בצפון טהרן, במחוז עמיר עבד, שוכן המטה של הארגון לאנרגיה אטומית של איראן. קל להניח שקציני מודיעין רבים בצה"ל מכירים את המבנה. עם זאת, מעטים מבניהם יכולים לספר את מה שרס"ן מ', סגן מפקד של אחד מהגופים באמ"ן, יכול לספר: ראיתי אותו בעיניי. עברתי יום-יום ליד המבנה.
רס"ן מ' יכול לספר גם על משמרות המהפכה. הוא אפילו רכש כמה חברים מהארגון במהלך ילדותו בבירה הפרסית. פעם אחת הם גם הסיעו בניידת שלהם את משפחתו לשכונת יהודית שהופצצה קשות בזמן המלחמה עם עירק, כדי שיוכלו לחפש נפגעים. חייו של רס"ן מ', שעלה לפני 25 שנים מאיראן, קשורים לכל אורכם לרפובליקה האיסלמית ולתרבות הפרסית, באהבה ובריחוק, מבפנים ומבחוץ.
עם התמעטות החיילים הישראלים שדוברים את הפרסים והערבית כשפת אם, אלו המכונים על ידי כוח האדם באמ"ן, "הלהגיסטים" והסתמכות הולכת וגדלה על אנשים צעירים אשר לומדים את הלשון והתרבות מאפס, סיפורו המרתק של מ' הוא הצצה נדירה לעולם שנעלם, אל תוך רחובות טהרן.
הכתובת שעל הקיר
מ' נולד באחת מהשכונות היהודית בטהרן. אביו, שעסק במסחר, יכול היה להסתפק בשעות עבודה בודדות בשבוע כדי לפרנס את המשפחה האמידה. בין לבין, הוא היה ממובילי הקהילה היהודית בעיר, פעיל בבית הכנסת, מסייע בהתנהלות היום-יום הרגישה ברפובליקה האסלמית. הוא היה הצעיר מארבעה אחים ואחיות. בסופו של דבר, כשמ' מסתכל לאחור על ילדותו בטהרן, הוא יכול לומר כי החיים התנהלו על מי מנוחות.
"אני לא זוכר את המהפכה האסלמית. הייתי בן שנתיים. את כל ילדותי אני זוכר מתוך אירן של חומייני", מספר רס"ן מ' ממשרדו שבבסיס מודיעין במרכז הארץ. "ממש עם המהפכה ועם הפחד מהמלחמה נגד עירק והחשש שיגויסו אליה, אחי החליט לעלות לישראל. נסענו כולנו לביקור בארץ, נפרדנו מאחי. ואז חזרנו לאירן". המציאות באירן של אחרי המהפכה לא הייתה פשוטה, והוריו התגעגעו באופן תמידי אל תקופת השאה, כשלא רק שיהדות פרס הייתה חלק מכובד ממרקם החיים, אלא ששיתוף הפעולה עם ישראל הקיף אותם מכל עבר.
"גדלנו ליד שכונה שנבנתה בשיתוף 'סולל בונה' ותמיד ההורים היו מזכירים את זה בגאווה כשהיינו עוברים שם", מספר רס"ן מ'. מ-79', המצב הכלכלי הלך ונהיה קשה יותר עקב ניתוקה הגובר של אירן האסלמיסטית ומשאבי העתק שכילתה על עימותים צבאיים, והחיים כיהודים נהיו קשים יותר. "הורגלנו לחיות בצנעה, לא להבליט את הזהות היהודית", מספר מ'. "למרות שבמקומות מסוימים היית יכול לקבל קריאות 'יהודי', יחסי השכנות היו טובים ואם לא יצאת נגד החוקים, וחיית על פי הנהלים בלי להביע כל קשר לציונות, לא הייתה בעיה".
נקודת המפנה בחייו של מ' נעוצה במשפט שאמר חומייני, משפט שעלה לפני מספר שנים לכותרות. כשאחמדיניג'אד חזר עליו ב-2005 ואמר כי "על ישראל להמחק מעל המפה", התנהל בתקשורת העולמית דיון סוער סביב משמעות דבריו. אך למ', שעוסק כבר שנים בהתחקות אחר משמעויות של משפטים בשפה הפרסית במסגרת עבודתו באמ"ן, הסיפור גרם לתגובה שונה לגמרי מהכעס ששטף ישראלים רבים. המשפט העלה לו זכרונות רחוקים.
