בהרים, בשלג או במדבר הלוהט. עוד לפני האיומים של ירי ופיצוצים, שדה הקרב יכול להיות מקום שמאוד מסוכן להיות בו. חלק מהסכסוכים שמתנהלים כיום במסגרת המלחמה העולמית בטרור מאלצים את הלוחמים להתמודד עם אתגרים מורכבים במיוחד מבחינת תא השטח. אפגניסטן למשל בורכה בשטחים הרריים שמאלצים את כוחות הקואליציה להסתער על אויב שנמצא בגובה של אלפי מטרים מעל פני הים. בעירק התמודדו הכוחות עם תנאי חום קיצוניים של למעלה מ-50 מעלות חום, ולא חסרות דוגמאות של לחימה באזורים של ג'ונגלים ואפילו על קרחונים.
בכדי להתמודד עם כל האתגרים האלה מתאמנים הלוחמים באזורים הכי נדחים שניתן למצוא על הגלובוס שלנו. בחלק מצבאות העולם אף הקימו יחידות ייעודיות ללחימה באזורי קיצון, כמו למשל הדיביזיה ההררית ה-10 של צבא ארה"ב. במקרה של יחידות מיוחדות או כוחות שנועדו לפעול הרחק מעבר למדינה ממנה נשלחו, עוברים החיילים אימונים באותם אזורים כחלק מהכשרתם הבסיסית, כמו במקרה של לגיון הזרים הצרפתי ששולח את כל חייליו לתקופת אימון בחום של ג'יבוטי או אנשי ה-SAS הבריטי שמתאמנים בקרחונים של נורבגיה.
לוחמת ג'ונגלים
יחידה שתיכנס ללחימה בג'ונגל תתקל בבעיה עוד לפני שתתחיל לצעוד לעבר יערות העד. בגלל תא השטח הצפוף אין מה לדבר על שיירת דרגים שתעביר אספקה לכוח. במקרה של הג'ונגלים האסייתיים או של דרום אמריקה, אין גם מה לדבר על הצנחה וגם אספקה באמצעות מסוקים נחשבת למורכבת במיוחד. התוצאה היא שחיילים נאלצים להיכנס לג'ונגלים עם משקלים גדולים על הגב. לזה נוסיף חיות וחרקים מסוכנים, מחלות טרופיות, מזג אוויר טרופי ובסוף הרשימה נמצא כמובן האויב שמסוגל להתקיל את הכוח ממרחקים של מטרים ספורים.
חיילי צבא ארה"ב הרגישו על בשרם את הקושי של לחימה באזור זה במהלך יותר מעשור של מלחמה בווייטנאם. צבא זה פיתח טקטיקה שהבסיס שלה קיים עד היום ובמסגרתה נשלחו כוחות רבים בסדר גודל של מחלקה למשימות חפש והשמד. החיילים האמריקאים יצאו לסיורים של שלושה שבועות ולפעמים גם יותר מחודש כשעל גבם משקל ממוצע של שלושים קילו.
כיום שולח צבא ארה"ב את חייליו, כוחות מיוחדים, מארינס, דיביזיות מוטסות וכוחות שמוצבים במזרח אסיה ודרום אמריקה, להכשרות במקומות הקשים ביותר. בפברואר השנה נשלחו 300 נחתים לתאילנד, שם למדו כיצד ללכוד נחשים ארסיים ולהרוג אותם ובנוסף טעמו חיות שונות ושתו את דמם של הזוחלים. הנחתים גם למדו כיצד לייצר מי שתייה מטחב.
מי שנחשב לטוב ביותר בתחום זה דווקא הצבא ההודי, שהקים בית ספר ללוחמה בג'ונגל כלקח ממלחמה עם פקיסטן. בית ספר זה שמאמן כ-7,000 חיילים וקצינים בכל שנה, כולל יחידות מיוחדות מארה"ב, אירופה ואפילו ישראל, שולח את החניכים להתמודד עם האזורים המסוכנים ביותר ומלמד אותם להתמודד עם הביצות, הנהרות, מזג אוויר קיצוני ושלל מצבים קטלניים למשך חודש ימים. כוחות נוספים שמובילים בתחום מגיעים באופן טבעי ממדינות כמו דרום אמריקה. לצבא אקוודור יש שלוש חטיבות שמתמחות בלחימה זו ומרגישה שם כמו בבית. בעיקר בגלל שמרבית הלוחמים הם משבטים ילידי הג'ונגל.
