לכאורה, הצבא חי ופועל בתוך מה שקרוי "שרשרת הפיקוד". יש היררכיה ברורה וחד משמעית, מפקד בדרגה גבוהה אומר למי שמתחתיו מה לעשות, מתי ואיך. זה עובד איכשהו בשעת מלחמה או בפעילות מבצעית. בחיי השגרה של הצבא, שהם רוב זמנו של החייל, שוררת היררכיה שונה בתכלית, שאין לה עקבות בפקודות מטכ"ל: היררכיה של ותק, או בשפה הצה"לית: הפָּזָ"ם. בזמנים אלה אפשר לקרוא לצבא פָּזָ"מיסטאן, או פָּזָ"מלנד, או פשוט, ממלכת הפז"ם.
הפז"ם עצמו, מונח מפתח בשפה הצה"לית, גויס ממאגר ראשי התיבות העשיר של השפה הצבאית הרשמית, אבל שינה את משמעותו. ראשי התיבות "פרק זמן מזערי" מייצגים את הזמן המינימלי הנדרש לבעל דרגה לפני שיוכל לקבל דרגה גבוהה יותר. בשימוש הלא רשמי והנפוץ פירושם "כמה זמן נשאר לי עד סוף השירות". הפז"ם מתייחס בעיקר לחובה, ומייצג את הכמיהה המשותפת לכל חייל, גם אם הוא חדור רעל ומוטיבציה, לסיום השירות.
הפז"ם הפך מילה לכל דבר, ויש לו הטיות והרחבות מכל הבא ליד. פז"מניק הוא חייל ותיק, פַּזֶּמֶת היא מחלת ההשתוקקות לסיום השירות. כאבים בעצם הפז"ם הם ייסורי החייל ששחרורו רחוק, ומכאן גם 'עָצָמוֹל', שהוא תרופה (שלא נמצאה עדיין) כנגד התופעה. פָּזָמוֹזָאוּרוּס הוא חייל ותיק מאוד ששחרורו קרוב. להתפַּזֵם פירושו להתעמר בחיילים שהשחרור שלהם רחוק, פָּזָמוּלֶדֶת היא מסיבה המציינת יום שנה לקראת השחרור, בדרך כלל שנתיים או שנה.
השפה הצבאית הלא רשמית מגלה שהוותק הוא מערכת היררכית אלטרנטיבית, הכוללת 'צעירים' ו'ותיקים'. ביחידות רבות, בעיקר יחידות שדה, למערכת הזו חוקים ברורים. על הצעירים מוטלות משימות מוגדרות כמו הכנת קפה, עבודות מטבח ועוד, וכן כללי התנהגות כלפי הוותיקים. בספר "גולני של מי" מתאר אור ספיבק את הטקס הקבוע של מעבר מ'צעירות' ל'וותיקות', וכן את הדרגות בשרשרת הוותק.
מספר השמות והכינויים שזוכים להם חיילים צעירים רב, ויש לו גם היסטוריה. מונח היסוד הוא, כאמור, 'צעירים'. אורך חיי ה'צעיר' שונה והוא נקבע על פי מסלולו הצבאי וכללי היחידה. הצעיר נידון 'לטחון צעירות', כלומר, למלא את המטלות המיועדות לצעירים. פקידה צבאית שזה עתה הגיעה למשרד קרויה פָקָצה, פקידה צעירה, מילה שהוסבה לשמן של כותבות הבלוגים הוורודים ברשת, וזכתה לראשי תיבות חלופיים: פרֵחה קטנה וצעקנית.
הצעיר - שמות רבים לו
חייל צעיר קרוי גם צ'ונג, ראשי תיבות: צעיר ונוטף גרבר, ואולי רמז למעמדו של הפועל הסיני בשרשרת המזון בארצנו. רמז דומה מצוי גם ב'פיליפין', מונח שהודבק אף הוא לחיילים צעירים ומטורטרים. נוטריקון נדיר יותר הוא צלח"ד: צעיר לח ודביק, וכן צפל"ד: צעיר פעור, לח ודביק. חיילת חדשה היא 'במבה', לזכר הבמבה שזללה עם חברותיה במסיבת הגיוס. 'פעור' שייך לקבוצת הכינויים המדגישים את הבלבול וחוסר האוריינטציה האופייני לחיילים שזה עתה הגיעו לצבא. הפעור אינו מסוגל לסכור את פיו הפעור מרוב תדהמה, השוקיסט מצוי בשוק תמידי, וכמוהו הביטוי שיצא מהאופנה 'הֶלמוט', והמונח 'הלם של בקו"ם'.
