"הקרב שאני הכי גאה בו, הוא הקרב שבו לא יריתי"

אחת לכמה זמן אנחנו מחפשים מור"ק טוב במטרה להכיר לכם את האנשים שמאחורי הסיפורים, הדרגות והמדים. בדרך כלל, מדובר בסיפורים של קרבות נועזים, סיפורים של אנשים שעשו דברים על גבול הדמיון ושל יחידות קומנדו כאלה ואחרות. הסיפור הזה הוא שונה. כן, שוב מדובר במלחמה קשה, בטייס קרב ובאומץ לב, אבל הפעם, מה שהביא אותנו לפרסם את הסיפור זה מה שהדמות המרכזית שלו החליטה דווקא שלא לעשות, בניגוד גמור לפקודה וללחץ שמסביב. 

טייס הקרב זאב רז, אלוף משנה במיל', הוא האיש שפיקד והוביל באופן אישי שמונה מטוסי קרב מסוג F-16A שהפציצו את הכור הגרעיני בעיראק, ובכך הסירו איום קיומי ממשי על מדינת ישראל. בשלושים וחמש שנות שירותו רז השתתף במלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור כמובן שגם בלבנון, תקף, הפציץ והפיל. כאשר שוחחנו בעבר, שאלתי אותו מה הדבר הכי משמעותי שעשה חוץ מתקיפת הכור בעיראק, והתשובה שלו בהחלט הפתיעה אותי. זו לא הייתה תקיפה אחרת, והיו מאות. גם לא הפלת מטוס בקרב אוויר, והיו שלוש כאלה. זה היה דווקא "הקרב שבו לא עשיתי כלום", אמר לי אז. לאחרונה החליט רז לכתוב פוסט בעמוד הפייסבוק שלו ולשתף את כולם בקרב שבו דווקא לא ירה.

פרולוג: הקרב בשמי רמת הגולן

הסיפור הזה נפתח יומיים לפני ההתרחשות, בצד השני של מלחמת יום הכיפורים, בשמי רמת הגולן. זו גם הסיבה שרז פרסם בעמוד הפייסבוק שלו פוסט מקדים: "ישנתי על מזרון מתחת לשולחן במשרד שלי", כתב רז. "חלמתי שקוראים לי שוב ושוב, והתעוררתי. מישהו מנער אותי. בּוֹבּוֹ הנווט מסתכל עלי בתמהון ואומר: "בוא למטוס, מחפשים אותך כבר כמה דקות. לא שמעת את הרמקול?"

בשיחה שלנו הסביר רז, "לא סתם אני אומר שישנתי מתחת לשולחן. הטייסות לא היו ערוכות למלחמה כזו, היה מקום שינה מסודר רק לטייסי הכוננות, אז מצאתי את עצמי ישן על מזרן מתחת לשולחן". כאשר פרצה המלחמה רז היה טייס בטייסת 69 - הפטישים, אז טייסת מטוסי פנטום. הם היו סוס העבודה של חיל האוויר, מפלצת של ממש שידעה לתקוף מטרות קרקע וגם להילחם בקרבות אוויר-אוויר.

אחרי שניקה את קורי השינה מעיניו, רז זינק לאוויר עם בובו, הנווט שבמקרה נקלע לאירוע (הוא אינו מציין שמות באופן מכוון). בדף הפייסבוק שלו הוא כותב: "רצנו למטוס. השמש עמדה לשקוע לתוך המוחרקה. לוקחים אותנו 040 לרמה, שהיתה כולה עשן. מי שטס במלחמה ההיא מעל הרמה, לא ישכח את האוויר האפור והצפוף שהסתיר את הגולן. תערובת זעופה של אבק שהרימו מאות טנקים ועשן של רבבות פגזים". כתיבתו של רז כסיפור כמעט רומנטי, מצמררת ושואבת אותך לעומק הדברים, גורמת לך להרגיש כאילו אתה זה שנמצא בתא הטייס. זוג פנטומים ממריא, או כפי שרז מתאר - "שני קורנסים, ארבעה מנועים, ארבעה מיכלי דלק. תריסר טילים, 1,278 פגזי 20 מ"מ. טייס ונווט, טייס ונווט".

"פטרלנו והשמש כבר שקעה. המיגים באו ועשינו קרב אוויר של שניים נגד ארבעה", הוא מספר לי בשיחה. כששאלתי אם פחד, אם זה סביר בכלל לצאת לקרב של שניים נגד ארבע ענה, "הסורים טסו פחות טוב מאיתנו, אבל עובדה שבקרב האוויר נפל מספר 2 של המיראז'ים - אפילו לא נטש, הוא נהרג. מספר שתיים שלי נפגע מצרור. זה לא היה קרב טוב. יותר מזה, לפני שאני מפיל את המיג, אני יורה ולא פוגע".

