שמי ספיר חוזה, בת 21 מירושלים. לפני שלוש שנים התגייסתי לתפקיד מש"קית נפגעים ושובצתי בחטיבה 401. אחרי שהשלמתי קורס קצינים הגעתי לחטיבת כפיר, שם אסיים בקרוב תקופת שירות של שנתיים בתור קצינת נפגעים. על התפקיד שלי שמעתי דרך אחי הגדול, אשר נפצע במהלך שירותו ביחידת 'יהלום' ולווה ע"י מש"קית נפגעים.
כשהייתי בת 6, איבדתי את אחותי בת ה- 12, ענבר, שנפטרה מסיבות רפואיות. היא הייתה אדם טוב ואכפתי. עוד כשהיינו ילדים, היא הייתה דואגת לנו - לאסוף מהגן, לקחת לחברים ובעיקר להוות דוגמא. היום אני מרגישה שליחה שלה, ממלאת את המקום שמאפיין אותה כל כך.
במשפחה כמעט ולא דיברנו על האובדן ובאיזשהו מקום התפקיד מאפשר לי להתחבר אליו ממקומות אחרים. כשאני רואה אמא שבוכה על קבר בנה, אני נזכרת באמא שלי בוכה על הקבר של אחותי. הורים שמנציחים את ילדיהם בפינות זיכרון מזכירים לי את אבי ששקד והכין את דמותה של אחותי בתמונת פסיפס והנציח כיכר על שמה ביישוב בו התגוררנו בילדות. אין אזכרה שאני לא חושבת עליה ומבינה את הכאב של המשפחה שעומדת לצידי. האובדן האישי שלי נתן לי את הכוח להמשיך בתפקיד בצבא לאורך כל הדרך.
במסגרת התפקיד אני מלווה, יחד עם המפקדת והחיילות שלי, משפחות שכולות, נכים בדרגות שונות, פצועים ובנים לנכים. כשהגעתי לתפקיד הבנתי מיד כמה תעצומות נפש נדרשות כדי לעבור אותו בשלום, עם עצמי ועם הסביבה. בהתחלה היו ימים רבים שהתפרקתי בסופם, כשלא היה בי מספיק מקום להכיל את הכל. זה לא פשוט להתעסק בשכול באופן יום-יומי, אבל עם הזמן למדתי לשמור על עצמי. למדתי לשמוע, להבין, להזדהות עם המשפחות, אבל גם להתפנות ולפנות זמן לעצמי. אחרת לא הייתי מסוגלת להמשיך.
ההתעסקות בשכול של משפחות אחרות גרמה לי להסתכל על ההורים שלי בצורה שונה. ראיתי אותם כהורים חזקים יותר. הם אף פעם לא הראו או הפגינו את הכאב שלהם, רק כדי שנגדל כמו כל הילדים האחרים. בדיעבד, הדיבור על ענבר מאוד חסר לי. אני מאוד מפחדת לשכוח אותה ומבחינתי כשמדברים על אדם זה כמו להקים אותו לתחיה. אני זוכרת שפעם סיפרתי לאחד מהאחים השכולים שליוויתי על האובדן האישי שלי. המבט שלו היה מלא הבנה ותמיכה, הרגשנו הזדהות גדולה מאוד. בכלל, האחים השכולים שאני מלווה הם נחמה גדולה.
"זהו קשר מאוד אינטנסיבי, כמו של אמא לילדים"
במסגרת התפקיד ניתנת לי האפשרות לגשת לבני נוער שהאבל פקד אותם בצעירותם, שהכאב שלהם שונה משל הוריהם ולפעמים הם אלו שצריכים להכיל אותם. אלה נערים נבונים הנושאים עימם את המשפחה ובאותה העת ממשיכים להנות מחייהם הצעירים. רואים בעיניים של רובם אופטימיות ורצון להמשיך איזשהי מורשת, וזה עושה לי טוב.
הקשר עם האחים והילדים השכולים מתבטא בליווי צמוד מתחילת תהליכי הגיוס עד השחרור מהצבא, מהצו הראשון ועד לבחירת התפקיד וההתקדמות בו. אני מלווה אותה גם באזכרות ומבקרת בבסיס בו הם משרתים. זהו קשר מאוד אינטנסיבי ואני מרגישה מחוייבות מלאה אליו. כמו של אמא לילדים.
ההתמודדות עם השכול היא מאוד הדרגתית, אך כל משפחה עוברת את חלקי ההבנה וההתמודדות בתקופת זמן שונה. האובדן הוא כאב שאינו נעלם עם השנים, אך יחד עם זאת הליווי של משפחה שאיבדה את יקירה לאחרונה, היה שונה ממשפחות שאיבדו את היקר להם לפני תקופת זמן ארוכה. ההתמודדות ההתחלתית היא קיומית - "איך אני קמה בבוקר?" , "איך ממשיכים הלאה?" . עם הזמן משפחות מבינות שהן חייבות להמשיך, לא לשכוח ואף להנציח, אבל להמשיך.
משמעות הקשר של הצבא עם המשפחות לאחר מות הבן הוא חשוב וקריטי, ובעיקר מבטא המשכיות ומורשת. הבן תמיד ייזכר להם כחייל שהתגייס לצבא ומשם לא חזר. החללים של צבא ההגנה לישראל מתו בעת מילוי תפקידם וביצעו שליחות משמעותית מעין כמוה. להבדיל אלף הבדלות, אך עם דמיון של השליחות שבמעשה, ההורים שלי בחרו לתרום את איבריה של ענבר ובכך הצילו 4 נפשות בישראל, כשלאדם נוסף החזירו את מאור עיניו. עבורי, זה העצים את אחותי ונתן משמעות בלכתה.