היא נולדה בשם לירז לפני 20 שנה. מאז, הספיקה לשנות את שמה בעצת רבנים שלוש פעמים, כשאת שמה הנוכחי בחרה בעצמה. כשהייתה בת ארבע סבלה אוריין מכאבי בטן קשים, אבל לא התלוננה. "לא אהבתי להגיד שכואב לי, רק חרקתי שיניים", היא נזכרת. כעבור שבועיים, הבטן שלה התנפחה והיא העלתה עשרה ק"ג במשקל. הבדיקות שעשתה היו תקינות. "אני לא הייתי תקינה", היא אומרת. רק לאחר חודש עברה בדיקה חודרנית, שגילתה גידול מאחורי הלבלב.
"אשפזו אותי בבית־החולים 'אסף הרופא', שם הכניסו אותי לניתוח מסובך להוצאת הגידול", אוריין משחזרת. הגידול, שהתברר כשפיר, הוצא, אך עקב רשלנות רפואית חמורה בטנה לא נתפרה כמו שצריך. "השאירו אותי עם הבטן פתוחה מקצה לקצה", היא מספרת. לאחר הניתוח היא הושארה באשפוז במחלקת הילדים של בית־החולים במשך שבוע. אבל משהו התחיל להסריח. "אמא שלי הריחה בחדר ריח של נבלה. היא לא הבינה מה זה, חיפשה בכל מקום את הגורם לריח. היא קראה לאחיות ולרופאים, אבל הם אמרו שהכול בסדר ואין מה לדאוג", אוריין מסבירה. "מאוחר יותר התברר שאלו היו המעיים שלי שנרקבו כי לא סגרו לי את הבטן אחרי הניתוח".
כנגד הרופא בבית־החולים שניתח את אוריין הוגשה תביעה שמתנהלת עד היום. אבל באותם רגעים היה צריך להציל את הילדה הקטנה - ומהר. היא נאלצה להיכנס לניתוח נוסף, ומסובך לא פחות, בו הוציאו לה את המעי הגס. "בניתוח השני הוציאו את החלקים המזוהמים במעיים, והפעם כן סגרו לי את הבטן", היא אומרת. אבל אוריין בת הארבע וחצי עוד לא יצאה מכלל סכנה. "הרופא שהוציא אותי מהניתוח אמר להורים שלי שזה עניין של כמה דקות ואני גומרת את החיים. איכשהו, בסופו של דבר יצאתי מזה".
אחרי הניתוח, טענו הרופאים שכיוון שגופה עבר אירוע מסובך וגדול במערכת העיכול, עליה להיות בצום של שנה וחצי. את המזון היא קיבלה דרך הווריד, אבל זה לא השביע אותה. "קרעתי את הצינורות מתוך רעב", היא מספרת. "הרופאים לא אהבו את זה, ולכן הם קשרו אותי למיטה עם הידיים והרגליים". לא עבר זמן רב, ואוריין עברה אירוע מוחי בשל חוסר התזוזה. כל צד שמאל שלה השתתק. הזכר היחיד היום מאותו שיתוק הוא פזילה קלה בעין שמאל.
אבל גם אז, הסבל עדיין לא נגמר. מצבה הרפואי של אוריין המשיך להידרדר, ובטרם הגיעה לגיל חמש, היא נכנסה למצב של תרדמת שנמשך כשבועיים. "אמא שלי הייתה מאוד צעירה, בת 23, והייתה בהלם מכל מה שאני עוברת", היא מספרת. "הזמינו לי רבנים, איפרגן, אבוחצירה, כל הרבנים הכי גדולים. אין רב שלא היה אצלי בבית־החולים. גיסתה של אמא שלי הזמינה אלינו אדם שעבר גם הוא טראומה כשהיה קטן. הוא אמר 'הילדה הזאת חזקה, היא תחיה'. איך שהוא אמר את זה, התעוררתי. זה לא נשמע אמיתי, זה נשמע סיפור הזוי - אבל זה בעצם הגיוני".