בפוסט שמתאר את הקרב מעל רמת הגולן הוא כותב: "אני ובובו עם שני הקדמיים. צוללים, מגלגלים וסוגרים עליהם. "שים לב לגובה", מזהיר בובו מפני החרמון האפל העולה אלינו מסביב. המכ"מ נעול. הטווח נסגר. תשע-מאות מטר. זִמזום. הטילים מחטיאים". עד לרגע הזה, רז לא הפיל מטוס בקרב אוויר, הוא מעיד.

"יריתי את הטילים מחוץ למעטפת. כשאתה יורה בטווח של 800-900 מטר, אתה צריך להיות ישר מאחורי המטוס, אם אתה בזווית - הם לא פוגעים. הייתי נרגש, זה היה הקרב הראשון שלי. יריתי מחוץ למעטפת. נאלצתי לסגור לטווח של תותח ובצרור חיסלתי אותו, אבל באותו הזמן מספר שתיים שלי חטף צרור, ומספר שתיים של המיראז'ים שהצטרפו לקרב נפל". הטייס עמי להב נהרג. רז לא חוסך במילים ומספר: "זה שהפלתי מיג אחד ומיג נוסף נפל, לא אומר שזה היה קרב טוב".

בשורה התחתונה, רז שהיה "חם על ההדק", הפיל את מטוס הקרב הראשון שלו, וכפי שהוא מכנה זאת, "ההקדמה לטיסה מעל סיני". זו כנראה הסיבה שהביאה אותו לכתוב את הכותרת - "זה היה נגמר אחרת אילולי פגשתי יומיים קודם את המיגים מעל החרמון".

הקרב בסיני: "למה אתה לא מפיל אותו?"

יומיים אחרי הקרב מעל החרמון, רז יוצא ליירט מטוסי אויב ממזרח לַתעלה. "כבר לא הופתענו", הוא כותב בפוסט אחר. 'טַפֵּס לגובה 23'. הצבא המצרי חצה בשבת את התעלה ונשאר בסיני, בניגוד לציפיות של ישראל. שבוע קודם עוד אמרתי להורים שלי, 'זה מה שחסר להם, לחצות את התעלה. זה יהיה הסוף שלהם. הם יודעים את זה ולא יעשו את השטות הזאת'. טייסת של מיראז'ים לוביים התייצבה שבועיים קודם בדלתא של הנילוס, אזור בצפון מצרים של שפך הנהר נילוס לים התיכון, כדי לעזור למצרים". יש לזה משמעות מאוד גדולה לסיפור שלנו, משום שמדובר במטוס זהה לזה שטס בחיל האוויר הישראלי.

רז מספר שאחרי שנכנסו לסיני, שלחו אותם ליירט מטוס קרב מצרי שעל פי הבקרה, חדר לשטח של צה"ל. יחידות הבקרה של צה"ל, אלה שתפקידן לזהות את האויב ולהכווין מטוסים באוויר, נפגעו מטילים והפצצות של חיל האוויר המצרי. "המצרים פתחו את המלחמה כמו שצריך, גם בקרקע וגם באוויר. המכ"מים האלה היו מושבתים גם בדרום סיני ולמיטב זכרוני גם במערב סיני", הוא מסביר על תחילתה של הסיטואציה.

קולות הקשר ממשיכים להדהד - "רד לגובה תשע. 210 . המטרה ישר על האף, 22 מייל גובה 5 בכיוון צפון". "מַפסקים" - מפסק חימוש ראשי למעלה. בוחר טילים קדימה. "משליך נתיקים, מבקש גובה 3", אומר רז לבקר. "רשאי", הוא עונה. מוקי (שם בדוי של הנווט) נועל. 14 מייל. "הוא באמת בכיוון צפון. לפי מהירות הסגירה הוא לא כל כך מהיר. מוזר", חושב רז לעצמו. 5 מייל. קשר עין. "קשר עין!".

הפנטום יושב עכשיו על זנבו של המיראז', הטיל ננעל על המנוע שלו. כשזה קורה, רז שומע צפצוף שמתגבר ככל שהנעילה חזקה יותר. דמיינו לעצמכם את הלחץ - באזור מוכה טילים של האויב, יושב לו טייס קרב ושומע צפצוף צורם באוזניים. זאת כמובן, לצד הקשר, בו הבקר פוקד עליו להפיל את המטוס והנווט שאומר "תירה, תפיל אותו, למה אתה לא מפיל?". טירוף בשחקים, אבל משהו לא מסתדר לו.

