מדינת ישראל, צבא העם שלה והעם עצמו, שנייה מזמנכם: תגידו, באיזה קטע אתם נלחמים על זכותה של הבת שלי להיהרג כמו גבר?

אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. בימים האחרונים התברר שוב שיש קונצנזוס חוצה גבולות פוליטיים בסוגיית שילוב נשים בתפקידי לחימה. ליתר דיוק זה הוכח בהפוך על הפוך: כל מי שהתבטא בגנות היוזמה לשלב נשים בתפקידי לחימה בחיל השריון קיבל בראש, בין אם הטענות שלו היו מתחומי הביטחון או מעולמות השוביניזם. כלומר, נכון לישראל של שלהי 2016, הדבר הקורקטי מבחינה פוליטית וחברתית הוא לזעוק "תנו לנשים הזדמנות שווה למות בעד ארצנו". ובעוד ששיווין בין המינים (והגזעים, והאמונות) הוא עיקרון מקודש בעיניי, הלך הרוח הזה נראה לי – בהיעדר הגדרה קולעת יותר – מטורף לגמרי.

לפני חמש שנים, כש"יש עתיד" קידמה בכל הכוח את האג'נדה של "גיוס לכולם", לא הצלחתי להבין למה אף אחד לא מדבר על "גיוס לאף אחד". לא כמדיניות שיש לבצעה במהרה בימינו, אלא כשאיפה. כאידיאל. כחזון ראוי יותר מאשר אומה שכל כולה צבא. האם כחברה אנחנו כל כך מיואשים שהפסקנו אפילו לקוות עבור ילדינו ש"כשתגדל כבר לא יהיה צבא", משפט שבילדותי אשכרה שמענו על תקן סיפור לפני השינה?

הבת שלי תחגוג בקרוב 11, ואין לי אשליות: יהיה צבא כשהיא תגדל ויהיו בו נשים לוחמות. מי יודע, אולי היא אפילו תהיה אחת מהן - מחשבה וסיטואציה שאני בהחלט מסוגל להכיל. מה שהדעת שלי מתמרדת נגדו הוא ההפנמה הגורפת הזאת של "לנצח תאכל חרב". של שיח הייאוש.

מסע כומתה ראשון לגדוד ברדלס (צילום: דובר צה
לוחמות בגדוד ברדלס בטקס קבלת כומתה, אילוסטרציה|צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים

בסופו של דבר, גם אם זה לוקח לה כמה עשורים, התודעה באמת קובעת את ההוויה. כשהורים איחלו לילדיהם עתיד ללא צבא, מנהיגים חשבו על דרכים להתקדם לעברה של מציאות כזאת – רחוקה וקשה להשגה ככל שתהיה. אם אנחנו מבטיחים לילדינו שכשהם יתגייסו אז גם אברכים ילבשו מדים – או במקרה הפרטי שלי, אם אני מבטיח לבתי שהיא תוכל אפילו להיות טנקיסטית אם יבוא לה – זה מסיר מההנהגה את האחריות לשנות את המציאות. לנסות לפחות. לקיים את הציווי "בקש שלום ורדפהו".

לא צריך להיות שמאלני כדי לאחל לילדים שלך עתיד ללא צבא; צריך רק להיות הורה. וכהורים שומה עלינו לשאול את המנהיגים שלנו השכם והערב: מה עשיתם השבוע – החודש, הקדנציה, העשור – למען עתיד טוב יותר, מדמם פחות, לילדים של כולנו?

מנהיגים משמאל, מימין וממרכז ניסו לדחוף את ישראל במעלה ההר הזה. חלקם הצליחו יותר, חלקם פחות, חלקם שילמו פוליטית, אחד שילם בחייו. כל אחד מהם, לרבות ההוא שיושב עכשיו בכלא, יכלו להישיר מבט אל הציבור ולומר – הנה, זה המהלך שהנעתי. הצלחתי או לא, זה מה שעשיתי למען עתיד ילדינו. למען גיוס לאף אחד, למען פרחים בצריח.

זאת אינה נאיביות: זאת דרישת סף ממנהיג, נגזרת מעצם המילה. כי מנהיגות פירושה הובלה, והובלה פירושה יעד, ויעד פירושו מטרה שנמצאת בקו האופק. לא בצעד הבא. בהגדרה, מנהיג שלא מסוגל לסמן אותה אינו מנהיג; הוא לכל היותר מנהל.

אנחנו חייבים לחזור לדבר על שלום, חייבים לחזור לאיחול "כשתגדל כבר לא יהיה צבא", ולא מתוך צביעה של המציאות באיזה ורוד מונפץ: מתוך הבנה שזה כל הקטע עם תקווה. שהיא חיה רק בתודעה, ושרק משם היא יכולה לקבוע את ההוויה.

האופציה השנייה, המטורפת לחלוטין, היא להמשיך לדבר על זכותן של בנותינו לאכול בדיוק את הבוסר שאוכלים הבנים.