>> נושמים צבא? לסיפורים הכי מעניינים, הצטרפו לפייסבוק של פז"ם
לצחוק גם כשקשה
מספר חודשים מאוחר יותר, עברה אוריין מבית־החולים "אסף הרופא" לבית־החולים "שניידר". "פגשתי את פרופסור רענן שמיר, שהוא היום מנהל המכון לגסטרואנטרולוגיה, תזונה ומחלות כבד במרכז שניידר לרפואת ילדים", היא אומרת בחשיבות. "הוא התחיל לטפל בי מאז ועד היום". בבית־החולים החדש, לדבריה, היא החלה לפרוח. "ב'שניידר' סוף־סוף שברו לי את הצום - ישר נתנו לי לאכול, והדבר הראשון שאכלתי אחרי שנה וחצי היה עוף מכובס", היא נזכרת ופורצת בצחוק.
למרות שמצבה של אוריין הוטב, הניתוחים הכושלים שעברה בגיל ארבע והצום שנכפה עליה, גרמו לה לקשיים רבים. "לא הצלחתי לישון בלילות, הייתי קמה, מסתובבת", היא מסבירה. "הייתי מפוחדת מכל דבר, מכל ניתוח. בדרך כלל אלו היו ניתוחים קטנים של חצי שעה, אבל עדיין הייתי ממש מפוחדת. זה הגיע למצב שהתחלתי לפחד גם מדברים אחרים - אפילו מגנבים".
כשמלאו לאוריין שש, היא עלתה לכיתה א' כמו שאר הילדים, אבל אחרי היום הראשון בבית־הספר - גם החוויה הזו נקטעה. "אפשר להגיד שהייתי בסך הכול רבע שנה בבית־הספר. כל שני וחמישי הייתי באשפוז", היא אומרת. "היו לי מורים פרטיים בבית־החולים, אבל זה לא כמו שאת יושבת בכיתה ולומדת, כי בבית־החולים הייתי יותר מרוכזת בדברים שהולכים לעשות לי שם. זה היה הפחד שלי".
למרות זאת, אוריין לא מתייסרת על כך שעברה ילדות שונה מבני גילה. "יש איזושהי תחושה של פספוס, אבל אני לא רואה את זה ככה", היא אומרת וחיוך נמתח על שפתיה. "אני אומרת, מה שצריך לקרות קורה, ודברים לא קורים סתם. נכון שכעסתי ושאלתי למה זה קרה דווקא לי, אבל לא התמקדתי בזה. מה שחיזק אותי היה שאמא שלי ואני ידענו להעביר את הכול באופטימיות, בצחוק, גם במצבים הכי־הכי קשים. זה לא קל, אבל השאלה היא איך מתמודדים".
במהלך התקופה ההיא, גם לאביה היה קשה להתמודד עם כל מה שעברה. המתחים והקשיים בין כותלי בית־החולים הביאו בסופו של דבר גם לפירוק המשפחה. "אבא שלי לא יכול היה לסבול את המצב שעברתי והם התגרשו", היא אומרת בפשטות. היא הייתה אז בת שמונה, ולדבריה אינה זוכרת הרבה. "בכל מקרה, אני לא רואה בזה משהו חריג. היום כל זוג שני בישראל מתגרש. אז הייתי מרוכזת במצב שלי, ואף פעם לא האשמתי את עצמי בזה. היום אני לוקחת את זה בקלילות. יש לאבא שלי חברה, והוא בקשר טוב איתנו, הוא משלם לי על הטיפולים ועל תרופות שאני צריכה לקחת".
מלחמה על הצבא
עד גיל 16, מצבה של אוריין נותר לא יציב. היא עברה מאשפוז לאשפוז, מבדיקה לבדיקה ובעיקר - חיה בתחושה שזה לא יכול להימשך כך. "בגלל שלא היה לי מעי גס, השתמשתי רק במעי הדק שלי, שגם הוא נשחק. התחילו לי בעיות בכבד בגלל התרופות הרבות שלקחתי, הטחול גם לא תפקד כל כך וגם הקיבה. בקיצור, היה צריך מלאי חדש של כל האיברים האלה", היא מציינת כאילו מתוך רשימת מכולת.
