היום (שלישי) מסתיים קורס קציני היבשה. על רחבת המסדרים בבה"ד 1 יעמדו צוערי מגמת להב, שיקבלו את דרגות הקצונה ויהפכו לקציני חי"ר בצה"ל, בעוד ההורים והחברים צוהלים מהטריבונות המפורסמות.
סגן מפקד בה"ד 1, סא"ל איתמר קאפח, שגם היה בעברו מפקד גדוד בבה"ד וכמובן צוער, כבר ראה לא מעט טקסי סיום שכאלה, אבל זה לא מפריע לו להתרגש. "נכון, יש פה 21 טקסים בשנה, אבל זה מזכיר לי את עצמי", מספר קאפח, מחזור 92' כצוער בבה"ד 1, לפז"ם. "אני זוכר איך ההורים שלי עמדו על הטריבונות, וזה דבר שאי אפשר למחוק מהזיכרון. מפמפמים לך בראש שאתה צריך להיות מפקד וקצין בצבא, ומה זה אומר, ובסוף אתה בא ומממש את זה. כל צעד שעשיתי פה נשאר איתי. האמת? לא חשבתי שאחזור לכאן, ממש לא. למען האמת, לא חשבתי שאחזיק כל כך הרבה זמן בצבא".
אולי בגלל שנתן לעצמו "סיכויים קלושים לחזור", כשהוא נדרש להגדיר את קורס הקצינים, סגן מפקד הבה"ד לא חושש להשתמש במונחים כמו "תחושת קודש". "זה סוויץ' בראש", הוא אומר. "יש כאלה שאומרים שרק להיכנס בשערי בה"ד 1 עושה לך את הסוויץ' הזה. המקום עושה אותך קצין. השיח בתוך הקורס הוא אחר; זה כבר לא שיח של מפקד-פקוד, אלא של שיתוף, של הובלה, של חניכה. אין פה ראייה של סינון ומיון, אלא של הכשרה. 'בוא, נהפוך אותך לקצין'".
איך מגיעים לקורס הקצינים, מהן דרישות הסף ואיך לא נופלים ב"פאק באמינות"? קאפח מתייצב להסביר, ועל הדרך גם מדבר על ההבדלים בין בה"ד 1 שהכיר כצוער ובין הקצינים הצעירים שהוא מכשיר כיום; על חשיבות השמירה על האמינות, שהפילה לא מעט קצינים בשנים האחרונות, ביניהם תא"ל צ'יקו תמיר ותא"ל עימאד פארס; וגם על הכוונה לשפץ את הפרה הקדושה, רחבת המסדרים האלמותית.
"רק אחוז קטן נבחר להגיע לקורס הקצינים"
קציני החי"ר מסיימים היום את מה שקרוי "מגמת להב", הכשרת קציני היחידות הקרביות שיפקדו על המחלקות בכוח המתמרן. איך מגיעים למעמד? מתגייסים ליחידות הקרביות, עוברים את הטירונות ואת האימון המתקדם, ונבחרים לצאת לקורס פיקודי זוטר – למשל קורס מ"כים (מפקדי כיתות) בחי"ר או מט"קים (מפקדי טנקים) בשריון. לאחר ארבעה חודשים עד שנה, ועל פי החלטת המפקדים, יוצאים לקורס קצינים.
"מתוך כלל החיילים הקרביים, רק חלק נבחרים לצאת לקורסים הפיקודיים הזוטרים ורק אחוז מתוכם, קטן יחסית לאוכלוסייה הכוללת, נבחר להגיע לקורס הקצינים", מסביר קאפח. "הם נבחרים על פי המלצות ונתונים יבשים כאנשים שמתאימים לפיקוד".
המבחנים מתחילים כבר בצו הראשון, בלשכת הגיוס, כאשר ממוינים לפי קבוצות האיכות. ציון הקב"א המינימלי לקבלה לקורס הקצינים הוא 54. "כמובן שיש גם חריגי קצונה", מבאר קאפח, "שאחרי חוות דעת טובות מהמפקדים עשויים להגיע לקורס הקצינים כחלק מהקצאות שנקבעו מראש". מי שמעוניין לצאת לקורס הקצינים עובר גם מבד"קים – מבדקי קצונה, מנטליים בעיקרם.
