עוד לא בן 18 – וכבר לוחם בגבעתי

אולי אתם בחרתם להתחפש למיני מאוס, לבאטמן או לאביבית, אבל יש כאלה שלקחו את החג הזה הרבה יותר ברצינות. לכבוד פורים החלטנו בפז"ם להעלות שישה מלש"בים על מדים הרבה לפני יום הגיוס הגורלי, ולתת להם להתחפש לתפקיד החלומות הצבאי שלהם ליום אחד. מהמלש"בית שחולמת להיות מש"קית ת"ש, דרך המתגייס לעתיד שפחד ממחטים ובכל זאת הלך לבדוק איך זה להיות חובש קרבי ועד זאת שהעבירה מד"ס לטירונים מבלי שהחיילים ינחשו שהיא אזרחית – את הפורים הזה הם לא ישכחו.

>> לכל הכתבות במדור "חיילים ליום אחד"

הראשון שניגש למשימה הוא יהונתן ביטרן, המלש"ב שהפך לטירון בחטיבת גבעתי ליום אחד. כך נראה יומן המסע שלו:

אני יהונתן ביטרן, בן 17.5, תלמיד כיתה י"ב מבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה שבירושלים, שהפך ללוחם בחטיבת גבעתי ליום אחד. בשבילי זאת לא הייתה סתם חוויה מרתקת, אלא פרומו לשירות שלי בצבא, שיימשך לפחות שלוש שנים ויחל עוד פחות משנה. תמיד רציתי להיות קרבי ובמיוחד בחי"ר, כי רציתי להיות בשטח ולחוות בשירות הצבאי דברים שלא אחווה בחיים האזרחיים. החלום להגיע דווקא לגבעתי הוא מפני ששתי אחיותיי שירתו בתפקידים בחטיבה ו"הרעילו" אותי על הכומתה הסגולה. בנוסף, זו חטיבה עם אנשים איכותיים, ולאחר היום הזה גיליתי שזה מה שבאמת חשוב.

השיעור הראשון: "זמן זה קודש"

בשעות אחר הצהריים הגעתי לבאר שבע, שם פגשתי את שני החיילים מדובר צה"ל שליוו אותי והכינו אותי ליום הזה. לקחנו את האוטובוס לקציעות, שם נמצא בא"ח (בסיס האימונים החטיבתי) גבעתי – ונכנסו למדבר. הנסיעה התאפיינה בעיקר בחול ובחיילים ישנים. כבר אז הבנתי כמה קשה להם.

הגענו לבא"ח בשש בערב ופגשנו את אחד ממפקדי המחלקה שאליה צורפתי. התברר לי שזאת מחלקת טירונים ממחזור נוב' 2011, המיועדים להצטרף לפלוגת הסיור (אם כי הם מסרבים להגיד שהם פלס"ר עד שיסיימו את ההכשרה). המפקד קיבל את פניי והחל להוביל אותי אל המחלקה, ואני מצדי ניסיתי לעמוד בקצב המהיר של ההליכה שלו ולהקשיב לו בו זמנית. הדגש הראשון היה "זמן זה קודש", אבל רק מאוחר יותר הבנתי למה הוא התכוון.

לאחר שעליתי על מדי ב' חברנו למחלקה והוצמדתי לחייל בשם גד קוסטה, בחור מדהים שהסביר לי לכל אורך היום מה זה כל דבר ומה אנחנו צריכים לעשות. עד ארוחת הערב המפקדים תיזזו אותנו הרבה. בשפת החיילים זה נקרא קידורים (מלשון קד"ר, קליטה דרך הרגליים). אתה מאבד תחושת זמן רגילה, ואתה בעצם פועל לפי הדקות שהמפקד נותן, כך שכולם חייבים להיות מצוידים בשעון יד.

כל כמה דקות מקבלים משימה חדשה מהמפקד: סידור הציוד, הבאת ציוד או ניקיון, מסדרים ועוד. המחלקה צריכה לבצע את זה מהר ולהתייצב מולו שוב בצורת ח' או בשלשות. היה מדהים לראות איך הם מיומנים בעבודה בצוות; חיילי המחלקה מתואמים מאוד ומבצעים כל משימה בשיתוף פעולה מעולה, כך שחמש דקות בשבילם זה זמן שאפשר לעשות בו הרבה מאוד. העמידה בשלשות מול המפקד הזכירה לי את היום סיירות, שם לא הכרנו אחד את השני ולא הצלחנו לעמוד בשלשות מסודר ובזמן. לעומת זאת, במחלקה שכבר כמעט ארבעה חודשים ביחד, זה בכלל לא היווה מכשול.

