זה יתחיל בתקרית בלבנון ויגלוש משם לאיראן. מטח טילים אדיר ימריא מהמדינה הרחוקה, משאיר אחריו ענני אבק אדירים ושובלים של אש. עשרות טילים יעשו את דרכם לישראל, שנים אחרי שהטילים של סדאם חוסיין עשו מסלול דומה. אבל בניגוד לימים של מלחמת המפרץ, את הטילים האיראניים יקלוט מכ"ם "אורן אדיר" של סוללת החץ.
עשרות חיילים בסוללת טילי החץ שבעין שמר יקפצו לקרונות הבקרה. מול המסכים הם יראו את הנתיבים שמסמנים הטילים, את ערי ישראל שייפגעו אם ייכשלו במשימתם. יעברו רק כמה שניות עד ששובלי ענק יצאו מבסיסי יחידת "חרב מגן". על כל שובל כזה ירכב טיל חץ בדרכו לפגישה בגובה רב.
הלוחמים בקרון הבקרה ידווחו בקשר, יקבלו וישדרו נתונים, יצעקו פקודות בהתרגשות ויתקתקו על כפתורים. על מסך המחשב הם לא יראו את האפקט המלא של הפיצוץ בגובה רב, אבל הם ידעו שהמשימה הושלמה. שהחץ ניצח את הטילים האיראניים.
תרחיש של מתקפת טילים על ישראל יושב חזק בתודעת החיילים בסוללת טילי החץ שביקרתי בה השבוע, וכך גם האמונה ביכולתו של החץ לצאת מנצח. אבל האנשים שם בעיקר מקווים שישתחררו מהצבא בלי שיביאו לידי ביטוי את מה שהם עובדים עליו כל כך קשה. פרדוקס.
הביקור באחת משלוש סוללות החץ של ישראל הוא הצצה נדירה לפסגת הטכנולוגיה - ולפסגת הסודיות. קורה שם הרבה יותר ממה שאנחנו שומעים עליו, אבל אנשי החץ מעדיפים להישאר הרחק מהזרקור התקשורתי, לא לדבר הרבה ולחסות בצל האחות היותר מפורסמת, כיפת ברזל. הפעמים הבודדות ששמענו עליהם היו בעקבות ניסויים בטילים שאמורים לבלום תקיפה כמו זו שתוארה לעיל. השבוע, אולי בהשראת יום העצמאות, הם הסכימו לחרוג ממנהגם.
הכל זה מלמעלה
ישראל נחשבת לאחת המדינות המוגנות בעולם מפני איום טילים - ובניגוד לטיעונים שנזרקים מעת לעת, זה לא שאנחנו המאוימים היחידים. קחו לדוגמה את השכנות של קוריאה הצפונית, והוסיפו את העובדה שאיראן לא מאיימת רק על ישראל.
לישראל מעמידה ארבע מערכות שונות מול איום הטילים. כיפת ברזל נותנת מענה לטווחים הקצרים; טילי הפטריוט ושרביט קסמים - לטווחים הבינוניים; ומערכת החץ מיועדת לטילים שמגיעים ממקומות רחוקים מאוד. בעצם יש פה מכסה, גם אם לא הרמטי, לכל מה שמגיע מלמעלה.
החץ הוא טכנולוגיית קצה. טיל ששוקל יותר מ-2,000 ק"ג, אבל מגיע למהירות 9 מאך ומתמרן באוויר כמו רקדנית מהבולשוי – ואז פוגע ישירות בטיל האויב ומפוצץ עליו מטען של 150 ק"ג לערך. הוא גם עולה גם לא מעט, סביב ה-2 מיליון דולר לטיל. הכלי הייחודי הזה נמצא פה כבר משנת 2000, ומאז השתכלל והשתדרג - לראיה הניסויים במערכת, שלרוב עבדו לגמרי לא רע.
כבר בכניסה לבסיס של סוללת עין שמר ברור שיש פה משהו אחר. המפקדה נראית יותר כמו מטה של חברת הייטק: קירות לבנים, שקט מופתי, פגישות עבודה. הכי רחוק מאווירה של בסיס צבאי. אבל אי אפשר להתעלם מהבונקרים שבהם מאוחסנים הטילים, ולא רחוק מהם - משורה ועוד שורה של משגרים ב"משטחי שיגור" שפזורים בבסיס.
