הלוחש לפצצות: 8 סיפורים של חבלן משטרתי עם ותק של 27 שנים

1. פעם צנחן, תמיד חבלן

"בשנת 1987 התגייסתי לגדוד 202 של הצנחנים. אחרי שנה עלינו לדרום לבנון והשתתפנו בפשיטה על מיידון, שבה חוסלו 76 מחבלים ונהרגו שלושה חיילי צה"ל, שניים מהם מ-202. זה היה המפגש הראשון שלי עם המוות.

הכיוון שלי אחרי הסדיר היה מאוד ברור: להתגייס לימ"מ. אבל פתאום אני מקבל טלפון מדוד שלי יזהר פלד, כיום תת ניצב, ששירת אז במג"ב עזה. הוא אומר לי: 'יש יחידה חדשה בעזה שמתעסקת גם בלוחמה וגם בחבלה, אקשן וגם מסתערבים, וזה מה שאתה צריך. אבל לא אמרתי לך כלום ואל תגיד לאבא'.

עברתי מיונים, חצי שנה של קורס חבלה מתיש, כל מיני הכשרות. ככה הפכתי לחבלן בעזה. הגעתי לשם עוד בימי האינתיפאדה הראשונה ונשארתי שם 13 שנים. התחלתי את השירות עם אבנים, המשכתי לתקופה של ירי, וסיימתי בשנות ה-2000 עם המטענים הענקיים".

2. לך תישבע לחבר שעדיין יש לו רגל

"חבלן בעזה מתעסק בשיטות טיפול שונות בהשוואה לשאר הארץ. נטרול של מטען נעשה לא פעם תחת ירי. זה טיפול אלים, ויש גם עבודה עם מסתערבים, עם השב"כ, מעקב אחרי חוליות חדשות. ובדיקה של גופות, כולל מקרים של רצח על כבוד המשפחה. מישהי נרצחה על ידי בעלה וחבלן בודק את הגופה לפני שמעבירים אותה הלאה. מבוקש מחוסל על ידי יחידה ואנחנו מיד נכנסים ובודקים את הגופה. זה הרבה גופות מרוטשות על בסיס יומי ובשעות לא שעות. מאוד קשה להפשיט גופה, בוודאי כשמדובר בילד או באישה הרה.

והיו גם פציעות של חבלנים. באחד הימים, אחרי שאיתרנו מטען שהניחה חוליה של מבוקש בשם עימאד עקל, אני ועוד חבלן עשינו סריקה כדי לאתר מטען נוסף שידענו שנמצא בשטח. תוך כדי אני מקבל קריאה וניגש לקשר. איך שאני מגיע לקשר החבלן השני מתפוצץ וממש עולה לאוויר. אני ניגש אליו בריצה והוא מבקש ממני להישבע לו שיש לו רגל כי הוא לא מרגיש אותה.

בשלב הזה אני כבר נשוי עם ילדה בבית, אבל גם מכור לאקשן. ובכל מקרה, אתה לא עוזב כשחבלן נפצע. הכוח של החברים והביחד מעיף כל זיק של מחשבה על עזיבה. לא עזבתי גם אחרי רגע קשה במיוחד, כשראיתי את החבר הטוב שלי מתפוצץ ונהרג לי מול העיניים.

ניהלתי זירה של כמה חבלנים כשיונתן ורמולן הלך. הוא היה חבר קרוב, סמל ואדם מיוחד, ציוני שעלה לישראל מהולנד כדי להתגייס ולחיות פה. הוא נהרג ופתאום אתה מחפש את היד שלו עם הרובוט כשבצד השני יורים עליך. אתה מתעקש להישאר בזירה עד שהפיקוד אומר: זהו, יוצאים. עד היום יש לי תמונה שלו בחדר השינה".

3. המטען הראשון שלי

"יש משפט שאומר: קודם חיי ציבור, אחר כך חיי חבלן ואז רכוש. אתה תסכן את עצמך ולא את הציבור, והטיפול צריך להיעשות מקרוב גם אם יש סכנה של פיצוץ. שם זה אתה והמטען. אתה לומד אותו ומסנן את רעשי הרקע מסביב. זה יכול להיות ירי של מחבלים או צעקות של הציבור, וגם לחץ של קצינים שרוצים לפתוח את הזירה. כשאתה שם אתה עוטף את עצמך בבועה ומתנתק.

המטען הרציני הראשון שלי היה בנצרים. מטעני צינור של מטר וחצי, קשורים אחד לשני. משהו ענק. זה היה באמצע הלילה ועבדתי עליו משהו כמו ארבע שעות, כי זה מטען רגיש שמאוד קשה לנטרל. קיבלנו הוכחה לזה כשמטען כזה הרג גשש ומ"פ. הידיעה הזאת יוצרת לחץ מטורף, יש חשש להיפגע, אבל אתה פשוט עובד שלב שלב עם עצמך. השיטה שלי הייתה לדבר בקול רם עם המטען".