לוחמה הררית
לשטח הררי יש בדרך כלל חשיבות אסטרטגית לשדה הקרב. מדובר בשטח לחימה מסוכן מכמה סיבות. האויב יודע על חשיבות הפסגה ולכן הוא מבצר אותה, מה שמונע הנחתת כוחות מהאוויר. כמובן שלהסתער למעלה תוך כדי קרב זה ממש לא מצב אידיאלי (במרבית הצבאות טקטיקת של תקיפת עמדות מבוצרות דורשת יחס של 3 ל-1 לטובת התוקף, במקרה של תקיפה הררית היחס אמור להיות כפול). לכל זה יש להוסיף תנאי מזג אוויר מאוד קשים שכוללים קור עז, רוחות חזקות, סלעים מדרדרים וכמובן מסלול פינוי נפגעים בעייתי. במדינות רבות לחימה מסוג זה היא נחלתם של אנשי הכוחות המיוחדים.
את הבעייתיות של לחימה זו, במיוחד מזג האוויר הקיצוני, הרגישו היטב לוחמי ה-SAS הבריטי שנשלחו במהלך המלחמה עם ארגנטינה בפוקלנד להשתלט על פסגת קרחון פורטונה למטרת תצפית ומודיעין. למרות היכולות האישיות של אנשי הקומנדו רובם לא שרדו שם וגם המסוקים שהובילו אותם נפלו כמו זבובים.
בשנת 2005 הקים הצבא הרוסי את בית הספר ללוחמה הררית "הטסביטה" (Hatsavita) כלקח מהמלחמות בהרי צפון הקווקז, צ'צ'ניה ודגאסטן. לשם נשלחים בעיקר אנשי הכוחות המיוחדים של הספצנאז GRU (היחידות המיוחדות של המודיעין הצבאי). במשך חודש ימים הם מטפסים על הרים בגובה 10,000 ו-15,000 רגל, ובתנאים קשים אלו הם לומדים כיצד להתגנב לעמדות אויב ולחסל אותו תוך נטרול של יתרון הגובה.
בתי ספר נוספים קיימים במסגרת המארינס והארמי (ARMY) של ארה"ב. החיילים מתאמנים בלוחמה תוך כדי טיפוס תלול במיוחד וכשצריך גם תוך כדי גלישה על חבלים. בעבר הייתה לארצות הברית דיביזיה שלמה (ההררית ה-10) שהתמחתה בלחימה מסוג זה, אולם בעקבות המלחמה העולמית בטרור וזירות הלחימה באפגניסטן הוחלט להכשיר את כלל הכוחות בבתי ספר אלו בדגש על כוחות מיוחדים. החיילים האמריקאים ישמו את מה שלמדו במהלך הקרבות באפגניסטן כמו במקרה של הקרב בטורה בורה.
בשנות ה-90 הקים הצבא הרומני את החטיבות ההרריות ה-61 וה-2, הכוללות יותר מ-12,000 לוחמים שמתאמנים בעיקר בפסגות ההרים הקרפטים, בגבהים ממוצעים של 2,500 מטר. הלוחמים הרומנים מאומנים לטפס על ההר עם משקלים כבדים עם ציוד שכולל ארטילריה ניידת ותותחי נ"מ. במסגרת הצבא הצרפתי מתאמנים חיילי החטיבה ההררית ה-27 במקומות כמו הרי האלפים. החטיבה הזו אמורה להתאחד בשנה הבאה עם חטיבה נוספת של צבא איטליה ובכך להפוך לאחד מהכוחות ההררים הגדולים שקיימים באירופה. גם החיילים הרומנים וגם הצרפתים הוכיחו את הכישורים שלהם בהרי אפגניסטן.
אבל עם כל הכבוד לחיילי ארה"ב או צרפת גם פה מי ששולט בתחום הם חיילים הצבא ההודי, יחד עם צבא פקיסטן. מדינות אלו נלחמות כבר שנים ארוכות על חבל קשמיר בשדה קרב שנמצא בגובה אלפי מטרים. הצבא ההודי מחזיק באופן קבוע 10 חטיבות שיושבות בגובה 6,000 מטר ובמינוס 50 מעלות. כחלק מהאימונים בבית הספר ההרריים ההודים הלוחמים עושים מסעות של 40 ק"מ תוך טיפוס לגובה של 5,500 מטר, והכל כמובן עם מטען מלא. להודים ישנו בית ספר נוסף שמלמד את החיילים להתמודד עם הלחימה באזור שבו האוויר דליל, מה שכמובן מקשה עוד יותר על הלוחמים. כמו במקרה של בית הספר ללוחמה בג'ונגל גם פה מגיעים ממדינות רבות בכדי ללמוד את התורה.
לוחמה מדברית
תשכחו מ-42 מעלות שיש באילת או בבקעה בשיא הקיץ. פה מדובר באימונים שעושים חיילים בחום של 50 מעלות ויותר, ובלי הפסקות עומס חום. גם במקרה זה הבעיות מתחילות הרבה לפני שהחיילים הראשונים מתמודדים עם האויב. ביום שורר חום אדיר ובלילה קור מקפיא. הלחות באזורים אלו נמוכה במיוחד וכמעט שאין מכשולים שיכולים להסתיר אותך מהאויב, מה שאומר שאתה חשוף לאמצעי מודיעין של האויב. לכל זה יש להוסיף את העובדה שאין מקורות של מים וזה אומר סיוט לוגיסטי, משום שהצבא צריך לדאוג לאספקה שוטפת ללוחמים, דבר שכמובן מגדיל את הסיכון.