כמה כינויים היסטוריים לחיילים חדשים הם ה'ביזבזים', ה'ביזונים', וכן 'בעלי סיומת בזזזז'. הכינוי האחרון ניתן בשנות השבעים, כאשר לבקו"ם הגיעו חיילים שמספריהם האישיים החלו בספרות 220. האסוציאציה ל"220 וולט" הביאה את הוותיקים מהם לעבור לאורך השורות בזמזום החשמול: בזזזזזזזזזזז. ביזבז הוא גם שם לתבלין תימני ירוק, ואילו הביזונים התגלגלו כנראה מחיל הים, שם נקרא כך חייל צעיר. זהו שיבוש של 'בילג'ון', מי שאמור לנקות את הבילג', שיפולי האונייה השקועים במים, והוא נקרא גם בקיצור, בּיבּ.
בשנות החמישים זכו החיילים החדשים לכינוי וויליסים, בעקבות המספרים האישיים המתחילים בספרות 44, ממש כמו מספרי הרישוי של מכוניות הוויליס הצבאיות. בשנות השמונים נקראו מתגייסים חדשים ליווייסים, מאחר שמספריהם החלו ב-501 כמו המספר המצוין על מכנסי הג'ינס. כינויים קלאסיים יותר הם "ירוקים", ביטוי רב-תרבותי, ו"בשר טרי", שמקורו באנגלית (fresh meat) והוא קיים גם בערבית: לַחמֶה טָרִיֶה. בראשית ימי צה"ל נקראו חיילים חדשים גִיזֶרים. ככל הנראה הכינוי הוא מורשת מהצבא הבריטי. בסלנג הבריטי geezer פירושו אדם מוזר או משונה.
כשהצעירות מסתיימת, מגיע הפז"ם
כשהצעיר עולה בדרגה ומתקרב לוותיקות הוא ייקרא צב"ך, צעיר בכיר, וכמה מחובותיו המשפילות יוסרו. לוותיקים פחות שמות: ותיק הוא ותיק. הוא יכול להיקרא אחרי שנה גם 'אבא' ואחרי שנתיים 'סבא', מונחים הנהוגים בחיל הים. אמצע השירות נקרא בשנים רחוקות "להפוך תקליט", ובביטוי עדכני יותר: "לגעת בקיר", בעקבות משימת ריצה הדורשת מהחיילים לרוץ לקיר, לגעת בו ולחזור.
ותיק בסוף השירות, גבר בן עשרים ואחת המרגיש את כובד השנים והזקנה הצבאית קפצה עליו, נקרא בשמות מחמיאים כמו 'עתיק', 'עציץ', 'סרקופג', 'פז"ם זונה', וכאמור, פזמוזאורוס. המחזור האחרון לשירות קרוי בשפה יבשה מם-אלף, ובשפה יבשה פחות: מחזור זונה.
שלושה מונחי מפתח מספרים את סיפור הפז"ם. "טבלת ייאוש" מזכירה את סימוני האסירים בחדר כלאם. הקריאה "עוד … חודשים לַמַנאיֵיק", או לחילופין 'יא מָנאיֵיק', מתייחסת לזמן שנותר עד השחרור. מנאייק הוא ריבוי שבור של מניאק, גידוף צבאי נפוץ, המנאייק הם על פי אחת הגירסאות השוטרים הצבאיים שבפתח הבקו"ם. כל אלה מחווירים לעומת הקריאה החוזרת, הנשמעת בטקסי חיילים, בגרפיטי ובכל רחבי הצבא: "עד מתי!". בממלכת הפז"ם מותר רק לוותיקים לזעוק "עד מתי". יום לפני השחרור נוהגים בכמה יחידות להתקבץ לטקס "עד מתי", זורקים כובעים לאוויר, צועקים "עד מתי?", ועונים - "עד מחר!".
הטור פורסם לראשונה בבלוג "רב-מילים"