אותו המשפט היה מרוסס על קיר בית ספרו היהודי בטהרן. הוא שהצית את שרשרת האירועים שהובילו אותו למתקן הצה"לי שבו הוא יושב כעת ומתראיין. "הסערה סביב המשפט העלתה בי גיחוך", אומר רס"ן מ'. "מבחינתי המפגש איתו היה לי חיובי, כי בזכותו אני יושב כאן".
מ' למד בבית ספר יהודי, אך גם בו, רשויות האייתולה הציבו מפקחים מוסלמים שהקפידו להוקיע את הציונות. "בכל פעם שראיתי את הציטוט הזה מחוץ לכיתה, כמי שגדל בבית ציוני שתמיד החזון הארצישראלי ניצב לנגד עיניו, זה הפריע לי", הוא מספר. ערב אחד, בזמן תפילת ערב שבת בבית הכנסת שמול בית הספר, הוא יצא החוצה והחליט לעשות מעשה. "לקחתי איתי חפץ", מספר רס"ן מ'. "וגירדתי את הכתובית עד שהיא נמחקה לגמרי". מ' חזר מאושר לביתו, עד שנאלץ לשוב למחרת לבית הספר (גם בימי שבת, בהתאם להחלטות משתנות של משרד החינוך האירני, נאלצו הילדים היהודים ללמוד), ולא ידע שבמהרה תחושת הגאווה נוכח הקיר הנקי שעל פניו עבר, תתחלף בחרדה קשה.
"עמדנו במסדר הבוקר בשורות, כשהמורים עוברים בינינו ובודקים את ניקיון הציפורניים שלנו, את השיער ואת דיגום בגדינו. אחרי הטקס, שבו כמובן נאלצנו לקרוא קריאות מוות נגד ארצות הברית ונגד ישראל, כמדי בוקר, ניגש מנהל בית הספר למיקרופון ויצא בהכרזה. הוא אמר שנעשה אתמול בבית הספר מעשה אנטי-אסלמי, בדמות מחיקת הכתובת על קיר בית הספר. 'אני יודע מי עשה את זה', הוא אמר, וקרא לשמי לתחילת השורות. חטפתי מול כולם מכות כהוגן. נשלחתי למשרדו. הוא המשיך להכות אותי ואמר שזה לא מעשה של קונדס. 'זה מעשה חינוך מהבית בעד הציונות ונגד האסלם. זה מעשה שלא יכול להיגמר כאן. זה מכוון. זה חייב לעבור לטיפול השלטונות'".
באופן מקרי, בעודו ספון במשרד המנהל ומחכה לגזירת גורלו, אמו של מ' עברה ליד בית הספר. אב הבית, גם כן יהודי, שהבין את הסיטואציה והכיר את הגברת, ביקש ממנה לעלות למעלה בהקדם. האם היהודייה נכנסה למשרד והחלה בשעות ארוכות של משא ומתן, בניסיון לשכנע את המנהל שמדובר רק במעשה קונדס של ילד שטרם מלאו לו 11. "אחרי שהצענו לו שוחד, הוא הסכים שנשחזר את הכתובית בכספנו בעזרת צייר מקצועי, ובתמורה לכך ישאיר את האירוע בין כותלי בית הספר", מגולל רס"ן מ' את סיפורו.
כשיצאו השניים מבית הספר היה זה לא רק באנחת רווחה גדולה, אלא גם בהבנה שהחיים לא יכולים להימשך עבורם בסביבה כזו. "כאן נפל לי האסימון. די. כלו כל הקצין. חייבים לעשות עליה". אך באיראן של חומייני, מובן שגם זו אינה משימה קלה.
הבריחה מטהרן
הצפייה בסרט "ארגו", זוכה פרס האוסקר האחרון לסרט הטוב ביותר לשנת 2013, סיפק למ' חווית צפייה שונה מזו שחווינו רובנו. הסצנות בשדה התעופה בטהרן, לקחו אותו 25 שנים אחורה, לשלהי שנת 1988, מאולם הקולנוע הנעים, לרגעים של מתח וחרדה בטרמינל, בדרך למילוט. מ' זוכר את עצמו יושב בטרמינל, משפחתו פזורה ברחבי השדה כדי להימנע מהעלאת חשדות, השעון מתקתק לקראת ההמראה.
