עידן חדש יתחיל בקרוב במערכת הביטחון הישראלית: אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון - אביגדור ליברמן יכנס לתפקידו כשר הביטחון. ליברמן יקבל משרד בעל תקציב של 59 מיליארד שקלים, משרד שאחראי על צה"ל ועל התעשיות הביטחוניות, על הייצוא הביטחוני, ובנוסף על מחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית.
בשנתיים האחרונות ניגח ליברמן את המערכת. עכשיו כשהמפתחות אצלו בכיס הוא צריך ליצור אמון מחודש, ללמוד את המערכת ולשפר אותה. דווקא ליברמן האזרח, שאין לו שום מחויבות לאינטריגות ולמשחקי האגו שבין הזרועות והפיקודים, יכול להיות זה שיביא את הצבא לחשוב מחוץ לקופסה. הנה שישה דברים דחופים לטיפולו של שר הביטחון הנכנס.
1. הקם נבחרת
בפעם האחרונה שהיה לנו שר ביטחון בלי שום רקע ביטחוני, זה לא נגמר טוב (גם אם פה ושם הוא קיבל החלטות טובות). כולם אוהבים להזכיר מנגד את משה ארנס, אבל שוכחים שלארנס היה רקע ביטחוני נרחב מאוד של עשרות שנים בתעשיות הביטחוניות, בשירות שלו בצבא ארה"ב ובמחתרות.
לליברמן אין את כל זה. לכן המשימה הראשונה שלו היא לצאת ולהכיר את המערכת שעליה הוא מופקד החל מהשבוע. מערכת גדולה במיוחד, שונה מכל מה שהכיר עד היום, וכזו שרבים מאגפיה נמצאים בצללים. ליברמן מוכר כאדם מאוד ריכוזי, אבל דווקא פה מומלץ שייקח לו כמה יועצים בעלי רקע בטחוני עשיר. אנשים שיסייעו לו בהחלטות, בדיונים ובישיבות. לא פחות חשוב, אנשים שיגידו לו מתי המערכת מנסה לערבב אותו.
2. צור אמון
בשנתיים האחרונות תקף ליברמן בחריפות את הצבא ואת מפקדיו; לא זכור לנו מקרה אחר שבו חבר כנסת יצא לבסיס צבאי כדי לדבר בתקשורת נגד הצבא, כפי שעשה ליברמן במהלך משפטו של החייל היורה מחברון. עכשיו הוא צריך לשקם את האמון מול מפקדי הצבא שנגדו יצא.
אגב, פה יגלה ליברמן שצה"ל הוא גוף פרגמטי. למערכת היה נוח מאוד לעבוד עם אחד משלה, יעלון, אבל מפקדי הצבא ידעו לעבוד עם כל שר שיונחת עליהם. כמו תמיד.
3. המצא מחדש את ההרתעה
אנחנו הישראלים מאוד אוהבים להגיד שהאויב שלנו "מורתע", משפט שעולה תמיד בהקשר של חמאס או חיזבאללה. ליברמן עצמו יודע - וגם אמר - שזה סוג של בדיחה. הרי זה לא שהם מפסיקים להתחמש, לעודד פיגועים או לחפור מנהרות.
כדי לייצב את ההרתעה הזו צריך כבוד השר לשקול טוב את דבריו. בואו נגיד ככה: הנייה לא הזמין חלקת קבר אחרי שליברמן אמר שברגע שכשר הביטחון הוא היה נותן לו 48 שעות להחזיר את הגופות של אורון שאול והדר גולדין ז"ל "או שאתה מת". הרתעה יוצרים במעשים, לא במילים ריקות מתוכן. לכולנו ברור שתקיפת נדל"ן בעזה בתגובה לרקטה שיצאה משם לא עושה את העבודה. עכשיו נראה אותך מייצר הרתעה אפקטיבית.
4. תן למפקדים להתמקצע
בלי לגרוע מכבודם של המפקדים, הגיע הזמן שהתחום הזה יהפוך למקצוע של ממש. מבצע אחרי מבצע ומלחמה אחרי מלחמה – בדגש על לבנון השנייה - מתברר שתחום הפיקוד בצה"ל רווי בליקויים. הנושא עלה גם בדו"חות של מבקר המדינה, והבעיה העיקרית שעלתה בהם (וכן בתחקירים של צה"ל) נוגעת לתחום ההכשרה.
