דוד בן גוריון אמר שהצבא שלנו בנוי על יקר האדם ותפקידו להוות כור היתוך לחברה הישראלית. אחרי ניסיונות של שישים שנה אפשר להגיד שגם אחרי מעבר בכור היתוך, כל טיפוס, נותר טיפוס.
לכל מקום יש את הטיפוסים שלו. זה נכון לגבי הלימודים, זה נכון לגבי מקום העבודה, זה נכון אפילו לגבי קבוצת היוגה או חוג הקרמיקה. לגבי הצבא – זה נכון במיוחד. את רוב האנשים שנזכור מהצבא, נדע לתאר במילה אחת, על פי סוג הטיפוס שהוא היה. כדי למנוע את ההפתעות ואת השוק, ריכזנו רשימה מפורטת של כל הטיפוסים שמסתובבים בתוך בסיסי צה"ל, סימני זיהוי וקווים לדמותם.
1. הצהוב
את החייל הצהוב (הוותיקים שבינינו יכירו אותו בתור "המורעל") קל מאוד לזהות: הוא תמיד מגולח, התספורת הצבאית מתוחזקת באופן יומיומי, הדיסקית במקום, החוגר במקום, הכומתה מיושרת היטב על הכתף והמדים מגוהצים כמו פלס. אגב, גם מדי הב'. הטיפוס הצהוב ייצג באופן קבוע את עמדת המערכת, ירטון תמיד על זה שהמערכת היא לא מספיק צבאית בשבילו, על זה שהמשימות שהוא מקבל הן לא מספיק מאתגרות ועל זה שהוא היחיד שעושה אותן כמו שצריך בזמן שהשאר מזלזלים.
הטיפוס הצהוב יעלם בשלב מסוים מחייכם ויחזור אליהם כקצין. אופציה אחרת היא שהוא לא יתקבל לקורס הקצינים או לא יעבור אותו ואז, יכנס לחייכם הטיפוס הבא.
2. הצהוב שלא עבר קורס קצינים
הוא יחלום כל החיים על הקורס קצינים ואז יקרה אחד משלושה דברים: המפקד שלו לא יוציא אותו לקורס קצינים או שהמפקד שלו לא יוציא אותו לקורס קצינים והוא לא יעבור את המבדקים בגלל עודף מוטיבציה או שהוא יגיע כבר לקורס ושם הוא יודח בגלל שטות (זה מה שהוא יספר לכם).
כשאחד האירועים האלו יתרחש, אותו הטיפוס יצא למסע עיקש כדי להוכיח למערכת שהיא טועה, שההפסד הכי גדול של מערכת הביטחון היא עצם העובדה שהוא לא קצין. המסע הזה יסתיים או כשהוא בסופו של דבר יתרצה ויקבל את הדרגות הנכספות, או כשהוא פשוט ישתחרר מהצבא.
3. הראש הקטן
כשמו כן הוא. המוטו שלו בחיים הוא למה לרוץ אם אפשר ללכת? למה לקום אם אפשר לשבת? עוד עיקרון שמנחה את הראש הקטן הוא שככל שמגדילים ראש, עושים וחושבים, כך גדל הסיכוי לכישלון ולהסתבכויות. לכן, עדיף לא לעשות, כדי לא להיכשל.
הראש הקטן הקיצוני ילמד את המערכת הצבאית היטב ויבין בדיוק איך הוא צריך להתנהל במערכת הזו כדי לשרוף כמה שפחות קלוריות. במסדרי ניקיון הוא ינקה רק איפה שהולכים לבדוק, כשיחפשו מתנדב למשהו הוא יחכה בשירותים עד יעבור זעם, הוא יגרום לכולם להבין שעדיף לא לשבץ אותו בתורנות מטבח אם אף אחד לא רוצה לחטוף דיזנטריה והוא ידע יותר טוב מכולם איך לחתוך הביתה מוקדם או להגיע מאוחר בלי שאף אחד לא ירגיש.
יש לציין שהראש הקטןנמצא בכל מקום בצבא, בכל דרגה ובכל דרג.