בפוסט שלו ממשיך וכותב רז: "איפה בן הזוג שלו? זה מיג 21? מיראז'? הוא מתחיל פניה דרומה. שומר גובה. 2 מייל. "שגר טיל", אומר מוקי בקול חגיגי". רז מתקרב, והטיל מצפצף באוזניו חזק יותר. "תפיל", "תירה", הם ממשיכים. "תפיל אותו, זאביק", מצטרף מוקי לבקר היירוט ולטיל.

בשיחה שלנו אני שואל אותו אז למה בעצם הוא לא הפיל. רז מכניס אותי לסיטואציה ומסביר: "הבקר ממשיך ואומר לי תפיל, הטיל מזמזם - רוצה שאני אשגר אותו, וגם הנווט שלי במקום להרגיע אותי ולהגיד "הזנב שלך נקי, הכל בסדר, תהיה רגוע", לוחץ עלי להפיל אותו, ולמה אני לא מפיל אותו כבר, כאילו אני לא יודע שאני צריך להפיל. אני לא מסוגל להגיד מילה. אני לא משגר כי אני לא בטוח, ומרוב לחץ לא מוציא מילה מהפה. מההתחלה אני לא מבין מה הוא עושה באזור הזה: לא מהיר, לא טס נמוך ונראה לי שהוא לבד. מההתחלה משהו לא מוצא חן בעיני, משהו חשוד. גם כשאני מתקרב לטווח של תותח, אני מחכה עוד רגע כי אני לא רואה: זה מיראז' שלנו או שלהם?".

"המיראז' הוא מטרה קטנה וזריזה, הקורנס כבד ומסורבל. כל טייס קורנס למד בדרך הקשה של קרבות האימונים נגד המיראז'ים - קל הרבה יותר להפיל אותם בטיל מאשר בתותח", ממשיך וכותב רז. "למה אתה לא מפיל אותו?!" מרים מוקי את קולו, כמעט צוֹוֵחַ. חמש-מאות מטר. הכוונת משוחררת לירי תותח, יושבת בדיוק על צינור הפליטה שלו. הוא שובר בבת אחת שמאלה ולמעלה. משולשים צהובים ענקיים על הכנפיים. הוא שלנו. כמה קרוב הייתי להפיל מטוס שלנו".

"לא יריתי, וזאת הפעולה שאני הכי גאה בה בקריירה שלי"

המשולשים הצהובים נצבעו על המיראז'ים של חיל האוויר אחרי שהבינו שגם המצרים מטיסים מטוס דומה. כשרז ראה אותם, הלב שלו התחיל לדפוק בקצב מטורף. "הייתי מאוד קרוב להפיל אותו. זה הדבר שאני הכי גאה בו בקריירה שלי - שלא יריתי, ואני חושב שאם לא הייתי מפיל יומיים קודם, אולי כן אולי הייתי מפיל אותו", מחבר רז את שני הפוסטים שלו לכדי סיפור אחד.

אלה היו ימים של מלחמה קשה, והסיפור הזה שרז כל כך גאה בו כבר 42 שנה, פשוט נשכח. טייסת 69 של מלחמת יום כיפור איבדה במלחמה שני צוותים. עוד ארבעה צוותים נפלו בשבי ובסך הכול אבדו תשעה מטוסים. מבחינתם, מדובר היה בטיסה שלא קרה בה כלום - מטוס יצא וחזר מבלי לשגר כלום, וזהו. אפילו מפקד הטייסת של רז באותם ימים, יורם אגמון, הגיב לפוסט של זאב רז וכתב לו: "זאביק, אהבתי את הסיפור. כתוב נהדר, לא זכרתי. יורם".

"אם אני הייתי משגר טיל, יורם בהחלט היה יודע על זה, אבל בעצם, לא קרה בעצם כלום. טסנו וחזרנו. רז מספר שהדרך חזרה לבסיס הייתה שקטה מאוד. בדרך שמעו על עוד מטוס שנפל. "בחיים האזרחיים לא תראה יופי כזה", אומר לעצמו הנווט כאילו הוא צופה במחזה ולא עלול לחטוף פגז בכל רגע. "הוא התחיל לזמזם שיר של הביטלס, ואני הצטרפתי אליו, ואחר כך בשיר נוסף, ובשיר נוסף", נזכר בחיוך.

"מאז שהשתחררנו, מוקי ואני נפגשים לעתים רחוקות. לא דיברנו אף פעם על הטיסה הזאת, אבל כשהעיניים שלנו נפגשות, שנינו חושבים על אותו הדבר. זה משונה, להיות גאה במשהו שלא עשית. אבל יומיים קודם פגשתי מיגים מסַייקַל מעל החרמון והפלתי את הראשון שלי", הוא מספר. המסר ברור, כפי שרז מיטיב לסכם אותו: "כשיש לך נשק ביד אתה צריך להיות מצד אחד חם על ההדק, ומצד שני, להיות מאוד זהיר, אחרת, תצטער על זה כל החיים".