מפקדי צה"ל הקרביים מוכשרים בקורס של חצי שנה, כמעט שלא עושים תפקידים מטה ולא נחשפים למערכת הגדולה עד שהם מגיעים לדרגות הבכירות. בצבא ארה"ב, למשל, קצינים מגיעים לתפקידי מטה בפנטגון כבר בדרגת סרן.
השר יכול לדחוף לכך שבה"ד 1 יהפוך למוסד הדומה לווסט-פוינט האמריקאי. קורס הקצינים ימשך ארבע שנים ויכלול תכנים רבים יותר של מנהיגות ופיתוח אישי כולל תואר ראשון (אגב, זה לא שונה מקורס טיס או קורס חובלים של חיל הים). קורס כזה יחייב גם שירות קבע ארוך, שוב כמו קורס חובלים, משמע התמקצעות וניסיון ארוך יותר בתחום.
קצינים צריכים גם לצבור ניסיון בזרועות שהם לא צמחו בהן. פה אפשר לעשות השוואה בין קצינים בכירים מהעבר אל מול אלה של היום: בעבר כולם התמקצעו בחי"ר ובשריון. היום אנחנו כמעט לא רואים על הדש של קצינים שצמחו בחי"ר גם סיכת שריון.
כאמור, כחלק ממסלול הקידום רצוי שקצינים יעברו בתפקידי מטה בצה"ל ובמערכת הביטחון. זה יכול להיות כמו בארה"ב ובשאר צבאות המערב, שם כבר לאחר קדנציה כפקיד מ"פ מגיעים לתפקיד בפנטגון או תפקיד עוזר מפקד דיביזיה.
צה"ל צריך להקים אקדמיות של ממש להכשרה של הפיקוד הבכיר ולהטמעה של תורת הלחימה, מוסדות שקיימים בכל צבאות המערב. המכללה לפיקוד ומטה והמכללה לביטחון לאומי עוסקות בעיקר בחומר תיאורטי ופחות במעשי; באקדמיות כאלה, שחסרונן הורגש כמעט אחרי כל מלחמה ומבצע, מפתחים תורות ייחודיות ומטמיעים אותן בשטח. במסגרת האקדמית הזו לומדים לחשוב מחוץ לקופסה ומפתחים לצד תורת הלחימה גם את האינטלקט של המפקד הבכיר.
5. שדרג את זרוע היבשה
בשנת 2016 יכולים אנשי זרוע היבשה רק לחלום על העצמאות של זרועות הים והאוויר, בטח על דרך ההפעלה ואמצעי הלחימה שהם מקבלים. חיל האוויר הישראלי, בוודאי אחרי עסקת החמקן, מוכן למלחמה מול איראן ולתקיפה של מדינות רוויות נ"מ. מנגד צריכה זרוע היבשה להילחם על כל שקל, על כל עסקה ועל כל שינוי שנועד למלחמה שמתרחשת פה כל שנתיים. החמקן הוא דוגמה נהדרת; מטוס הקרב הזה נועד בעיקר למלחמות שספק אם יקרו. מנגד, הנמ"ר - מהנגמ"שים הטובים בעולם - מגיע לצה"ל בכמויות קטנות, בעיקר לסדיר, למרות שהוכיח את עצמו במבצע צוק איתן.
זרוע היבשה מקבלת את כל מה שהיא מבקשת רק ביחידות המיוחדות. מנגד, הגדודים שנושאים בעיקר נטל הלחימה זוכים לראות פירורים. הגיע הזמן לתת לזרוע היבשה, שגם השגרה שלה היא מלחמה, ציוד רב יותר ומתקדם יותר.
>> מכורים לפז"ם? הירשמו לפייסבוק שלנו
שר אזרחי יכול לזעזע את המערכת ולהפוך את זרוע היבשה לזרוע של ממש. נכון להיום היא אחראית על בניין הכוח, אבל את ההפעלה בלחימה - את הרכש ועוד כמה דברים שלא ניתן לפרט - מנהלת שורה של מפקדות מנופחות ומבוזרות. על השר לייצר באופן דחוף מפקדה אחת שתנהל גם את בניין הכוח, אבל גם את תורת הלחימה וההפעלה של זרוע היבשה בשגרה ובמלחמה. על הדרך, זה יחסוך הרבה מאוד כסף כשיסגרו את כל המפקדות המנופחות והדי מיותרות. מפקדה כזו בזרוע היבשה תשחרר את המטכ"ל להתעסק באסטרטגיה ולא בניהול של שדה הקרב דרך שורה של מתווכים.