4. החולה התמידי
את החולה התמידי תפגשו תמיד כשיש לו בכיס שלושה סוגים של אקמול, שני משאפים, ארבעה גלילי נייר טואלט, ג'ל נגד עקיצות יתוש, חמישה פלסטרים, מדחום, פנקס פטורים וטופס גימלים. שכחנו משהו? אה, כן. הוא ילבש מעיל של מדי ב' גם בשיא החום באמצע אוגוסט.
את החולה התמידי תפגשו בטירונות, הוא יספר לכם שהוא הגיע ליום הגיוס עם שפעת שלא מהעולם הזה, ויגיד שאיך שהוא הספיק להחלים מזה, הוא חטף קלקול קיבה ממשהו לא טוב בחדר אוכל, ההקאות גרמו לו להתייבשות ושהאבק באוהל גורם לו להתקפי אסטמה כל לילה. בשבוע השני לטירונות הוא כבר יכיר את כל החובשים במרפאה, את השעות שבהן כל אחד במשמרת, את הרופאים של הבסיס (שם פרטי ושם משפחה) והם כבר ידעו את ההיסטוריה הרפואית שלו בעל פה, תוך כדי שהם כותבים את ספרי ההמשך. אגב, הוא הראשון מהפלוגה שידע מה זה ר"מ 2.
עוד קטע באשר לחולה התמידי – הוא תמיד חולה במשהו מדבק, מסוכן, סבל לא נורמלי, נדיר, אבל מסביבו כולם נשארים בריאים, אף אחד לא נדבק. נקודה למחשבה.
5. זה שאין לו מזל
יום א' בגרסת חסר המזל: הוא יפספס את הרכבת בשנייה, יעלה על הרכבת הבאה, יירדם, יתעורר אחרי שהוא פספס את התחנה, יעלה על הרכבת לכיוון ההפוך, הרכבת תיתקע, כשהוא ירד מהרכבת, הוא יגלה שניה אחר כך שאת הצ'ימידן הוא שכח על הקרון, ביציאה מתחנת האוטובוס מכל החיילים הלא מגולחים, המ"צ יעצור רק אותו וייתן לו דוח על זה שהוא בלי כומתה, כנראה שהיא נפלה לו כשהוא רץ לרכבת, את הפטור זקן הוא לא יוכל להראות, הוא בצ'ימידן והרכבת כבר נסעה. עוד דו"ח.
בערב הוא יאלץ להתקלח בלי כפכפים כי גם הכפכפים שלו היו בצ'ימידן ששכח בקרון הרכבת ובבוקר יגלה ששכח את הנשק במקלחות ושמי שמצא אותו שם, היה הרס"ר (שאגב, שבועיים קודם לכן, תפס אותו עם החמודה מהבסיס עד שמצאו פינה שקטה להתנשק).
בקיצור, אין לו מזל. תמיד יתפסו אותו על חם על מה שכולם יצאו ממנו בפוקס וכל מה שיכול להשתבש ולא ללכת חלק יקרה לו. אף אחד לא רוצה לשכב ליד במארב, כולם מעדיפים לא לצאת איתו לסיורים ואם במקרה הוא מציע למישהו מהחבר'ה טרמפ הביתה, כדאי לחשוב פעמים. לא זהוא אדם רע, פשוט אין לו מזל.
6. הפוקסיונר
בעגה הצבאית קוראים לו גם טפלון. שום כתם לא נדבק אליו. הפוקסיונר הוא זה שיכול לשבור שמירה, לא להסתובב עם דיסקית אף פעם, לאחר לבסיס, לקלל את המפקדים ולצאת מזה בלי שום פגע. בנוסף, הפוקסיונר הוא זה שיתחמק מכל תורנות, מכל סנג'ור ומכל שמירה בדרך הכי אלגנטית שיש. לא ברור איך, אבל כשהוא כן ישמור, הוא יקבל את עמדות השמירה והשעות הכי טובות, כשחברה שלו יוצאת שבת, גם הוא יצא שבת ואת האישור להגיע מאוחר ביום ראשון הוא יקבל בקלות. על פניו, זה יראה כאילו הכל פשוט הולך לו בקלות.