4. איך להלחיץ אוגדונר

"באחד המקרים יצאתי לנטרל גופה של מחבל מתאבד שהייתה עליה חגורת נפץ. אני כרגיל מקשקש בנטרולים, מדבר עם המטען ועם הגופה כשיש. משהו בסגנון של 'טוב, מה אני רואה פה? אה, הנה יש פה שני נפצים, הופה הנה צמה של חוטים ומפה אני נותן את הבום'. לגופה אני אומר, 'בוא תעזור לי ותרים את היד. וואו, מה יש לנו פה?'.

בזמן שאני עובד על המתאבד מגיע לזירה ישראל זיו, תא"ל ומפקד אוגדת עזה. נטרול כזה מאוד מסוכן והחגורה יכולה להתפוצץ בכל רגע, גם אם אתה כחבלן עושה הכל כמו שצריך. אז אני מדבר עם הגופה ועם המטען, 'תרים את היד' ו'מה אני רואה', והאוגודנר שומע את זה ומסתכל ואומר, 'זהו. החבלן איבד את זה'".

5. פושעים שלא סופרים את החפים מפשע

"יצא לי להיות בזירות של חיסולים פליליים וניסיונות חיסול באשקלון, בקרית גת ובכל מיני. באחד המקרים הזעיקו אותי לנטרל מטען בכניסה למושב של ההורים שלי - ניסו להוריד שם דמות עבריינית מאוד מוכרת - ומי שדיווחה לי על המטען הייתה אחותי.

המטענים של העולם העברייני מאוד מתוחכמים. כלומר, היום זה הכל ערכות מסודרות שבונים כמו לגו, אבל יש הרבה תחכום במיקום של המטען ובהסוואה שלו. ראיתי הרבה מאוד אנשים שזה הרג. לפעמים אתה רואה מטען כזה עם הרבה רסס, ואתה מבין את הראש של מי שהכין אותו: לא עניין אותו שיהיו נפגעים יחד עם יעד החיסול. זה מרתיח".

6. עשיתם פעם גרפס של גז בישול?

"היה אירוע של שריפה בבניין שהגיעה גם לבלוני הגז. הגעתי לשם עם עוד חבלן, ולמרות שזה לא התפקיד שלנו, התחלנו לפעול כדי שלא יהיה פיצוץ. חום מטורף, אבל היה לי ברור שאני חייב להעיף משם את בלוני הגז. בסוף הצלחנו להרים אותם ולהעיף לוואדי.

אחרי האירוע היו לי גרפסים של גז ממש. גם שלחו אותי לפסיכולוג שרצה לשמוע על תחושות וכזה, ואני אמרתי עזוב, רק שיתנו לי משהו לגרון. הוא ממש כאב. המשכתי משם לבית חולים ברזילי והביתה הגעתי באמצע הלילה. לא אמרתי כלום לאשתי, גם לא רציתי להעיר אותה, אבל בבוקר היא רואה מכתב שחרור מברזילי ליד המיטה, ובקול רועד שואלת אותי 'ברק, מה זה?'. בסוף הייתי צריך להתפשט כדי להראות לה שהכל בסדר ולא נפגעתי. רק קצת גזים".

7. אין מה לנהל שיחה עם רקטה

"אחרי 13 שנים בעזה עברתי לתפקיד חבלן בקרית גת ומשם לשדרות. אמרו לי שצריך אותי לשנה, אבל נשארתי שש שנים. פתאום אתה מתעסק עם רקטות, עם חומר נפץ, בתוך המדינה. בבית שלך. הילדים שלך נמצאים בחזית.

יום אחד נפלה רקטה סמוך למגרש כדורסל, 150 מטר מהבן שלי רועי. הוא אמר לי בטלפון שהכל בסדר, אבל אני כל הזמן חזרתי: 'אתה בסדר? אתה בסדר?'. בסוף הוא אמר לי 'אבא, אתה חבלן משטרה, מה אתה כמו כוסית? אני בסדר'. אבל איזה הכל בסדר, נסעתי לשם מיד.

התפקיד של חבלן אחרי נפילת רקטה הוא להבין אם הרקטה התפוצצה או לא, ולנטרל אותה. צריך גם להבין באיזה סוג של רקטה מדובר ולהעביר לגורמי המודיעין. אני יודע לזהות איזו רקטה שייכת לאיזה ארגון ואפילו מאיפה שגרו אותה, ואת כל זה אנחנו מעבירים למודיעין. בכלל, זירה של רקטות היא רגועה יותר ויש יותר זמן לפעולה.

יש מאחוריי חמש מכוניות תופת ועשרות מטעני חבלה. רקטות? אין מצב שאני יכול לספור. בטח כמה מאות. אגב, עם הרקטה אני פחות מדבר. זה פחות מסובך ממטען. אם היא התפוצצה וזה רק צינור, אני יכול גם לעצור ולהדליק סיגריה".