"ואז מגיעים לבה"ד 1", מסביר קאפח. "בשלב המכין נבחנים צוערי מגמת להב על מספר נושאים: כושר קרבי, חינוך, תכנים מקצועיים, מבחני קליעה. כל זאת, על מנת לבחון האם הם יכולים לעמוד ברף הבסיסי בכניסה לבה"ד 1. אם בשאר המגמות מדובר ביומיים עד ארבעה ימים, הרי שבמגמת להב מדובר בתקופה בת שבועיים עד שבועיים וחצי. בסוף 'המכין' מקבלים החלטות, מי יכול להמשיך ומי לא. מדובר בסביבות השלושה אחוזים בממוצע שנופלים בדרך".
אז מתחילה ההכשרה. בתוך כ-14 שבועות מועברים תכנים בשלושה צירים מרכזיים: המקצועיות ("תורות לחימה, פיקוד ושליטה, פקודות מבצע, דברים שמהווים את השפה המשותפת בין כולם"), המנהיגות ("מודל המנהיגות, מנהיגי העבר, דפוסי פעולת המנהיג. המטרה היא לתת כלים לצוערים על מנת שאלה יממשו את יכולתם המנהיגותית, כשיוצאים מנקודת הנחה שמדובר בבעלח יכולת הנהגה מינימלית, ואנחנו רק צריכים לפתח אותה"), והערכים ("רוח צה"ל, הערכים בלחימה, צה"ל בתוך החברה הישראלית, ולמול האוכלוסיות השונות"). "חשוב לזכור שמדובר בנושאים משולבים", מסביר קאפח, "שהרי מקצוען ככל שתהיה, לא תהיה מנהיג אם הערכים לא תואמים את הנדרש". לאחר הקורס ממשיכים להשלמה חילית, כל אחד לפי מקצועו.
"הנוער של היום, לא ייאמן כמה הוא איכותי"
אחד הנושאים ששמים עליו דגש במהלך הקורס הוא הכושר הגופני, ולפי קאפח, דווקא שם אפשר לראות את ההבדלים בין הקצינים של פעם, לאלה של היום. "אני חייב לומר שאני מסתכל על עצמי לפני 20 שנה, ומדובר כאן בהבדל של שמיים וארץ", הוא מעיד. "מדובר באנשים שרצים פה במהירות אדירה למרחקים מטורפים, שלא לדבר על הרמה המקצועית שלהם; מדובר בנוער הרבה יותר טוב מאיתנו הזקנים", הוא מחייך. "הנוער של היום, לא ייאמן כמה שהוא איכותי. הם יותר מפונקים ממני, אבל זה עדיין לא אומר שהם פחות טובים".
לדבריו, ההבדלים בין הדורות לא נגמרים כאן. "חייל שמתגייס היום לצה"ל הוא לדעתי הרבה יותר מוכן, אם הוא עבר במערכת החינוך, שהיא מתקדמת הרבה יותר משהייתה. הבן שלי מתחיל ללמוד אנגלית בכיתה ב', ואצלנו זה לא היה. בגיל שנה וחצי כבר מתעסקים עם האייפון של אמא, ואני עדיין לא מצליח להתמודד עם המשחקים שם. זה דור אחר".
בנוף הצה"לי של היום, ובמיוחד בבה"ד 1, אפשר להגיד שהגיוס והשירות מותנים במוטיבציה, ושהם יותר בחירה מחובה. "אין ספק שהיו תקופות קשות בבית הספר לקצינים, למשל אחרי מלחמת לבנון הראשונה", מספר קאפח. "היו ירידות ברצון להתגייס, אבל היום המוטיבציה מציפה אותנו מכל עבר. תמיד יהיה חסר מקום, אבל לא אנשים. אני לא רוצה לדבר על מספרים של הכשרות, אבל הם עצומים – ואם אנחנו רוצים, בשקט אפשר להוסיף הרבה יותר. אנשים נלחמים כאן על מקום. נופלים בשלב המכין הרבה ילדים טובים שלא עומדים ברף מסוים, כי הוא ביחס לאחרים, כמו בפסיכומטרי. והרמה כאן גבוהה".