צבא צרפת, במיוחד לגיון הזרים, נוהג לשלוח את החיילים שלו לתקופה של מספר חודשים בג'יבוטי. שם נאלצים החיילים להתאמן בחום של 50 מעלות ויותר. החיילים לומדים לאתר מקורות של מים ואף לצוד את המזון שלהם. בנוסף הם לומדים להתמודד עם מוקשים שנחשבים לאויב הגדול של הכוחות הלוחמים בלוחמה מדברית. צבאות רבים נוהגים לשלוח את החיילים שלהם להתאמן במדינות המזרח התיכון, כמו הנגב הישראלי או חצי האי ערב. החיילים לומדים, מלבד אקטים של לחימה, גם לתחזק את כלי הרכב שלהם ואמצעי הלחימה באזורים הלוהטים והמשופעים באבק.
מי שהתמודד במלחמת מדבר ארוכת שנים היה צבא מרוקו במסגרת מאבקו בארגון הפוליסריו שנתמך על ידי אלג'יר. החיילים המרוקאים נאלצו להתמודד עם זירת לחימה במדבר הסהרה בחום של יותר מ-50 מעלות עם ציוד לחימה מלא. לוחמי הפוליסריו ידעו לנצל את השטח והציבו כמות אדירה של מוקשים ומארבים לשיירות האספקה. מנגד הצבא המרוקאי ניצל את היכולת האווירית שלו וניסה להתמיד בלוחמה ניידת בשילוב הקמת מכשולים אדירי ממדים.
בשל האופי של שדה הקרב המדברי הטקטיקה המועדפת היא ניידות ומהירות. זאת הסיבה שמרבית הקרבות שהתנהלו בזירות מדבריות כללו כוחות שריון גדולים וחי"ר ממוכן. כך היה במלחמת ששת הימים או בפלישות לעירק. בניגוד לאזורים הרריים או לג'ונגלים במדבר יש לצבאות הסדירים יתרון גדול על פני כוחות גרילה. מלבד ניידות ועוצמת אש בשטח זה באים לידי ביטוי כל היתרונות הטכנולוגים וסיוע אווירי. זו גם הסיבה שבמסגרת המלחמה העולמית בטרור כמעט שאין קרבות באזורים מדבריים – ארגוני הטרור מעדיפים לברוח לאזורים מאוכלסים או הרריים.
לוחמה מתחת לאפס
באפריל 1974 יצאו כ-60 לוחמים מיחידת האלפיניסטים שרק הוקמה וסיירת מטכ"ל בכדי לכבוש את פסגת החרמון הסורי, 2,800 מטר גובהה. הקרב עצמו היה מוצלח אולם מחצית מחיילי הכוח נפצעו בשל מתווה הלחימה. שלג נחשב לאחד ממצבי הקיצון שמקשים על פעולת הלוחמים. בדרך כלל זה נמצא בגובה רב, קור קיצוני וגם במקרה זה יש קושי רב למצוא מקומות מסתור ולתספק את הכוח.
מדינות רבות מכשירות את הלוחמים שלהם באזורים הכי קפואים בכדי שאלו ידעו להתמודד עם סביבת לחימה זו. לוחמי יחידת האלפיניסטים של צה"ל יודעים כיצד להקים איגלו בדיוק כמו זה של האסקימוסים בכדי להסתתר מפני איתני הטבע. הם גם נשלחים להרי האלפים בשוויץ שם הם לומדים להסתער תוך כדי גלישה. ביחידות המיוחדות של סין ודרום קוריאה מרגילים עד כמה שניתן את החיילים לתנאי קור קיצוניים. בינואר השנה הציג צבא דרום קוריאה את חיילי אחת היחידות המיוחדות כשהם מתאמנים בשלג בלי חולצות ובמכנסי מדים בלבד. החיילים שכבו על השלג, זרקו אחד על השני ובכלל למדו לאהוב את התחושה. סגנון אימונים זה הוצג גם במהלך אימון של הכוחות המיוחדים של צבא סין אולם לא ברור עד כמה זה יעיל באמת.
בצבאות המערב מעדיפים להלביש את הלוחמים בבגדים שמתאימים למזג האוויר וללמד אותן להילחם באזורים אלו. צבא ארה"ב מחזיק מרכז אימונים כזה באלסקה שם נמדדות ברוב עונות השנה טמפרטורות של 50 מעלות מתחת לאפס. גם חיילי מדינות סקנדינביה לא סובלים ממחסור בשטחי אימונים מסוג זה, ובמקרה של הצבא הרוסי התחביב הוא לשלוח את החיילים להתאמן בסיביר.