למרות כל הקשיים – הולכים לישון עם חיוך

אימון גופני קצר, ארוחת ערב ועוד קצת קידורים, והגענו לשעה שכולם במחלקה ציפו לה: שעת ט"ש (טרום שינה). פה סוף סוף היה לי זמן לדבר עם החיילים, להכיר אותם קצת וגם לראיין את קוסטה – שסיפר לי שגבעתי הייתה העדיפות הראשונה שלו מבין יחידות החובה שצריך לסמן במנילה.

מסתבר שקוסטה לא היה היחיד שהעדיף גבעתי. לחטיבה הסגולה יש ביקוש רב, ולכן כל מי שנמצא פה רצה וביקש להיות פה. קוסטה מספר שכשהוא נכנס לגבעתי הוא רצה להגיע כמה שיותר רחוק ולכן בחר לנסות להגיע לגדס"ר, הגדוד המובחר של החטיבה. לאחר יום הגיוס ישנו שבוע טרום טירונות, שבסופו יש גיבוש של שלושה ימים לגדס"ר למי שרוצה. לאחר יומיים של גיבוש, מודיעים להם מי התקבל ולאיזה פלוגה (פלס"ר,עורב, פלחה"ן או רימון).

המחזור של פלוגת נוב' 11 אליו הצטרפתי מורכב ממחלקת פלס"ר אחת, שתי מחלקות עורב, ומחלקת רימון אחת. החבר'ה סיפרו שהקושי בתפקיד הוא שעות השינה, המחסור בזמן חופשי, ובעיקר שילוב של קושי פיזי ומנטלי בו זמנית. על אף כל זה, קוסטה הסביר לי שבלילה הוא הולך לישון עם חיוך ומרגיש שהוא תורם למדינה ועושה את המקסימום שלו, וזה שווה את כל הקשיים והמכשולים שבדרך.

שאר החיילים באוהל קצת צחקו והמשיכו להראות שביזות, אז שאלתי אותם, "אתם מתחרטים שהלכתם לקרבי? הייתם הולכים להיות ג'ובניקים?". תוך רגע כולם אמרו לי שלא, וזה הסביר הכול; למרות שהתפקיד הקשה דורש מהם הרבה, כולם שמחים להיות לוחמי גבעתי ורוצים כבר לקבל את הכומתה הסגולה. כששאלתי אותם על חוויה זכורה שהם עברו הם העלו את שבוע השדאות. ניכר בפנים שלהם שזה היה שבוע קשה, הם התלבטו מאוד איך לספר על המאורעות והזיכרונות הקשים מהשבוע הזה, והחליטו לסכם את זה כך: "אם עברת את השדאות, עברת את הטירונות".

במקום ארוחת בוקר: בוחן מסלול

ב-10 וחצי הלכנו סוף סוף לישון: 12 חבר'ה באוהל עם מיטות ועליהן שקי שינה. לימדו אותי שכשישנים בשק שינה, "ככל שלובשים פחות שכבות יותר חם", ובאמת, בלילה, על אף שזה היה מדבר, היה חם. שנתנו הופרעה בשירת "משנכנס אדר" של מחלקה 4 מחוץ לאוהל, אבל נראה שכולם כבר התרגלו לרעש, כי לאף אחד זה לא הפריע לישון.

במהלך הלילה אנשים נכנסים ויוצאים מהאוהל לשמירות. ב-4 בבוקר קמתי עם החייל שהתלוויתי אליו, למשמרת שלו. הוא לבש את האפוד, לקח את הנשק ויצאנו לעשות פטרולים רבע שעה מסביב לאוהלים. באותו הזמן המפקדים עשו השכמה לחיילי המחלקה, נתנו להם 7 דקות לגלח"ץ (גילוח-צחצוח) ואז העמידו אותם למסדר. אני וקוסטה המשכנו לפטרל ואחר כך הצטרפנו אליהם.