באותה תקופה טרם בוצעו בישראל השתלות של חמישה איברים באדם אחד במקביל. ניתוח שכזה בוצע רק במיאמי, ובשל העלות הגבוהה של הטיפול והטיסה ובעיות לוגיסטיות אחרות, אוריין לא הוטסה לשם. אבל המזל היה לצדה של הנערה בת ה־16: הרופא שלה נסע במיוחד להשתלמות במיאמי כדי ללמוד כיצד לבצע ניתוח כזה, ובמקרה, אותו מנתח ממיאמי היה ביוון, והחליט לעבור בארץ כדי לעזור בביצוע הניתוח של אוריין. ואז, אחרי שנים של חלומות ותקוות - נמצא לה תורם איברים מתאים. "רצתי במחלקה הלוך ושוב, מתקשרת לכל העולם", היא מספרת על הרגע ההוא, "התקשרתי לכל החברות שלי ואמרתי להן: 'יש לכן חמש דקות להיות פה'".
למחרת בבוקר הוכנסה אוריין לניתוח. כעבור 16 שעות היא יצאה ממנו, עם חמישה איברים חדשים ותחושה שהנה, עכשיו, סוף־סוף הכול נגמר. כמה חודשים לאחר הניתוח, חיכתה לה הפתעה נעימה - צו ראשון. אבל לצו עצמו אוריין לא הגיעה, כי גופה, שהיה בטראומה מההשתלה - שקע בתרדמת פעם נוספת. "ממש רציתי להתגייס. חשבתי על זה המון זמן, אבל זה היה תהליך קשה, מאוד קשה", היא מודה. "ניסינו לקצר הליכים, ולא הצלחנו. חיכיתי לזה שנתיים. כשהתאוששתי הגעתי לצו הראשון, אבל בלשכת הגיוס אמרו לי שהם מפחדים לקחת אחריות על המצב הרפואי שלי".
התגובה של גורמי הצבא אכזבה את אוריין, אבל לא לגמרי הפתיעה אותה. "זה מקרה נדיר, מקרים כאלה לא קורים בדרך כלל, אז הבנתי את התשובה שקיבלתי", היא אומרת, "ועדיין, הייתי מאוכזבת מאוד". היא לא ויתרה, ושלחה עוד ועוד מסמכים רפואיים שמוכיחים שהיא כשירה לשירות, והמשיכה להתעקש - עד שלבסוף הסכימו בצבא לגייס אותה. "התקשרו אליי מ'מיטב' ואמרו שיש לי תאריך גיוס, וזהו", היא אומרת. "באותו התאריך התגייסתי".
כיום, כאמור, אוריין משרתת כתומכת רשת מחשוב. "אף אחד לא היה מאמין שאגיע לתפקיד כזה. הרופאים היו בהלם כשבאתי לבקר בבית־החולים על מדים", היא אומרת. "אחרי שהם נלחמו על החיים שלי, זאת גאווה גדולה בשבילם. גם הם רצו שאעשה צבא, גם הם נלחמו בשביל זה".
בינתיים, אוריין מאוד נהנית בשירות שלה. "הצוות שמשרת איתי הוא צוות מדהים, אני ממש לוקחת מפה חברים לחיים", היא אומרת. "אני שמחה שהתגייסתי, שאני במסלול רגיל לאנשים בגיל שלי. המפקדים שלי תומכים ומבינים, ואני מרגישה כאן הכי טוב. יש רק משהו אחד שאני לא מבינה", היא מוסיפה פתאום, "אני לא מבינה למה חיילים בוכים על השירות שלהם. בסך הכול צבא זה חוויה. למה לא ליהנות מזה? אם אני והחברות שלי מהטירונות התגייסנו למרות שהייתה לנו אפשרות לא להתגייס, אז כל אחד יכול".