כל משגר כזה עטוף בבטון, להגנה על המערכת ולא פחות מזה על הסביבה: שיגור של חץ מפרק כמות אנרגיה מטורפת, ולא כדאי לעמוד ליד הדבר הזה כשהוא עף. תחושה של עוצמה עצורה אופפת כל מגדל כזה, שישה קנים ובתוך כל אחד מהם טיל חץ שמחכה ליריב שלו מאיראן או כל מקום אחר. אבל היריבים האלה עוד לא באוויר, והחיילים צריכים לשמור על שגרה ודריכות. אז פשוט מחכים. מחכים ומתאמנים. ומה שגיליתי בסיור הוא שהשגרה נשברת לא אחת בגלל דרמה של זיהוי כאילו-טיל.
"יש לנו משהו גדול ביד"
"התפקיד של הסוללה, כמו של שאר מערך ההגנה האווירית, הוא להגן מפני מטרות ארוכות טווח. זה לא משהו שהתמודדנו איתו עד היום, אבל אנחנו מתכוננים לזה. יש פה שגרה יומיומית של סוללה שצריך לפתח", מסביר סגן בר לבנה, סגן מפקד סוללת עין שמר. אבל איך מרעילים חיילים שאולי ישתחררו בלי לירות טיל אחד? לבנה מבהיר שמסתדרים: "המוטיבציה לשירות בהגנה אווירית עלתה משמעותית. אנחנו מתמקדים במפקדים שמפתחים את החיילים, מקשיבים להם ומעבירים להם את חשיבות המשימה, את החשיבות שלהם-עצמם. נכון, למזלנו אנחנו לא כיפת ברזל ולא רואים את זה בעיניים. עדיין מדובר באנשים בוגרים, והם מבינים שיכול לבוא יום פקודה שבו ישתמשו בנו".
סגן לבנה החל כלוחם בסוללת כיפת ברזל ולפני שלוש שנים עשה הסבה למערך החץ. הוא מסביר לי על המבנה של סוללת החץ - גף טכני שמחולק לשלל מחלקות, וגף לוחמים שנחלקים למחלקות מקצועיות. אבל בסופו של דבר יש משימה משותפת. "טכנאים לצד לוחמים, גם הקצינים, פשוט מסתכלים על מסכים ואמצעים אחרים, מחכים שמשהו יבוא".
>> מכורים לפז"ם? הירשמו לפייסבוק שלנו
סרן פרח רותם אומרת שהחיילים לא זקוקים לסכנה ברורה ומיידית כדי להפנים את חשיבות המשימה. "הם מבינים שיש לנו משהו גדול ביד, משהו מיוחד, ועל זה אנחנו שמים דגש", היא אומרת. כשאני שואל אם מכניסים לסיפור גם את הנושא האיראני, היא וסגן לבנה מסתכלים לאוויר. הס מלהזכיר שם את המילה איראן, גם אם ברור לכולם שיש פיל בחנות הזאת. "אנחנו לא מדברים על הדברים האלה", אומרת סרן רותם, "ואנחנו מאוד מקווים שזה לא יקרה, אבל החיילים שמגיעים לפה מאוד מחוברים. הם שמחים להיות פה".
הלוחמים בקושי רואים בית, בדרך כלל סוגרים 11 ימים בבסיס ושלושה בבית. הם מעבירים שעות ארוכות בקרון הבקרה של הסוללה ובעוד כמה מקומות מסווגים, משם הם עוקבים אחרי כל מה שמגיע או לא מגיע. אם ישגרו לכאן טיל, הם יראו את זה במסך שלהם ויקפיצו את כל הסוללה. אחרי תהליך מסוים - מאוד חשוב, אבל כזה שנמשך שניות - הם ילחצו על כפתור השיגור. בשלב הזה ייצא טיל מהמשגר. השלב הראשון, המאיץ, יביא אותו למהירות עצומה. אחרי מספר שניות מגיע תור השלב השני, המיירט, שעובד על אנרגיה קינטית - והוא מה שפוגע ישירות בטיל האויב.
זה סיפור טכנולוגי לא פשוט, ואני שואל עד כמה הם סומכים על המערכת שלהם. "מאוד", אומרת רותם. "אני מפקדת גף טכני, אם אני לא אסמוך על המערכת שלי אז מי כן?". אגב, סרן רותם היא הקצינה הטכנית הראשונה בסוללת טילי חץ ("התפקיד דומה לקצין טכני בטייסות", היא מסבירה). לא מעט אחריות יש לה על הכתפיים, מערכת משוכללת שדורשת הרבה חום ואהבה, אחרת היא פשוט תכריז על שביתה.
