אני כותב את הטור הזה בזמן שהטלפון הנייד שלי נח על השולחן במרחק נגיעה. אומרים שהזימון מגיע בימים אלה בסמס, מה שיוצר בעיתיות מסוימת מבחינתי: כמעט לכל השכנים שלי למשרד יש את אותו צליל סמס, אז בערך כל חמש דקות אני בטוח שזהו זה, אני חוזר הביתה, אורז, מנשק את אשתי, מחבק את הילד חזק חזק – ויוצא למלחמה.
הרי הכותרות זועקות: גיוס רבבות חיילי מילואים. רבבות, כן? מילה חדשה. לא זוכר שבמלחמת לבנון השנייה השתמשו בה. ואם גייסו אותי במלחמה הקודמת, אז עכשיו, מתוך כל הרבבות האלה, אני מניח שיש סיכוי לא רע שזה יקרה גם הפעם.
אני מלא בפטריוטיות, ובאידיאולוגיה, ובתחושת צדק וזעם, ומה שלא תרצו, אבל אני שונא את הרוטינה הזאת: ההמתנה לצו. אתה רואה את השיירות שנכנסות פנימה לשטח אויב, את הטנקים המתקדמים, את החיילים שסוחבים עשרות קילוגרמים והולכים בטור אל תוך הלילה, אתה רואה את הפרשנים והאלופים במיל' מנתחים את ההחלטה לגייס המוני מילואימניקים – ואז אתה יושב ומחכה.
מודה: מהרגע שהתחילה הפעולה הקרקעית לא יכולתי להתנתק מהטלוויזיה. החדשות זרמו, הדיווחים הגיעו, ואני התמלאתי במחשבות אפלות: הנה, הם אומרים שכבר הלילה מתחילים הזימונים. איך לא בא לי לקבל אחד כזה. לעזוב הכול כדי למצוא מחסה ברחובות ג'בליה? לא מתאים.
לא בא לי להעמיס את הפקלאות וללכת להתרסק באיזה בסיס אימונים קפוא. לא בא לי להסתער על ג'בלאות, לשמוע מכל הקודקודים כמה רציני המצב, ולחכות לרגע שהקריאה תגיע. לא בא לי להיכנס שוב לעולם של החוסר וודאות. לא בא לי להסתכל איך הקווים של הבטרייה בנייד נגמרים, לא בא לי לחפש שקע להטעין אותו כדי שאני אוכל לדבר עם הבית. אה, כן, ולא בא לי שיקרה מה שקרה בלבנון.
לא שזה עוזר לי. אני חי עכשיו במציאות אמביוולנטית: מצד אחד, כאמור, אני לוחם עשוי ללא חת (לפחות פעם או פעמיים בשנה), ואני גאה להיות חלק מהאגרוף הישראלי שירסק את החמאס ויחזיר את השפיות לדרום. מצד שני: לא בא לי. אני אוהב להיות בבית, מה לעשות. ואני חרד. לא מתבייש בזה. חרד מהמלחמה, חרד ממה שיכול לקרות, חרד מהאפשרות שהחיים שלי ושל כל מי שחי סביבי ישתנו ללא היכר.
וככה אני חי מאז הסדיר. זה מתעצם עם הזמן: ככל שאני בונה את החיים האלה, כך קשה לי יותר לעזוב אותם. ככל שאני מתבגר יותר קשה לי להבין את הקשר ביני ובין הנעליים האדומות המרופטות בארון. אבל כמו תמיד, כשאני אקבל את הצו אני אנשוך שפתיים, אקשיח את לבי, אשים תמונות של הבית בארנק ואטוס לבסיס.
אותו רעל שחלחל לי בוורידים לפני יותר מעשר שנים כשחלמתי להיות קרבי, עדיין נמצא – במינון נמוך יותר אמנם, אבל המנטרה של "קרבי זה הכי אחי" עדיין נשמעת לי נכון. אני חושב על זה ככה: אם הייתי פקיד מחשוב ביחידה עורפית ולא היה סיכוי שאקרא להשתתף במלחמה הזאת, איך הייתי מרגיש? יותר טוב? כנראה שלא. הייתי מרגיש סוג של קנאה בכל המילואימניקים שעזבו הכל כדי לצעוד אליי קרב.
אני נאלץ לקטוע את הטור הזה. קיבלתי הודעת סמס.
אה, לא, זאת אשתי.
אחזור לדווח בקרוב.
וחבר'ה, תעשו לי טובה, בלי סמסים בשבוע הקרוב.