שה לא שהוא אדם רע, פשוט יש לו מזל.
7. המקומבן
הוא איכשהו יגיע לבסיס כשהוא מכיר את כולם וכולם מכירים אותו כבר ממזמן, כל מי שהוא יבקש ממנו משהו יענה לו, "בשבילך, אח שלי, הכל!". כשכולם יתחננו כבר לנשק קצר, הוא ילך עם מקוצרר, כשכולם ישנו על מיטות ישנות, הוא יקבל מזרון של עמינח, כשכולם יאכלו מנת קרב, הוא יסעד בחדר אוכל סא"לים, כשכולם יטרטרו כל יום ראשון באוטובוסים, הוא יקבל טרמפ מהסמב"ס וכשכולם יסגרו שבת, אותו ישחררו הביתה כדי למלא משימה חשובה מאוד בתל אביב.
בהתחלה כולם ישנאו את המקומבן מחמת הקנאה, אבל מרגע לרגע יותר ויותר אנשים ילמדו לשכור את שירותיו וישתדלו ללמוד איך לעשות את זה גם הם.
8. זה שנעלם
יום אחרי שתכירו אותו, הוא פשוט יעלם. המפקדים לא ידברו עליו באופן מופגן ויהיו אינספור גרסאות לנסיבות היעלמות שלו: קצונה, סעיף נפשי, במקרה של בנות: הריון, חטפו אותו חייזרים, הוא חזר בתשובה, הוא היה בעצם סמוי של מצ"ח.
נעלם.
9. הפעור
בהתחלה כמעט כולם פעורים בצבא. כולם מזיעים, כולם לחים, כולם דביקים, לכולם לוקח מלא זמן ללמוד ללבוש את המדים ולשרוך את השרוכים, כולם בהתחלה בטוחים שבשביל להשתין צריך אישור, כולם מצדיעים לקצינים גם אחרי שמסתיימת הטירונות וכולם שואלים בשלב כזה או אחר למה דווקא הפלוגה שלנו לא לוקחת חלק בשמירות בבסיס.
לרב, זה עובר אחרי כמה חודשים. יש כאלו שימשיכו ככה עד השחרור. סימני זיהוי של החייל הפעור: הוא עדיין נחתך בגילוח, הוא עדיין מכניס את החולצה לבוקסר במקום למכנסיים, הוא קושר את השרוכים של הנעליים כאילו שאלו נעלי ספורט, הוא מבקש רשות ללכת להתפנות ובכל רגע נתון, אפשר לתקוע לו תפוח בתוך הפה.
עוד סימנים בכתבה "סימן שאתה צעיר"
10. הפז"מניק מהרגע הראשון
יש חיילים שלא חוו מעולם את חוויית הצעירות, שמהיום הראשון בצה"ל הם קלטו את הקטע, הבינו איך הם נדרשים להתנהל במערכת ושאיכשהו הם מצליחים לרוץ על השירות כאילו שהם נולדו אל תוך הצבא. הם לרב לא יתרגשו מאיחור לבסיס, הם לא יתרגשו ממשפטים, הם לא יהססו להתחצף ולעמוד על שלהם ואף אחד לא באמת יודע כמה זמן הם בצבא.
האנשים האלו התגייסו ככל הנראה כדי להוכיח לכולם שלדרגות ולוותק אין באמת משמעות. שזה הכל עניין של משחק.
11. הגרגרן
יש משפט ותיק שאומר שברגע שאתה עולה על מדים, אתה הופך להיות עייף, רעב וחרמן. יש בזה משהו. העניין הוא שיש כאלו שמזימים עם זה. כזה הוא הגרגרן. הגרגרן יכיר את כל חדרי האוכל בבסיס, יכיר את כל הלשכות שמגישות מאפים לאורחים בכניסה, יכיר את כל המבצעים בשק"ם, ידע את הלו"ז המדויק של פריסות השחרור, כולל התפריט המתכונן לכל אחת מהן, כמו כן, הוא יכיר את כל בתי העסק בסביבה שנותנים ארוחות חינם לחיילים.