"היום שלי מתחיל בסקירה של שמירות המערכות, לראות שהכל שמיש, ואם לא -אנחנו מתקנים מה שברמתנו או מעבירים לגורמים יותר בכירים", אומרת רותם. "יש פה הרבה מאוד חיילים שעברו תהליך הכשרה ארוך כדי לעמוד במשימה הזו".
פרח רותם החלה את השירות שלה בסוללת טילי הוק שכבר לא קיימת, והתקדמה בסולם הדרגות. היא כאמור הראשונה בתפקיד הזה (לצד בת מחזור שלה בכיפת ברזל), ועם כל זה היא מתחזקת בית, משפחה משלה. "נשים זה עדיין מראה נדיר בעולם הטכני, בסוללה מבצעית", היא מעידה. "זה לא פשוט, אבל אני למודת ניסיון ויש משפחה תומכת".
למי קראת גיק
השגרה בסוללה היא מציאות מורכבת. עבודת הגף הטכני משולבת בזו של הלוחמים, וזה שילוב שלא פשוט לתחזק. "הטכנולוגיה מתקדמת ודורשת רמת ידע מאוד גבוה", אומרת סרן רותם. "גם את רמת המתח צריך לדעת לשמר, כי הרי לא רואים את הדברים בעיניים. לכן ההכשרה מתחילה עוד לפני הגיוס. כבר שם אנחנו פוגשים אותם ומרעילים אותם". רבים מהלוחמים מגיעים מבתי ספר טכניים של הצבא, בוגרי י"ג י"ד הנדסאים. הם מתנערים מהמילה גיקים שאני זורק לאוויר, אבל מודים שזה קרוב לשם.
בעצם, השגרה בסוללה היא גם לא ממש שגרתית. כפי שאומר סגן לבנה, "רואים אזורים מסוימים ושומרים על אורים מסוימים. כל הזמן קורים דברים, מקבלים ומעבירים דיווחים וגוזרים מזה המון משמעויות. הקצינים צריכים להבין בדיוק מה קורה ויש פה המון אחריות בעניין הזה".
האחריות הזאת באה לידי ביטוי כשמתקבלת התראה – נדירה, ולפחות עד היום מוטעית - על טיל מתקרב. ללוחמים ולקצינים יש שניות להחליט אם מדובר בהתראת שווא או שמשהו באמת בדרך לישראל. "ברגע שיש גילוי של המערכת צריך להגיד כן לא, ליירט או לא. הרבה מאוד שיקול דעת בשניות. זאת אחריות כבדה", אומר סגן לבנה. סרן רותם מצדה מכניסה את הדברים לפרופורציה: "גילויי סרק זה משהו שקיים כמו בכל מערכת. זה נשמע דרמטי כי בסרטים אמריקאיים זה תמיד מוקצן".
"בכל רגע יכול לקרות משהו"
בימים אלה נעשה שינוי כללי במערך ההדרכה של החץ. עד היום הגיעו הלוחמים מכיפת ברזל או מהפטריוט, אחרי הסבה של חודשים אחדים. החל מהקיץ הקרוב הם יתגייסו ישירות למערך החץ.
את אחד הלוחמים הוותיקים של הסוללה, סמ"ר תומר רצאבי, אני פוגש ליד המשגרים. דבר ראשון הוא דואג לנצור את המשגר, "ליתר ביטחון". הוא הגיע לסוללת טילי החץ מכיפת ברזל, שם שירת בעת מבצע צוק איתן. "שם עברתי את האקשן שלי, עברתי לחץ", הוא אומר. "השירות פה אחר. יש פה שגרה אינטנסיבית ומאוד שוחקת, ובית זה מילה גסה בסוללה, אבל אנחנו מבינים את החשיבות של מה שאנחנו עושים. בכל רגע נתון יכול לקרות משהו, נעלה לרכב ונעוף לאן שצריך".
סמ"ר רצאבי מספר שסוללת החץ עובדת ומתאמנת עם יחידות וחיילות רבים, "כל מי שאתה יכול לחשוב עליו" – כולל גורמים מחוץ לארץ. היחידים שמותר להזכיר הם האמריקאים, ובכלל, האיסור לדבר הוא חלק מהקוד האתי בסוללה. בסוף חשוב שידעו "את מה שחשוב: שאנחנו וכל הזמן שומרים על כשירות וממתקדמים", אומר סמ"ר תומר. "מטבע הדברים, אנחנו גם עוברים מהר מאוד מאפס למאה. הרי מה שאנחנו עושים פה משפיע על מדינה שלמה".