"הכי קשה זה שאין לך למה לקום בבוקר. אין לך משהו שאתה אומר אני קם ועושה את זה. יותר מהכאבים והטיפולים, ההתמודדות המנטלית הייתה לי הכי קשה". אלו המילים בהן בחר רב סרן אריאל גונן לתאר את התקופה המורכבת בחייו, לאחר שנפצע בתאונת דרכים קשה וכמעט איבד את רגלו.
גונן התגייס בנובמבר 2005 לסיירת גבעתי, סיים מסלול בהצלחה ובהמשך קורס קצינים. הוא התקדם בשרשרת הפיקוד עד לתפקיד מפקד צוות לוחמים בסיירת ואז, ב-27 למאי 2009 קרתה התאונה ששינתה הכל.
"האופנוע היה כלי הרכב שלי באותו זמן, איתו הייתי מתנייד לבסיס ובחזרה", הוא משחזר, "באותו יום הייתי בדרך מרמת הגולן לגזרת הדרום ותוך כדי הנסיעה, התנגשתי במשאית באזור בנימינה. פוניתי משם לבית החולים ואושפזתי בתל השומר כחצי שנה".
הוא סבל מחבלות שונות בגופו אבל החמורה מכולן הייתה רגלו הימנית. "ברגע אחד ממפקד צוות לוחמים בסיירת שמוביל מבצעים ומעצרים בכל הגזרות, פתאום ברגע אחד מצאתי את עצמי שוכב על מיטה, מוגבל לחלוטין, צריך שיטפלו בי ויקלחו אותי. חודשיים לא ירדתי בכלל מהמיטה", הוא נזכר.
התחזיות באותם ימים נראו פסימיות. רוב הרופאים לא נתנו הרבה סיכוי להחלמה משמעותית של רס"ן גונן. "הרגשתי שנקטעה לי הקריירה, היו רופאים שאמרו שכנראה לא אוכל ללכת, מקסימום אצלע עם מקל".
אבל למזלו היו גם כאלה שהאמינו בו. "היו רופאים בודדים שהתעקשו, לא ויתרו עליי ועשו עוד טיפול ועוד ניתוח. אני חייב להם את הכל. הם אמרו לי שזה יהיה תלוי בי ואם אני אעשה כל מה שצריך אוכל לחזור לעצמי. עברתי בסך הכל 11 ניתוחים".
מה החזיק אותך לאורך התקופה הזו?
"ידעתי שאני רוצה לחזור לצבא ולפקד על אנשים, בטח שביחידה קרבית. זה אחד הדברים שנתנו לי הכי הרבה מוטיבציה לקום בבוקר ולעשות המון פיזיותרפיה. אם הפיזיותרפיסטים אמרו לי לעשות תרגיל עשר פעמים הייתי עושים שלושים כאלה עד שממש כאב כדי לחזור לעצמי ולהחלים".
לאורך התקופה הקיפו אותו בת זוגו, בני משפחתו וחבריו לשירות, שלא הרפו ממנו. "קיבלתי תמיכה מלאה ממשפחתי ומבת הזוג שלי באותם ימים, שהיום אנחנו כבר נשואים, גם החברים והמפקדים מהצבא היו שם וכל המעטפת הזו עזרה. אחרי שנתיים חזרתי ללכת ולאחר מכן גם לרוץ בהדרגה".
רס"ן גונן מספר שמגיל צעיר היה לו תחביב של טיפוס צוקים, ובשלב מסוים בתהליך ההחלמה הוא הצטרף לקבוצת המטפסים של בית הלוחם וארגון נכי צה"ל, שאחד המוכרים שבחבריו הוא מתן ברמן, לוחם צה"ל לשעבר שהשתתף בתוכנית "נינג'ה ישראל" למרות היותו קטוע רגל, והעניק לצופים רבים השראה.
"מתן הוא חבר קרוב וכשאתה לידו אתה מקבל פרופורציות. להיות בחברה כזו של אנשים שעברו דברים, חלק בפעילויות מבצעיות וחלק בתאונות אזרחיות, זה לא משנה. הם עזרו לי מאוד לעבור את התהליך הזה".
הפציעה הקשה קטעה דרך בה החל בתחום הכושר הקרבי. "באופן אישי זה החל ב-2008 כשסיימתי ראשון את בוחן הכשירות שהיה נהוג אז בקורס קציני החי"ר. המודל עבורי תמיד היה אבי דהאן, מג"ד קורס הקצינים דאז והיום ראש מחלקת הכושר הקרבי בצה"ל. ב-2009 זכיתי בבוחן בשתי קטגוריות ואז נפצעתי, לטקס הפרסים כבר הגעתי על כסא גלגלים. שם התחייבתי שתוך שנתיים שלוש אני חוזר".
והוא אכן חזר. "מ-2012 ועד היום יצא שלאורך כל השנים זכיתי במקום הראשון בקטגוריה בה התחריתי". השנה טקס הפרסים יתקיים בדיוק ביום בו נפצע.
איך הרגשת שהבנת באיזה תאריך מדובר?
"שלחתי למשפחה בקבוצת הוואטסאפ את התאריך וכולם ישר הבינו. זו סגירת מעגל מעניינת, אני אוהב מאוד את בוחן הכשירות הזה ותמיד מגיע אליו כדי לתת את המקסימום, זה גם עוזר לממוצע החטיבתי של גבעתי, מעבר להצלחה האישית".
חשוב לו להדגיש שחטיבת גבעתי ובסיס ההכשרות החטיבתי הגיעו למקומות הראשונים בקטגוריות שלהם ובכלל הוא אומר, בגבעתי שמים דגש על נושא הכושר הקרבי, שואפים להיות החטיבה המובילה ולפי התוצאות גם מצליחים לא רע.
"היום אני מפקד בית הספר של גדוד הסיור בגבעתי", הוא מספר על תפקידו הנוכחי. "אני מקבל את החיילים שסיימו אימון מתקדם ועד סוף המסלול. במשך שבעה חודשים הם עוברים כאן את ההכשרה הייחודית של לוחמי גדס"ר – תכני ניווטים, לוחמה מתקדמת, שבועות מתגלגלים ברחבי הארץ. גם לפה אני מביא את כל תחום הכושר, אני רואה בו חשיבות רבה ודואג שהוא ייטמע משמעותית במהלך ההכשרה".
"לאופנוע לא חזרתי, מאז הפציעה. מה שנקרא, הגענו להסכמה משותפת שלא מתאים יותר. אם אשתי הסכימה ואני הצדעתי? אפשר לומר שכן", הוא מסכם בחיוך.