6. שקם את מערך המילואים
חוקר המכון למחקרי ביטחון לאומי, יגיל לוי, כתב: "מערך המילואים של צה"ל, בעבר התשתית העיקרית של הכוח הצבאי, נמצא בפרשת דרכים כשהפיקוד הצבאי עצמו והדרג המדיני אינם יודעים כנראה באמת כיצד לעצבו מחדש". האמת היא שכל חייל פשוט שעוד עושה מילואים יודע כמה המצב גרוע. בקושי מתאמנים, רמת הציוד רחוקה שנות אור מזה של הסדיר, ותחום המקצועות - למשל צליפה, רפואה ונהיגה - בכי רע.
גם היום עיקר כוחו של הצבא נמצא במילואים, כי הסדיר קטן מדי (בטח אחרי קיצור השירות). על השר למצוא דרך לשקם את מערך המילואים, לשפר את רמת הלחימה שלו ואת רמת הציוד שלו. לא פחות חשוב, גם את הלך רוחם של המילואימניקים צריך לשפר.
7. צור תורת לחימה חדשה
מבצע צוק איתן היה דוגמה קלאסית לניהול לחימה בסגנון הישן. לא פחות משלוש אוגדות התבחבשו ברצועת עזה, עשרות אלפי חיילים שהתקדמו רק שניים-שלושה ק"מ מהגדר. צה"ל פעל שם בכבדות של טנק, לא הצליח להכריע את החמאס ב-50 ימי לחימה, ומה שסיפק בסופו של דבר את התוצאה היה רוח הלחימה של הלוחמים בשטח.
כל הסעיפים שהבאנו פה עד עכשיו מתנקזים למעשה לסעיף הזה: לייצר תורת לחימה חדשה, מפתיעה ויעילה. משהו שדי אבד לנו בעשורים האחרונים. דוגמה לכך קיבלתי בריאיון שערכתי עם תא"ל במיל' אפרים סגולי מהמרכז לחקר הכוח האווירי והעימות הא-סימטרי של מכון פישר. הוא כתב עבודת מחקר שמנסה להתמודד עם השאלה "איך זה שהגדול לא מביס את הקטן", והבעיה העיקרית על פי סגולי היא שהצבא לא חושב ומתנהל מחוץ לקופסה.
הגיע הזמן לקחת כמה ביצים מהסל של חיל האוויר לפזר אותם בעוד כמה סלים, אומר סגולי: "חיל האוויר יכול לשטח את עזה בלי שתהיה הפרעה ביכולת הביצוע, השאלה היא מתי יעצרו אותנו. מילושביץ' נכנע בקוסובו אחרי 78 ימים של תקיפות אמריקאיות. רק אז הוא הרים ידיים. יש פה אשליה שאנחנו יכולים לפעול בלי מגבלה עד שהצד השני ייכנע". בקיצור, הפיתוי לפעול מהאוויר גדול ומובן. זה רק לא מספק את הסחורה.
במקום לתקוף בהדרגה, צריך לתקוף בעוצמה כבר בהתחלה. לייצר כוחות משימה מיוחדים שפועלים על הקרקע תחת כנפי חיל האוויר וצמוד אליו. כוח הקרקע מקפיד על ניידות, מקפיץ מטרות שיושמדו מרחוק (מהאוויר, או באמצעים אחרים שהגיע זמנם להיכנס ליבשה במספרים גדולים) ויוצא משם לפני שלאויב יש זמן להתארגן.
מעניין לציין שזה כבר הוכיח את עצמו בשנת 2004, במבצע "ימי תשובה". סגולי: "ראש להק אוויר דאז, אמיר אשל, ומי שפיקד על אוגדת עזה, שמואל זכאי, תכננו וניהלו מבצע בתפיסת הפעלה שונה לגמרי ממה שהיה מקובל. זה הביא לתוצאות מדהימות".
גם שר ביטחון אזרחי יכול להביא תוצאות מדהימות. חובת ההוכחה, על כל פנים, עליו.