אנחנו עומדות כולנו יחד על רחבת המסדרים של אתר ההנצחה של חללי חיל החימוש שבנתניה. קבוצה גדולה של חיילות שעד לפני כמה שבועות ביצעו סביב השעון משמרות תצפית בכל גבולות המדינה. היום רשמית נהפוך מחיילות למפקדות, אחרי חודשיים וחצי של קורס שהעניק לנו את הכלים לפקד ולהיות אחראיות על חיים של תצפיתניות, לוחמים ואזרחים – קורס מפקדות האיסוף הקרבי. זה פשוט לא נתפס, אבל החל מעוד כמה שעות, כשנקבל את דרגות הסמל, אנחנו מפקדות לכל דבר ועניין.
אם נחזור כמה חודשים אחורה, כולנו היינו חיילות ששירתו בחמ"לים וצפו עמוק אל שטחי האויב, בכל הגזרות – בלבנון, בסוריה, במצרים, באיו"ש ובעזה. כל אחת הגיעה מהגזרה שלה, עם האיומים שלה, אליהם היא רגילה, תוואי השטח המוכר לה והלוחמים בגזרה שלה שכבר מזמן הפכו לחברים.
התפקיד שלנו כתצפיתניות הוא לשמור ולפקח על אזור הגבול, להגן על התושבים ולשמור על כוחותינו שמסיירים לאורך הגבולות. אנחנו מסתכלות על מרחב הגבול ונותנות הערכת מצב לכוחות על הנעשה בקרבתם ועל האיומים העומדים בפניהם. כל שנייה אצלנו חשובה. אנחנו יודעות שאם נזיז את העיניים מהגזרה לכמה שניות צלף יכול להסתתר בשיח, מסתנן יכול לחצות את הגדר או שמחבל יניח מטען על תוואי הגדר. אנחנו העיניים שצופות על הגבול ומעבר לו.
נכון שהשעות ארוכות ולקראת סוף המשמרת העיניים כבר עייפות. היציאות לא בשמיים. לא תמיד כיף לשבת שעות ארוכות מול המסך כשלא קורה כלום. עם זאת, ההשפעה האדירה שיש לנו על החיים של האזרחים והחיילים, הקשר הצמוד עם המפקדים והלוחמים בשטח, ורמת ההיכרות עם הגזרה מובילים לתחושת סיפוק אדירה ולאהבה רבה לתפקיד ולבנות איתן אני משרתת, שהפכו לאחיות. בדיוק בגלל הסיבות הללו, החזרה לקורס אחרי שבעה חודשים של שירות בקו ממש לא מובנת מאליה.
אז למה יצאתי לקורס? יצאתי כדי להשפיע יותר. מהרגע שבו ניכנס לחמ"ל כמפקדות, אנחנו אלו שיהיו שם בשביל החיילות כשיהיה להן קשה, אלו שיהיו שותפות בקבלת החלטות גורליות בעת אירוע מבצעי ואלו שאחריות על כך שאיסוף המודיעין מציל החיים מתנהל בצורה תקינה. אני רוצה להיות זו שתענה לחיילות שעובדות כל כך קשה על הצרכים שלהן, להיות האוזן הקשבת עבורן, לפתח אותן ולגרום להן לתחושה של סיפוק ומיצוי עצמי, בין אם יישארו כתצפיתניות לאורך כל השירות ובין אם יבחרו לצאת לקורס הפיקוד הבא.
חזרה לחיי הקורס
אמצע המדבר ואני מגיעה לבית הספר לאיסוף קרבי לקורס מפקדות האיסוף. צ'וגניות, נשקים וכובעים, את הפז"ם שמים לכמה שבועות בצד. במהלך השבועות הבאים עברנו תכנים מקצועיים שפתחנו לנו את העיניים, הלכה למעשה. המטרה היא להפוך אותנו מתצפיתניות שמקצועיות בגזרה שלנו, למפקדות שצריכות לדעת מה קורה בכל הגזרות כל הזמן ולוודא שיש שיתוף פעולה מושלם בין כלל התצפיות לכוחות הלוחמים בשטח. לצד התחום המקצועי, הקורס העניק לנו העצמה אישית. למדנו על התפקיד שממלאת המפקדת, על המקום שלנו בעולמן של החיילות ועל חשיבות המענה הטוב שנספק להן. פיתחנו את יכולת המנהיגות שלנו וכל אחת עבדה על דמות המפקדת האישית שלה, בהתאם לערכים איתם הגיעה לקורס, ואותם פיתחה במהלכו.
עכשיו, רגע אחרי סיום הקורס, כל אחת מאיתנו פונה לדרכה – חלק מאתנו ממשיכות לקצונה, חלק הולכות לפקד בטירונות ובקורס היסוד של התצפיתניות. חלקנו נשארות כאן בבית הספר כדי לפקד על דור המפקדות הבא של החיל בקורס המפקדות הבא. רובנו חוזרות לחמ"לי האיסוף והמר"ס (מערכת רב סנסורית) הפרושים לאורך גבולות המדינה, בהן נמשיך לעבוד מסביב לשעון כדי שהאזרחים במדינה יוכלו ללכת לישון טוב בלילה.
אני בחרתי להישאר בתור מפקדת בקורס המפקדות הבא. לא צפויות לי הרבה שעות שינה, אצא בעיקר שו"שים ואסתובב עם נשק, אבל אזכה לקחת חלק בעיצוב של שדרת הפיקוד הבאה של החיל ולהשפיע. תקופה חדשה מתחילה. מוזר לחשוב שרק לפני שנה סיימתי תיכון, תקופה שבה חשבתי בעיקר על עצמי. בעוד כמה שבועות לעומת זאת, אהיה אחראית על החיים של עשרות חיילות וזה היופי בתפקיד. מעניין לראות איך אני אעמוד על רחבת המסדרים בעוד כמה חודשים ואעניק את דרגות הסמל לחניכות שלי. בהצלחה לכולנו בנות, סליחה, מפקדות!