אל השדה הגיע יחד עם אמו ושתי אחיותיו לאחר חודשיים מהירים במיוחד של התארגנויות. באותה התקופה, משפחה יהודית לא הייתה יכולה הייתה לצאת כולה ביחד לחופשה מאירן. היו חייבים להשאיר "עירבון" אנושי. אבא של מ', הבכיר בקהילה היהודית, נשאר בטהרן האסלמיסטית. "באותו בוקר, בדרך לשדה התעופה, הרמתי טלפון לשני החברים הטובים ביותר שלי ואמרתי להם שאני נוסע לשיראז. זה היה שם הקוד בין היהודים, סימן למי שעולה לארץ ישראל. 'אני נוסע לשיראז ומתישהו ניפגש", מספר מ'. "מעולם לא פגשתי אותם שוב".
המשפחה, בכללה גם דודים ודודות, שהקפידה להגיע לשדה התעופה בצורה מפוזרת, כדי למנוע מהרשויות לחשוד שמדובר בקבוצה המתארגנת לעלייה, המריאה אל בירתה של מדינה מרוחקת. "בניגוד ל'ארגו', כאן אין סיפור של יציאה מהשטח האווירי. זה היה מטוס איראני, ועד שלא נחתנו על האדמה הזרה לא הרגשנו בטוחים. רק שם, יצא סוף-סוף הקיטור".
אמו של מ' תפסה באותה מדינת ביניים מונית לשגרירות הישראלית. אל המשפחה נשלח מיניבוס ששלחם לבית מלון ואחרי שבועיים בערך הם עלו למטוס של אל-על, בהתרעה לילית של חצי שעה. כשנחתו בישראל הוא הכיר לראשונה את אחיו, לימים איש קבע בחיל-האוויר, שעזב את טהרן כשמ' היה בן שנתיים, תקופה שממנה אין לו זיכרונות.
אביו בינתיים נאלץ להישאר באיראן בגפו. כחלק מפעילותו כבכיר בקהילה היהודית, הוא סייע ליהודים רבים לברוח מאיראן, בעיקר לבחורים צעירי וברי-גיוס שעלולים היו להישלח למלחמה העקובה מדם מול עיראק. אביו פתח בשרשרת של פעולות בניסיון להיחלץ, אשר נפרשה לאורכה של יותר משנה. הוא זייף דרכון תחת שם בדוי כדי שיוכל לעלות, אך לאחר שהלשינו עליו, מצא עצמו במעצר. "הוא חטף שם הרבה מכות ויצא רק בזכות שוחד", אומר רס"ן מ'. "הוא היה בר-מזל, רב מי שנתפס שם על כזה דבר לא יוצא מהכלא באיראן בחיים".
אחא כך אביו ניסה את האופציה האחרת – הברחה של בדואים למדינה שכנה, היכן שנמצאים אנשי קשר שיוכלו לסייע לו. במסע מטורף בן שבועות חצה אביו את הגבול והגיע אל יעדו. בהליכה רגלית במדבריות, ברכיבה על גמלים, בשכיבה על תחתיות טנדרים ששועטים כדי שאיש לא יוכל לתפוס אותם. משם, בסדרת טיסות, המשיך במסעו, עד שנחת בארץ המובטחת.
המהפכה הפרסית באגף המודיעין
רס"ן מ' קופץ בסיפורו לשנים שאחרי הקליטה וההתאקלמות. אל תחילת פעילותו המודיעינית הענפה בצה"ל. בתחילה הוא היה אמור בכלל להישלח לשירות כטכנאי טנק מרכבה, לאחר שלמד כיתה י"ג במגמה טכנית. אך חיל המודיעין, בזכות אחותו הגדולה ששירתה שם (והשתחררה לאחרונה בדרגת רב-סרן), איתר אותו ומשם הוא נשלח לעבודת דסקאות כמתורגמן של חומר מודיעיני שהגיע בשפה הפרסית. "תרגמת כל מה שהיה בר השגה", מספר רס"ן מ' כשהוא מתבקש לספר על תחילת עבודתו הרגישה.
באותה התקופה, רוב החיילים ששירתו בתחום הפרסית באמ"ן הביאו עמם את השפה אל הבקו"ם. הם מכונים 'להגיסטים'- השולטים בלהג מהבית. כשביקש מ' לצאת לקורס קצינים, בקשתו נדחתה שוב ושוב עקב מחסור בדוברי פרסית שנדרשו בדרג הדסק, לתרגם ימים ולילות, ולא בתפקידי הקצונה המתחלפים. אז מ' חתם קבע והמשיך לנסות, עד שנשלח כסמל ראשון לקורס. וכך, כבר כ-15 שנים, מ' משרת בתפקידי פיקוד ב"מחלקות רלוונטיות".