בתמימות רבה חשבתי שנקום ונאכל ארוחת בוקר, אבל לפני הארוחה חיכה לנו בוחן מסלול ליד הבסיס. בוחן המסלול כולל שני ק"מ ובהם מכשולים כמו קיר, זחילה וטיפוס על חבל. כאן הגיע רגע האמת. חיילים רבים במחלקה עדיין לא עברו את בוחן המסלול ולכן התחלתי לראות פנים רציניות ולחוצות. המפקד עשה לנו קצת חימום גופני וחימום מנטלי, עמדנו במעגל בזמן שהמפקד "מרעיל" אותנו ומכניס בנו רוח קרב ואמונה שנצליח לעשות את הטוב ביותר: "מחלקה שתיים תמיד בראש!"

המפקדים דיברו אישית עם חיילים שהיו לחוצים וניסו להחדיר בהם אמונה שהם מסוגלים לעבור את הבוחן מסלול – ואז התחלנו לרוץ. יצאנו ברביעיות בהפרש של שתי דקות, וכבר בהתחלה לא היה לי נעים שאני רץ בלי כלום והם נאלצים לרוץ עם נשק, אפוד וקסדה. כשעברתי במכשולים ראיתי חיילים שנתקעו ועוד מנסים לעבור, וקיוויתי מאוד בשבילם שיצליחו, כי זה היה רגע מאוד חשוב בשביל ההמשך שלהם בגדס"ר. לאורך המסלול חיכו לנו מפקדים שדרבנו את החיילים והאיצו בהם. באמת היה מרגש לראות את זה.

בסוף נשאר לנו 800 מטר של ריצה ללא מכשולים, איפה שצריך לתת את כל מה שנשאר. בנקודת הסיום ראיתי חיילים מזיעים ומותשים מאוד. לא היה הרבה זמן לנוח וכבר היינו צריכים לעלות בשני טורים חזרה לבסיס, שם, לאחר עוד עמידה מול המפקד, ניתן לנו זמן למקלחת וארוחת בוקר. זה היה מהרגעים היחידים שאפשר לנוח ולשבת בכיף עם כל חברי המחלקה, לדבר על מה שהיה בבוחן מסלול ולהכיר טוב יותר כל אחד מהם. גיליתי שהיו במחלקה לא מעט חיילים בודדים שבאו מחו"ל: שניים מארה"ב, אחד משבדיה ואחד מקניה. היה מדהים לראות איך הם השתלבו במחלקה כמו ישראלים לכל דבר. הערצתי אותם על כך שהם באו כל הדרך כדי לשרת בצה"ל ועוד בתפקיד מובחר בגדס"ר.

"בצבא מספיק יום אחד כדי לפתח ערכי רעות הדדיים"

אחרי ארוחת הבוקר נפרדתי מהמחלקה ומהמפקדים. לא הרגשתי בנוח שאני חוזר לבית החם והם יורדים לשלושה ימים לשטח, למטווחים ולאימונים גופניים. בצבא אתה מפתח מהר מאוד ערכי רעות ואחווה הדדית, כולם שותפים לקושי, ולכן הבנתי שבצבא מה שחשוב זה שיהיו איתך אנשים טובים ואיכותיים, כי איתם אתה עושה הכול, כל היום, אם בטוב ואם ברע. בגבעתי, כך למדתי, יש את האנשים האלה – אנשים שחמש דקות של ארוחה וישיבה איתם יעשו הרגשה טובה גם אם כל שאר היום היה קשה, ובעיקר אנשים שהייתי סומך עליהם ויוצא איתם לשטח.

אחרי היום הזה התחזק הרצון שלי להגיע לגבעתי. למרות שראיתי שקשה שם ושזה לא מקום להתפנק בו, יש שם את הכלים לתרום למדינה ולפתח את עצמך כלוחם וכאדם, ואפילו להעביר שירות מהנה לצד אנשים מדהימים.

לאלבום התמונות המלא בעמוד הפייסבוק של פז"ם

>> חייל ליום אחד: חובש קרבי

>> חיילת ליום אחד: מש"קית ת"ש

>> חייל ליום אחד: שריונר

>> חייל ליום אחד: לוחם בחיל הים

>> חיילת ליום אחד: מד"סניקית