עוד כששכב במיטת בית החולים לאחר שנפצע קשה מאוד מרימון שקרע לו את הצוואר - החל איתי שגיא (25) במסע החדש שלו, להעלות את המודעות לנכי צה"ל. היום הוא מסתובב ברחבי העולם ובאמצעות הסיפור האישי המרגש שלו, סוחף את יהודי התפוצות להתגייס למען הגיבורים שנפצעו בקרב.
כמו בסיפורים דומים מהמלחמה צריך לחזור לשבת השבעה באוקטובר. איתי, לוחם ביחידת מגלן במילואים מטייל עם אחיו הקטן בצפון, כשטלפון מפר את שלוותם בשמונה בבוקר. "מלחמה, אנחנו צריכים אותך עכשיו". איתי ואחיו רצים לרכב, הוא אורז את הציוד ב-20 דקות ויוצא דרומה, בדרך הוא מתעדכן בפרטים ומזדעזע. החבר'ה מהמילואים מתקבצים, קצת אימונים, קצת ירי, ומתחילים במשימות.
חמישה ימים אחר כך, בדרכם לעוד משימה מתרחש האירוע הקשה: "בדרך התחילו לירות עלינו פצמ"רים ואחד הרכבים נתקע - היינו חייבים להתפצל כי אנחנו חוטפים פצמ"רים – רצנו לכיוון המיגונית, כש-6 חבר'ה בתוך המיגונית ו- 6 חבר'ה מחפים מבחוץ. כמה רגעים אחרי פותחים עלינו מכל הכיוונים אש 8 מחבלי נוח'בה.
איתי מספר את הזווית שלו מאותו הקרב: "אני מוצא את עצמי מחזיק את הכניסה של המיגונית ומונע מהמחבלים להיכנס ובזמן הזה מספיק להרוג גם 2, מתחילים ליפול לידי כל מיני רימונים, אני מתחמק משניים מהם ואחד שלא ראיתי אותו אני פשוט די מתפוצץ ממנו, קורע לי את כל הצוואר – כל מה שעובר לי בראש זה שאני חייב לחזור לעמדה ואני לא מצליח. אני לא מצליח לנשום, יורים עליי, אני יודע שאנחנו בקרב, לא יודע מה קרה לי אבל אני יודע שאסור לוותר ושהחבר'ה שלי צריכים אותי ופשוט לא הצלחתי לזוז ולנשום. אני לא מצליח, מבין שזה הסוף שלי, מרגיש אכזבה, לא מאמין שככה אני הולך, מאכזב את החברים שלי ומאכזב את המשפחה".
איתי מחליט שהוא עומד להילחם על החיים שלו: "אני ממש מרגיש שאני יוצא מהגוף שלי, רואה את חברים שלי נלחמים בטירוף, מגנים עליי ואני שם מלמעלה רואה את זה, אני פתאום רואה את עצמי, מקבל כמו הבזק של כמה יפים החיים וכמה שווה להילחם עליהם וכמה אהבה וכמה טוב יש בחיים האלה וזה מניע אותי ומחזיר אותי לסיטואציה, אני מתחיל לצעוק על עצמי – "תתחיל לנשום! תתחיל לנשום! ואחרי כמעט דקה אני פתאום דופק נשימה ואני חוזר לעצמי, גורר את עצמי לעמדה. חבר רואה אותי, קופץ עליי ודוחף לי יד לתוך הצוואר ואומר לי שיש לי מפל של דם מהצוואר, וככה אנחנו נלחמים עוד 35 דקות, הודפים את שאר המחבלים, הורגים את רובם".
איתי מוגדר פצוע קשה מאוד ומובהל לבית החולים, כשהוא מתעורר מהניתוח יום לאחר מכן הוא מקבל את החדשות הרעות: "אני מתעורר ואני מבין שקרה משהו נורא, יום לפני זה לא עיכלתי ולא הפנמתי את מה שקרה, ראיתי אנשים נפגעים, אני ראיתי אנשים שכובים, ובאמת הגיעו לספר לי על 8 פצועים ושלושה חברים הרוגים שנלחמו בגבורה: עידו קסלסי, איתי מורנו ודניאל קסטיאל זכרונם לברכה", הוא נעצר לרגע: "הייתי שבור ועצוב, שבר כלי, הרגשתי כישלון מוחלט שאני פצוע ואני לא יכול לזוז מהמיטה והחברים הכי טובים שלי נהרגו".