ב-2004 החל מ' לשרת בתפקידי הדרכת שפה באמ"ן. באותה התקופה התעוררו שתי מגמות משמעותיות בתחום הפרסי בגופי המודיעין: הדרישה לעבודה על חומר מודיעיני מאירן עלתה, וה'להיגסטים' בישראל, עם השנים שחלפו מאז העליות, פחו יותר ויותר. הביקוש אליהם עלה וההיצע, לעומת זאת – ירד. מ' רתם את הכרתו המעמיקה עם התחום מהרקע האישי שלו והחל לפתח את הקורס הצה"לי לנון-פרסיסטים – חצי שנת הכשרה שהפכה חייל או חיילת בני 18 שלא ידעו מילה בשפה המסתורית, לאשפי פרסית שגודשים את בסיסי המודיעין. "זה יצר מהפכה", אומר רס"ן מ'. "לא הייתה יותר הגבלה, בהתאם לדרישות שקיבלנו יכולנו להכשיר עשרה חיילים, או מאה חיילים. ואם נרצה, גם יותר. הקונספט עבד ומצליח".
מ' המשיך וסייע בביסוס תחום הוראת הפרסית באמ"ן. הוא לקח את המערך המפוזר, שהתבסס בעיקר על אנשי מילואים שהגיעו פעם בשנה כדי ללמד חיילים והקים מערך הוראה סדור, על יסודות של אנשי קבע וחיילים. התחום המשיך והתפתח ונכנס גם לסדרת התוכניות של אמ"ן לאיתור וחיזוק צעירים מוכשרים בפריפריה, זאת בדמות פרויקט "עתיד" בו קצינים מאמ"ן מגיעים לתיכונים על מדים כדי ללמד פרסית.
לימודי השואה בבתי הספר באיראן
לאחר תקופת פיקודו בתחומי ההדרכה בפרסית, עבר מ' לפיקוד על קורס אחר, והיה מפקד בתפקידים שונים בקורס קציני המודיעין, עד הגיעו לתפקיד מפקד הקורס. "ארבעה מחזורים הוכשרו תחת פיקודי, מאות קצינים", אומר בחיוך שלא מסתיר את גאוותו. "כמישהו שנולד באירן ועשה את העלייה, ורוב עיסוקו הוא בלהכשיר קצינים שחלקם ממשיכים גם באותו תחום, זה נתן לי גאווה גדולה". לאחר תקופת לימודים נכנס רס"ן מ' לתפקידו הנוכחי, כסגן מפקד גוף מודיעין שלא ניתן להזכירו.
אל התפקיד הזה, מציין רס"ן מ', הוא הגיע טעון במיוחד, לאחר שבאביב האחרון נסע במסגרת "עדים במדים" לפולין וחווה מה שהוא מגדיר 'חוויה מכוננת'. "באיראן לא לומדים על השואה, וגם כילד שמגיע לארץ וחווה את קשיי הקליטה והשפה, השואה היא מבחינתך טקס שיש פעם בשנה. אז אני מגיע לפולין ופתאום נחשף בצורה כל כך חזקה לשחיטה של אנשים שכל פשעם היה שהם יהודים. אני מסתכל מעבר לכתף על המדינה מכחישת השואה שממנה אני מגיע וזה נותן לשירות שלך משמעויות אחרות. טוען אותך באנרגיות חדשות. הרגשתי שהתגייסתי מחדש. זה גורם לך להבין למה חשוב שאתה תהיה כאן עכשיו, בזמן הזה".
הסיפור מפולין נטע בו חלום חדש, שני, שמתקשר לילדותו בבית הספר האנטי-ציוני בטהרן. "אני רוצה להביא לכך שהילדים באיראן, אותם בנים של 20,000 אנשי הקהילה היהודית שנשארו שם, יוכלו לקבל את ידיעת השואה. אני לא יודע איך אני יכול להגיע לכזה דבר, אבל זה מה שיושב לי בראש כל הזמן".
ומה הוא חלומו הראשון, אתם שואלים? "להיות, יום אחד, נספח צה"ל באיראן".