הגרגרן הוא זה שכל השירות יאכל טוב, אבל לא יראה שובע עד שהוא ישתחרר.
12. המחריש
המחריש יחזיק אצלו ימ"חי חירום מטורפים של ציוד משרדי, חטיפי ארגיה, פלנלית, כדורים ל-M16, גלילי נייר טואלט, סוכר, תה, קפה, חלב, פצצות מרגמה, מוקשים, חומרי ניקוי, אקמול, קרם הגנה, קרם לחות, מסכה לשיער, טנקי מרכבה, דלק סילוני ואקדחי סיכות. כשתבקשו ממנו אחד מאלו, הוא יעשה פרצוף תמים ויגיד, "אין לי".
המחריש הוא זה שאף פעם לא חסר לו כלום, אבל כשיבקשו ממנו משהו בהשאלה, התשובה לעולם תהיה "אין לי". עזבו, אל תבקשו מראש. הדילמה האמיתית תהיה מה לענות כשהוא יבקש משהו.
13. הפטוריסט
את הכתבה שלנו על הפטורים הכי הזויים ששמענו עליהם, פתחנו עם הקטע הבא:
"פטור. מסמך שלא יסולא בפז, אשר מעניק לחייל הקלה כלשהי בתפקוד היומיומי הנדרש ממנו. לעתים זה יכול להסתכם בפטור מנעליים צבאיות, אבל לא מעט פעמים, מפקדים, רופאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים מוצאים את עצמם כותבים לחיילים פטורים שכשהם התחילו את הקריירה, הם לא חלמו שהרגעים האלו יהיו חלק ממנה".
אותם החיילים שמביאים את אותם אנשי המקצוע למצבים האלו, הם בעצם פטוריסטים. אנשים שהפכו את מלאכת הוצאת הפטור למקצוע. הפטוריסטים יוציאו לרב פטורים מנותקים מהמציאות. כך לדוגמא, יכולה להיות חיילת שתוציא פטור מנשיאת משקלים, אבל תיק הגב שהיא נושאת לבסיס בכל יום ראשון כבד יותר מכל מה שיתנו לה לשאת בצבא, זה יכול להיות חייל שיוציא פטור ממסעות, אבל מיד לאחר השחרור ייסע לדרום אמריקה ויעשה את הטרקים הכי מאתגרים וזה יכול להיות חייל שיוציא פטור ממטבחים, אבל אחרי השחרור תגלו שפתח לעצמו מסעדה.
14. הלחוץ בית
הלחוץ בית הוא זה שיעביר את כל הזמן שלו בבסיס בחישובים של עוד כמה זמן הוא חוזר הביתה ובתוכניות של מה לעשות בבית. העיסוק שלו בזמן החזרה הביתה יהיה לרב אובססיבי – הוא יכין טבלאות, יוריד אפליקציות לטלפון, ימנה אחראים שיקריאו זמנים וידאג שבבסיס יהיו סביבו שעונים מכל סוג – שעון בטלפון, שעון חוגה ושעון דיגיטלי. למקרה שבו כל השעונים האל יתקלקלו, הוא ידאג שיהיה בבסיס שעון שמש ולימים הגשומים, הוא ידאג שיהיה שעון חול.
את הלחוץ בית הכי קל לזהות בשעות שלפני היציאה הביתה. הוא ישכים קום כדי להתארגן כמה שיותר מהר, התיק שלו יהיה ארוז מבעוד מועד והכרטיס לרכבת יהיה כבר מוכן ביד יום מראש. במקרה של חיילים שעושים יומיות, עמדת העבודה שלהם תהיה מוסדרת למשעי בשעה שלפני היציאה הביתה. הדבר הכי רע שאפשר לעשות לחייל הלחוץ בית בשלב הזה הוא להשאיר אותו שעות ביציאה, עדיף שלא, זה יגמר רע.
הטיפוסים האלו, למעשה, יכולים להיות כל אחד מאיתנו. כל אחד יכו למצוא את עצמו ממורמר, רוצה לצאת לקורס קצינים, רק רוצה לצאת הביתה, חולה. החוכמה היא לדעת לאזן.