מאז איתי יצא למלחמה חדשה, למען נכי צה"ל וההסברה: "כמה ימים אחרי, אני מקבל את הטלפון ומבין שהצוות חזר להילחם. אחרי ששליש מאיתנו נפצעו, הם לא הרימו ידיים וחזרו להילחם, וזה נתן לי את כל הכוחות. אם הצוות שלי לא מוותר, גם אני לא מוותר, אז עכשיו אני הולך להילחם את המלחמה שלי שהיא דוברות. אז התחלתי לעבוד עם דובר צה"ל, הם נכנסו אליי לחדר, שאלו אם אני יודע אנגלית, אמרתי כן - התחיל מן רומן כזה עם דובר צה"ל – דיברתי עם עשרות שגרירים עם ראשי ממשלות, קנצלר אוסטריה, ראש ממשלת צ'כיה – כל זה כשאני עוד בשיקום בבית החולים".
מאז הוא מספר את סיפורו ברחבי הארץ והעולם בעיקר כדי לעלות מודעות לנכי צה"ל, גם פה בבית וגם בקרב קהילות יהודיות בחו"ל: "יצאתי מהבית חולים והתחילו לפנות אליי כל מיני עמותות, להכיר לי מה מגיע לי – ואני אומר לעצמי 'נכון נפצעתי קשה, אבל לבחור לידי אין לו רגליים והבחור לידו אין לו עיניים וכל אחד אומר לעצמו 'וואלה יש לי צרות של עשירים'. זה הכול עניין של פרופורציות, אני יכול להתמסכן, לקחו לי, מגיע לי, אבל הדבר כי חשוב לי זה לשים חיוך על הבחור שנפל עליו עולמו, כמו שקרה לי, ואולי הוא לא יכול לעמוד מול הקהל ולעורר מודעות".
"התחלתי ללכת לבית הלוחם, ארגון מדהים, וטסתי איתם לחו"ל כמה פעמים לספר את הסיפור שלי. טסנו לאוסטרליה, לניו יורק, למיאמי עם ארגון "אחים לחיים", ועכשיו אני בעוד שבועיים טס שוב לניו יורק לגיוס כספים. אני אומר גיוס כספים אבל אני מתכוון למשהו הרבה יותר עמוק מזה, יש קהילות יהודיות בעולם שרק רוצים לעזור והם לא יודעים איך והם מרגישים חסרי מסוגלות כי בסוף אנחנו במדינת ישראל, ויש לנו צבא שמגן עלינו ואנחנו אחראים על הביטחון של עצמנו, להם אין את זה. אף אחד לא שומר עליהם. הידיעה של אותם קהילות שהם מחזקים אותנו זה מחזק גם אותם, שאם משהו יקרה יהיה להם יהיה מקום ללכת עליו וזה מדהים, בסוף זה מקום של כולנו, של כל העם היהודי".
אחד המפגשים המרגשים של איתי עם יהודי התפוצות היה דווקא עם קבוצת בני נוער אוסטרלים: "נפגשתי עם בני נוער יהודים, והם שאלו אותי: 'אנחנו לא לוחמים, אנחנו פה, אנחנו לא יודעים להחזיק נשק, במה אנחנו יכולים לעזור?' וזה שרט אותי כי אותנו חינכו שמה שאתה יכול לעשות כדי לתרום זה ללכת לצבא, וזה נורא נגע בי כי זו בדיוק הסיטואציה שאני נמצא בה, אני לא יכול להחזיק נשק וזאת המלחמה שלי. אמרתי להם שהמטרה שלהם זה להיות האנשים הכי טובים שהם יכולים ולשמש דוגמא לכל הסובבים שלהם גם לחברים הלא יהודים שלהם, להצליח, להצטיין ולדעת שתמיד תמיד אם משהו קורה אנחנו פה בשבילם".
איתי הוא גם סטודנט למשפטים ומנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן, תוך כדי שהוא משקיע את כל כולו להמשיך ולסייע לנכי צה"ל. כששאלתי אותו מאיפה הכוחות הוא ענה: "כל מי שנפצע, זה יוצר המון אש פנימית, שלוקחים לך משהו אתה כועס, אתה עצבני, אתה עצוב, אתה מלא באש. אז אתה לוקח את האש הזאת והופך אותה לכוח, כי מה שבוער בך זה המון המון אנרגיה שאפשר לתעל אותה לדברים טובים". את המסר האופטימי הזה הוא נחוש להפיץ לכל אותם אנשים שנמצאים היום - איפה שהוא היה אז.