הרמה דורשת מהקצינים לעתיד להתעלות על עצמם. מי שהיה בבה"ד 1 יודע שהמילים "פאק באמינות" יכולות לסיים את השאיפה לקצונה בבת אחת. "יש אירועים שהם אירועים ערכיים ואי אפשר לעבור עליהם לסדר היום", קובע קאפח. "אנחנו חייבים לחנך את האנשים שלנו דרך מה שאנחנו עושים. יש דברים שהם ייהרג ובל יעבור, דברים שקצין לא אמור לעשות. צה"ל שחרר משורותיו קצינים בדרגות בכירות ביותר על נושאים ערכיים. בה"ד 1 צריך להיות סמן ימני, כי הוא מכשיר את המנהיגים העתידיים של עם ישראל. לפעמים אתה מסתכל על התמונות של מפקדי הבה"ד הקודמים ואומר לעצמך: 'בוא'נה, אנחנו קטנים'. זאת מורשת גדולה".
"להיפרד מטאיטו? זה כמו להוריד מגן דוד מהדגל"
לפי קאפח, מה שלא השתנה בבה"ד 1 מאז היה הוא צוער בעצמו, הוא המוטיבציה של הצוערים. "אני רציתי את זה בכל רמ"ח איבריי, ואני חושב שכל אחד ואחד כאן באותה התפיסה בדיוק". דבר נוסף שלא השתנה הוא הרס"ר: רנ"ג יצחק טאיטו, שמשמש כנגד המשמעת, מצעיד את הקצינים לעתיד מאז שנת 1968 וכנראה גם הגורם המכריע בדרישה מהצוערים לחבוש כומתות על הראש בכל עת. בכל שנה רומזים שזוהי האחרונה לשירותו, אבל קאפח לא ממליץ לבנות על זה. "אין את המפקד עם האומץ שיגיד לו 'לך הביתה'", הוא צוחק, "צריך אותו פה, הוא חלק מהבה"ד. זה כמו לנסות להוריד את המגן דוד מדגל ישראל, אף אחד לא מוכן לעשות את זה, לא אני ולא המפקד. מה אפשר להגיד? מסכן הבא שיצטרך להתמודד עם זה".
עוד מיתולוגיה של הבה"ד היא רחבת המסדרים – עליה אסור לדרוך עד לטקס הסיום. אבל אנשי הבה"ד החליטו לגעת בהיסטוריה, וכעת מתכוונים לשדרג ולהרחיב אותה, וכן להוסיף טריבונה לקהל האורחים.
"זאת אמנם פרה קדושה, אבל בסוף צריך להבין שיש פה צורך תשתיתי", קובע קאפח. "מעמידים פה טקסים עצומים, אם יש 600 צוערים, אז בממוצע כל צוער מביא עשרה אנשים לטקס הסיום, וזה אם הוא לא מביא מיניבוס. צריך לשים אותם איפה שהוא, ואי אפשר לתת לקהל להצטופף כל הטקס. נרחיב, נוסיף טריבונות, נשפר את התשתיות ונאפשר לאנשים להגיע לכאן; קורס טיס אולי יכול להרשות לעצמו, אבל אנחנו לא מוסד אליטיסטי, הקצונה היא של עם ישראל. נוסיף אלף מקומות וננסה לייצר נוחות למבקרים".
כרגע עוד מתכננים את השינויים, ואין תאריך לתחילת העבודות. כך או כך, צפויות גם החלטות קשות – שאולי יכללו את העתקת טקסי הסיום למקום אחר בינתיים.
קאפח מספר גם על תכנית לפתוח בבסיס מרכז מבקרים, בכניסה נפרדת. "שכל מי שרוצה לבוא, לבקר ולראות מה זה, יוכל להיכנס. ב'ווסט פוינט' בארצות הברית יש דיילות שמקבלות את האנשים, אבל אנחנו רוצים משהו מינימלי; שכל מי שנוסע מתל אביב לאילת, שתהיה לו נקודת עצירה, שייכנס, ילמד ויכיר יחד עם נכדיו ובניו. אולי גם הם ירצו להיות קצינים".